אם אין טרמפ לגבול, הולכים ברגל: פרק שלישי במסע הייסורים לאירופה

מיוחד ל"הארץ": תאיר נאשף, עיתונאי ופעיל פוליטי סורי שנואש מההגירה החוקית, מספר על הצעידה בשמש בין מדינות, ההמתנות הלא נגמרות לטפסים והלילות תחת כיפת השמים ביערות הבלקן

תאיר נאשף
קנג'יזה, סרביה
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
תאיר נאשף
קנג'יזה, סרביה

כאשר הגעתי לתחנת הרכבת בסלוניקי החלטתי להמשיך עם קבוצה של פליטים לעבר העיירה פוליקסטרו השוכנת כ–18 קילומטרים מגבול יוון־מקדוניה. ניגשנו לפקיד בתחנה, אך ברגע שזיהה שאנו פליטים הוא מיאן למכור לנו כרטיסי נסיעה. חיפשנו דרך חלופית להגיע אל היעד, וכמה פליטים הציעו שננסה לתפוס מונית.

ניגשנו לאחת המוניות שעמדו בתחנה, אך הסכום שביקש הנהג לנסיעה של כ–50 קילומטרים מסלוניקי לעיירה היה הזוי. היינו מתוסכלים ומיואשים. ואז יעץ לנו אזרח יווני לגשת לתחנת האוטובוס של סלוניקי ולנסוע משם. ואכן, הגענו לתחנה ורכשנו את הכרטיסים, אך בבואנו לעלות לאוטובוס סירב הנהג לאפשר לנו להצטרף לנסיעה בטענה שצו הגירוש מיוון, שקיבלנו במחנה הפליטים באי כיוס, אינו מתיר לנו לנוע ברחבי המדינה, בוודאי לא באזורי הגבול. ניגשתי לנהג והתחננתי שיגלה הבנה למצבם העדין של הפליטים. הוא השתתק, חכך בדעתו ולבסוף אישר לנו לעלות.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ