האובדן שאותו אנחנו חולקים

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
לונדון, אתמול. לונדון, אתמול. למדנו שכשאנשים שואלים כל אחד מאיתנו מה שלומנו, וכשהם ממש מקשיבים לתשובה בלב ובראש פתוחים, מטען הצער הופך לעתים קרובות לקל יותר
לונדון, אתמול. למדנו שכשאנשים שואלים כל אחד מאיתנו מה שלומנו, וכשהם ממש מקשיבים לתשובה בלב ובראש פתוחים, מטען הצער הופך לעתים קרובות לקל יותר
מייגן, דוכסית סאסקס
ניו יורק טיימס
מייגן, דוכסית סאסקס
ניו יורק טיימס

זה היה בוקר שגרתי של חודש יולי, כמו כל יום אחר: להכין ארוחת בוקר. להאכיל את הכלבים. ליטול ויטמינים. למצוא את הגרב החסר. להרים את העיפרון הצבעוני הסורר שהתגלגל מתחת לשולחן. לאסוף את השיער לפני שאני מרימה את בני מהעריסה.

לאחר שהחלפתי לו את החיתול, הרגשתי התכווצות חדה. נפלתי אל הקרקע כשהוא בזרועותיי, תוך כדי שאני מהמהמת שיר ערש במטרה להרגיע את שנינו. הטונים העליזים היו ניגוד גמור לתחושה שלי שמשהו לא כשורה. בעוד שאני אוחזת בחוזקה בילדי הבכור, ידעתי שאני מאבדת את השני.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ