בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הנצר האחרון למשפחה שברחה מהציוויליזציה לסיביר מבקשת עזרה

משפחת ליקוב ברחה מסטאלין למעמקי סיביר והסתתרה עשרות שנים הרחק מכל אזור מיושב. כעת בת המשפחה האחרונה מתקשה לשרוד את החורף

59תגובות

בימים אלה, זקנים רבים החיים מחוץ לערים המרכזיות ברוסיה מתמודדים עם החורף הרוסי בעוני מחפיר, תנאי מחייה קשים ומחסור בשירותי בסיסיים. אולם בשבוע שעבר, פנייתה של אגפיה ליקוב בת ה-70 לעזרה עוררה סערה בתקשורת הרוסית, שכן הזקנה היא הבת האחרונה למשפחת ליקוב, משפחה דתית שברחה מהרדיפות של סטאלין ליערות סיביר, שם שרדה עשרות שנים ללא קשר עם בני אדם עד שהתגלתה על ידי קבוצת גיאולוגים בשנת 1978.

ליקוב ביקשה מאחד הצלמים שנוהגים להגיע לבקתה המבודדת שלה להעביר מכתב לעורך עיתון סיבירי, בו היא מבקשת לעזור לה לשרוד את החורף. "יש לי בקשה גדולה אליך", כותבת ליקוב במכתב שפורסם בעיתון קראסנויארסקיי ראבוצ'יי. "יש צורך באדם שיעזור, הרי יש אנשים טובים בעולם. אני מבקשת ממך לא לעזוב יתומה לבדה. אני צריכה עזרה בעבודות שדה, בגלל שנותיי והבריאות הגרועה שלי. אני חולה וגדל לי גידול על הצד הימני של החזה. לא יודעת איך אשרוד את החורף".

ליקוב, שנולדה בשנת 1943 בבקתה בה בחרו להסתתר הוריה ומעולם לא עזבה את המקום, גם לאחר מות בני משפחתה, מוסיפה במכתב כי למרות שבמשך השנים היא שרדה לבדה בתנאים הקשים בשממה, כעת היא מתקשה לחטוב עצים להסקת ביתה. "כשהמשפחה היתה בחיים, היו מספיק משימות לכולנו. התנור תמיד היה חם. בישלנו, התפללנו, ועבדנו יחד מחוץ לבית. כעת הכל נופל עלי, גם התפילות וגם עבודות הבית. אינני יכולה להגיד תפילה בשלמותה, אף לא את התפילה הקצרה ביותר".

סיפורה של משפחת ליקוב מוכר ברוסיה מזה שנים, אך סוקר לאחרונה בתקשורת הבינלאומית בעקבות כתבה מקיפה בכתב העת של מוזיאון הסמיטסוניאן בינואר 2013. משפחת ליקוב שייכת לזרם "אדוקי האמונה הישנה" שהתבדל מהזרם המרכזי של הנצרות האורתודוקסית ברוסיה במאה ה-17, ומאז נרדף על ידי הכנסיה הרוסית. בעקבות מאות שנות רדיפה, מאמינים רבים ברחו מרוסיה או הוגלו לסיביר, שם התגוררה גם משפחת ליקוב. בשנת 1936, בעיצומן של הרדיפות הפוליטיות של נוצרים ואנשי דת אחרים ברוסיה, ראה אבי המשפחה, קארפ ליקוב, את אחיו נורה למוות על ידי שוטרים, והחליט כי על משפחתו להסתתר. 

קארפ ואשתו אקולינה לקחו את בנם סאבין בן ה-9 ואת בתם נטליה בת השנתיים, קצת חפצים ומעט שתילים וזרעים, ועבר לגור עמוק בטייגה, שם נולדו לבני הזוג עוד שני ילדים, דמיטרי ואגפיה. בזמן שהזוועות של סטאלין ומלחמת העולם השנייה הרעידו את רוסיה, המשפחה המשיכה לחיות לבדה ללא מידע על ההתרחשויות או קשר עם בני אדם אחרים. הילדים שנולדו בשממה לא פגשו מעולם בני אדם אחרים.

קבוצה של גיאולוגים רוסים שטסו במסוק מעל האזור בשנת 1978 גילו את מקום המחבוא של המשפחה. המדענים ראו בקתה ולצידה גינת ירקות במרחק 150 ק"מ מכל ישוב אדם, והחליטו לעצור ולהתקרב לבקתה. לאחר ששמעו דיבורים נקשו בדלת. ראש הצוות תיארה את הפגישה ביומנה: "הדלת חרקה והופיעה דמות של זקן, כמו באגדה. הוא היה יחף ועל גופו היתה חולצה מבד, מכוסה בטלאים ותיקונים. שערו וזקנו היו  פרועים. הוא נע מצד לצד בחוסר ביטחון והביט בנו בשקט, במבט בוחן. גם אנחנו שתקנו. זה נמשך כדקה, היה צריך לומר משהו. 'שלום סבא. באנו לבקר', אמרתי. הזקן לא ענה והמשיך לנוע באי נוחות. לבסוף שמענו אותו אומר בקול שקט "טוב, היכנסו אם כבר באתם".

הגיאולוגים דיווחו לכלי התקשורת הרוסים כי בני המשפחה "הולכים יחפים בקיץ, ובחורף נועלים נעלים מגזע עץ הלבנה. הם חיו ללא מלח ולא יודעים מהו לחם. בני המשפחה לא איבדו את השפה הרוסית, למרות שאנו מתקשים להבין את הצעירים יותר. נראה כי הם שמחים מהקשר עם אנשים אחרים". משפחת ליקוב הסבירה למבקרים כי הם חיו מציד, איסוף אגוזים ביער וגידול תפוחי אדמה. האם לימדה את ילדיה קורא וכתוב וקראה להם מהברית החדשה, אך בשנת 1961 נפגע היבול של בני המשפחה והאם מתה מרעב. בני המשפחה בישלו עבור הגיאולוגים והזמינו אותם לביתם, אם כי לרוב סירבו לקבל מהם מזון ומתנות.

הדיווחים של החוקרים יצרו סערה בתקשורת הסובייטית ובמשלחת הבאה הצטרף לגיאולוגים העיתונאי ומנחה הטלוויזיה הפופולרי ואסילי פסקוב, ששלח דיווחים חודשיים על משפחת ליקוב לעיתון פראבדה ואף כתב על המשפחה בספרו Lost in the Taiga. במהלך אחד הביקורים, שלושה מבני המשפחה חלו ומתו תוך ימים ספורים. ייתכן כי חשיפה לנגיפים של המבקרים גרמה למותם של בני המשפחה, למרות שפסקוב מעריך כי אין זו הסיבה. בביקור הבא קיבלו את פני החוקרים בני המשפחה הנותרים, האב קארפ ובתו אגפיה. אגפיה ואביה סירבו להצעות לעזוב את מקום מחבואם ולעבור לישוב הקרוב והמשיכו לגור בשממה לבדם. הם אף סירבו להכניס לביתם את רוב כלי העבודה או המצרכים האחרים שיכלו להקל על חייהם.

במשך שנים, המשפחה המשיכה לרתק את המדענים והעיתונאים הרוסים, ששבו פעמים רבות לביקורים ממושכים אצל המשפחה, ולכן בקשת העזרה של אגפיה ליקוב, שאחרי מות אביה ב-1988 המשיכה לגור לבדה בבקתה המבודדת עוררה תגובות רבות בתקשורת הרוסית. כפי שדווח ב-RIA, בעקבות סיקור המצוקה של אגפיה ליקוב, הודיעו בשבת רשויות העיר הסיבירית קמורובו כי ישלחו מסוק עם מזון, חציר, כלי תפירה ומוצרים נוספים לבקתה של בת המשפחה האחרונה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו