בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פסטיבל מוזיקה פרוע באוסטרליה הפך לעוגן של הנאבקים בבדידות

במישור צחיח, הרחק מכל עיר גדולה, מגיעים חוגגים מאזורים חקלאיים ונידחים במדינה לסוף שבוע אחד של הוללות. מחקרים מראים כי בני אדם המתגוררים באזורים מרוחקים מתאבדים בשיעור גבוה פי שניים מהעירוניים

תגובות
חוגגים בפסטיבל בדנילקווין, בחודש שעבר
ASANKA BRENDON RATNAYAKE / NYT

הוא נחשב לאירוע החוצות המושחת ביותר באוסטרליה: סוף שבוע פרוע של הוללות שבו הבירות והבדיחות זורמות ללא הפוגה. אולם עבור בני הזוג תומפסון סוף השבוע הזה הוא בעל משמעות. הם פקדו לראשונה את פסטיבל "דני יוט מאסטר" לפני שלוש שנים, זמן לא רב אחרי שבנם בריאן שלח יד בנפשו.

אימו, לין תומפסון, בת 54, אומרת שהיא ידעה בדיוק לאן היא באה, תוך כדי שהיא שולפת כמה תצלומים דהויים של בנה מארנקה. הוא השתוקק להתבגר, כך היא מספרת. בריאן היה בחור גבוה בן 24, בנאי במקצועו, שגידל שלושה ילדים בעיירה קטנה באוסטרליה ונשא על כתפיו אחריות כבדה. "כשאנחנו כאן, הוא אתנו", אמרה. "הוא נמצא אתנו בכל מקום שבו אנחנו נמצאים, אבל במיוחד כאן".

במלה "כאן" היא מתכוונת לדנילקווין, עיירה חקלאית קטנה בניו סאות ויילס הכפרית. אלפי בני אדם מכל רחבי אוסטרליה מתקבצים יחד בדנילקווין לפסטיבל חוצות שנושאו המרכזי הוא ה"יוט", הקיצור האוסטרלי לכלי הרכב החביב על החקלאים — הטנדר.

פסטיבל "דני יוט מאסטר" נוסד לפני 20 שנה כמין זריקת מרץ כלכלית לאזור. בשנים שחלפו מאז הוא נהפך לסמל המובהק של הזהות הכפרית. השנה הגיעו לפסטיבל שהתקיים ב–28 ו–29 בספטמבר כמעט 20 אלף איש, והופיעה בו כוכבת הקאנטרי האמריקאית קארי אנדרווד.

למרות הסיקור התקשורתי המעט קלישאתי (שערוריית השנה כללה משתתף שיצק בירה לגרונה של ציפור מתה), הפסטיבל ממשיך להתפתח לו בשקט. לרבים מהבאים בכל שנה, הוא מהווה מקור לאהבה ולמאבק בבדידות. כאן הנדיבות, התמיכה והכעס על העולם האורבני והגלובליזציה מתאחדים יחד במישור צחיח הרחק מכל עיר גדולה.

מתחרים בתחרות שוורים בפסטיבל, בחודש שעבר
ASANKA BRENDON RATNAYAKE / NYT

"אנחנו לא סתם פסטיבל מוזיקה", אומרת ויקי לורי, המנכ"לית של "דני יוט מאסטר". "זוהי חגיגה של אוסטרליה הכפרית, הכל כאן מתחבר יחד".

השנה באופן מיוחד, כשדנילקווין כמו גם חלק גדול מהמדינה סובלים מבצורת הולכת ומחמירה, עלתה מבין ים הבדיחות הגסות וכובעי הבוקרים רחבי השוליים סוגיה אחת בולטת: בריאות הנפש.

הדבר ניכר בחולצות שנשאו את הכתובת doitfordolly# ("תעשו זאת למען דולי") — לזכר נערה שהתאבדה השנה לאחר שסבלה מבריונות. בתוך בליל המסרים שהופיעו על שלט, צוין גם המסר itaintweaktospeak# ("לדבר זה לא חולשה") — לזכר צעיר בן 18 שמת בשנה שעברה.

מבלים בפסטיבל בדנילקווין, בחודש שעבר
ASANKA BRENDON RATNAYAKE / NYT

מחקרים מראים שתושבי האזורים החקלאיים באוסטרליה נוטים יותר להתאבדות מאשר בכל מקום אחר במדינה, ובני אדם המתגוררים באזורים נידחים שולחים יד בנפשם בשיעור גבוה פי שניים מאלו המתגוררים בערים. המצב גרוע במיוחד בקרב הגברים באזורים אלה, אומרים רבים. מצופה מהם לציית לאידאל של גבריות איתנה ונוחה לבריות.

דוגמאות לגברים המנסים להידמות לאידאל הזה נראו בדנילקווין כבר ב–27 בספטמבר, לפני שהחגיגות החלו רשמית, עם בואם של צעירים בטנדרים עמוסים בציוד מחנאות ובירה, כשהם צופרים, צועקים ומנופפים בידיהם.

ביום שישי בבוקר האזור היה מכוסה אבק לאחר שהטנדרים הסתובבו במעגלים, בזמן ששופטים מעניקים ניקוד למיומנות הנהגים ולתגובת הקהל. בקהל עמדה קבוצה של צעירים וצעירות ממחוז ויקטוריה. הם התערבו כמה ילדים יוולדו בעקבות הפסטיבל. "הייתי נחמדה ואמרתי רק שאלף", אמרה קרלי מיצ'ל, בת 20. אבותיהם נוטים לרוב להסתיר את רגשותיהם, הם מספרים, אבל לצעירים יש יותר מודעות לסוגיות של בריאות הנפש. לדבריהם, הטכנולוגיה היא מרכיב חיוני ברשתות התמיכה שלהם.

אבל לא לכולם יש גישה לאינטרנט. קרט ג'יימיסון, בן 24, הסתובב במתחם בפסטיבל שיועד לרכיבה על פרים. ג'יימיסון סיפר שהוא גר בתחנת בקר המשתרעת על פני 4,000 דונם, ועד לאחרונה לא היה שם חיבור לאינטרנט. לדבריו, לעתים עוברים שבועיים מבלי שהוא רואה נפש חיה. "בסוף אתה מדבר עם עצמך", אמר. "אתה מדבר עם הכלבים שלך".הוא גם סיפר שבשנה האחרונה הדיכאון שממנו הוא סובל החמיר והוא החל לשתות כדי להתמודד עם הבדידות. עם זאת, הוא רגיל להסתיר את רגשותיו. "אפילו בבית ספר הייתי הליצן של הכיתה, אבל בתוך תוכי שנאתי את זה".

לכתבה של איזבלה קוואי ב"ניו יורק טיימס"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו