בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סיפורים מבין הסורגים - האוטוביוגרפיה של אמנדה נוקס

ב"מחכה שישמעו אותי" ממשיכה הצעירה שבמוקד פרשת הרצח שריתקה את העולם את קו ההגנה המשפטי שלה. "אני נערה פזיזה שנקלעה לסיוט"

7תגובות

"היא כמו דף חלק", אמר פעם המחזאי ג'ון גוארה, בניסיון להסביר את הפופולריות שממנה נהנית אמנדה נוקס, הסטודנטית האמריקאית המואשמת שוב (יחד עם שני גברים) ברצח שותפתה לדירה מרדית קרצ'ר בעת הילולת סקס וסמים באיטליה. "אפשר לדמיין הכול על אודותיה", הסביר גוארה.

מאז מעצרה של נוקס ב-2007, הפרשה – עם המשתתפים הצעירים ויפי התואר והפרטים המחרידים – נדונה בלהט בתקשורת בשני צדי האוקיינוס האטלנטי, כולל סיקור בטלוויזיה, באינטרנט, בעיתונים ובכמה ספרים. בעוד התביעה באיטליה וכמה צהובונים אירופיים הציגו אותה כשטן, משפחת נוקס (ששכרה זמן קצר אחרי המעצר חברת יחצ"נות המתמחה בניהול משברים) ותומכיה הציגו דמות של נערה אמריקאית תמימה בחו"ל שנפלה במלכודת תפקודה הלקוי של מערכת המשפט האיטלקית.

נוקס עצמה תורמת לתדמית הזאת בפורטרט העצמי ששרטטה ב"מחכה שישמעו אותי", האוטוביוגרפיה שלה, ובה היא מוצגת כנערה כל-אמריקאית, סטודנטית שבשנת לימודיה הראשונה בחו"ל ירדה מהפסים בשל סדרה של טעויות ואי-הבנות אומללות. בסך הכל נערה נאיבית ופזיזה שאוהבת כדורגל ומוזיקה של הביטלס, שמצאה את עצמה פתאום בחלום בלהות היצ'קוקי, בגלל מזל רע והחלטות מטופשות.

נוקס והחבר שלה, רָפָאֶלֶה סולצ'יטו, הורשעו בפעם הראשונה ב-2009 במשפט שעורר מהומה בינלאומית, אך באוקטובר 2011 הם זוכו על ידי חבר מושבעים בבית משפט לערעורים. לאחר הזיכוי היא שבה לביתה בסיאטל (הרשעתו של הנאשם השלישי רודי גואדה אושרה במשפט נפרד). ואולם, בחודש שעבר הורה בית המשפט העליון של איטליה לערוך משפט חדש, לאחר שהתביעה ומשפחתה של מרדית קרצ'ר ערערו על הזיכוי.

הצהובונים אוהבים לכנות את נוקס "פוקסי נוקסי" ("נוקסי החתיכה") בעוד היא מתארת את עצמה "עכבר שנלכד במשחק של חתולים". לדבריה, היא היתה "ילדה פאתטית אבודה" שבגיל 20 "עדיין החזיקה בתפישת עולם ילדותית על אופיים של אנשים", ולא שלטה באיטלקית כמו שחשבה. על פגישותיה הראשונות עם שוטרים היא כותבת: "לא רציתי שיחשבו שאני אדם רע. רציתי שיראו אותי כמות שאני – אמנדה נוקס, שאוהבת את הוריה, שהצליחה בבית הספר, שמכבדת את בעלי הסמכויות ושהפעם היחידה שנתקלה בחוק היתה כשקיבלה דו"ח על רעש במסיבה שערכה עם חברותיה ללימודים בסיאטל".

נוקס טוענת בספרה שניסתה לכתוב את הגרסה האמיתית. הספר אכן כולל פירורי מידע חדשים. אולם חלקים גדולים מהדיווחים על הרצח והמשפטים מוכרים לכל קורא שעקב אחרי הסיקור התקשורתי האדיר של הפרשה. קשה לדעת באיזו מידה הציבור יתעניין בספר, שעל פי השמועה, נוקס קיבלה בעבורו מקדמה של ארבעה מיליון דולר. הוא מיועד לצאת לאור ב-30 באפריל, זמן קצר אחרי שפשע משמעותי בהרבה לכד את תשומת הלב האמריקאית – הפיגוע במרתון של בוסטון.

נוקס מספרת בספר כי בהיותה בכלא חשבה להתאבד בעזרת שקית אשפה ומכל גז, שרופא אמר לה שיש לה איידס (הודעה שהתבררה ככוזבת), שסוהרים נהגו ללגלג עליה ולהשמיע הערות גסות ושנאלצה לדחות ניסיונות של אחד הסוהרים לעגוב עליה.היא מספרת בפרוטרוט את מה שזכור לה מליל הרצח של קרצ'ר: היא וסולצ'יטו עישנו מריחואנה ("שהיתה נפוצה אצלנו כמו פסטה"), היא ניגנה בגיטרה שירים של הביטלס שעה בערך, ולאחר מכן הם הלכו לדירתו של סולצ'יטו, שם הורידו את הסרט "אמלי", עישנו עוד מריחואנה והיא קראה בקול מאחד מספרי הארי פוטר בגרמנית.

היא טוענת שהרומנים שהיו לה עם כמה גברים איטלקים – שמקטרגיה העלו על נס כדי להדגיש את תדמיתה כפאם פאטאל מסוכנת – נבעו פשוט מניסיונותיה להתנהג ולהרגיש כמבוגרת בעזרת סקס מזדמן, כמו שאר בני דורה. היא מודה שהתנהגה בצורה מוזרה בהקשר לרצח שותפתה לדירה – למשל, כשחזרה לזירת הרצח עם המשטרה, קראה "הנה!" ופרסה את ידיה "כמו זמרת ראשית במחזמר". לדבריה, זה היה ניסיון "להפיג את המתח בתוך עצמי, כי הכול נראה הזוי ומפחיד".

אי-פי

היא מתרצת את חתימתה וחתימת גבר חף מפשע (פטריק לומומבה, מנהל הבר שבו עבדה) על הודאה שהפלילה אותה, בטענה שהיתה מותשת, מבולבלת ומבוהלת אחרי שנחקרה על ידי המשטרה במשך שעות. את שהותה בכלא העבירה בכתיבת יומנים, שירים, סיפורים, מכתבים, ואפילו רשימה של מה שתעשה בחייה בין שתשוחרר מיד או בגיל 46. כל אלה העניקו לה יכולת לבטא בצורה חזקה מאוד, "מהבטן", את ההלם שחשה כשהפכה מבחורה רגילה לאדם שנמצא במרכז סערה תקשורתית בינלאומית.

בסופו של דבר, הספר הוא לא רק מאמץ לשכנע אותנו בתמימותה של נוקס, אלא גם רומן המתאר את התבגרותה והתפתחותה הפסיכולוגית. היא כותבת כי בין שני המשפטים "השתניתי. החלטתי שלא יעזור לי להיות קורבן. בכלא הוחזקו נשים רבות שהאשימו אחרים במצבן הקשה. הן חיו חיי כעס ואדישות. סירבתי להיות אדם כזה. חילצתי את עצמי מהמקום האפל שאליו נפלתי והבטחתי לעצמי שאחיה בצורה שאוכל לכבד. שאוכל לאהוב את עצמי. וחייתי במאסר חיים מלאים ככל שיכולתי". לדבריה, במשפט הראשון האמינה שתמימותה תהיה ברורה לעין כול. לא כך קרה, ולכן במשפט השני, "הייתי נחושה בדעתי לסייע לעצמי".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו