בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

השמרנים בבריטניה משווקים עצמם כמפלגה של פועלים

הניצחון הגדול בבחירות מאפשר לדייוויד קמרון למתג את מפלגתו מחדש. במקום להיאבק, הלייבור שהחזיקה בתפקיד באופן מסורתי שקועה בוויכוחים פנימיים ובקרב על זהות יורשו של מיליבנד

9תגובות

ביום שלישי שעבר, יומיים לפני הבחירות בבריטניה, סייר חבר הפרלמנט מטעם המפלגה השמרנית רוברט חלפון בין חנויות קטנות במרכז המסחרי המדכא למדי של העיירה הארלו (Harlow), השוכנת ממזרח לבירה לונדון. לחלפון התלווה שר העסקים והיזמות, מאט הנקוק. שני הפוליטיקאים השקיעו שעה וחצי בשיחות עם מצביעים פוטנציאליים, אזרחים בריטים קשיי יום. שני עיתונאים שניסו לראיין את חלפון נהדפו על ידי אנשי צוותו. "זה לא סיור לתקשורת" נזף בהם חלפון. כשהתעקשו ושאלו מדוע הוא משקיע זמן רב כל כך במרכז המסחרי השומם, ענה חלפון ברוגז: "אני מדבר עם אנשים עובדים. השמרנים זאת המפלגה של הפועלים".

שבוע לאחר מכן. חלפון מדדה על קביים ללא חליפה ומקפיד לשבת בכניסה לעיירה כמה בקרים בשבוע ולנופף לעוברים ושבים בדרכם לעבודה. השמרן שמטפח תדמית של פועל זכה לתואר שר ללא תיק, חבר־משקיף בקבינט ותפקיד רב השפעה כסגן יושב ראש המפלגה. הוא מסוג הפוליטיקאים שראש הממשלה דייוויד קמרון ביקש לקדם בסוף השבוע, לאחר שמפלגתו זכתה במפתיע במספר מושבים המאפשר את הקמתה של ממשלה על טהרת השמרנים וללא שותפים קואליציונים. ביום שלישי, בישיבה הראשונה של הקבינט החדש, אמר קמרון בדברי הפתיחה שכעת מפלגת השמרנים היא "המפלגה האמיתית של האנשים העובדים ומעניקה לכולם במדינה את ההזדמנות ליהנות מהכבוד שבעבודה, הגאווה שבתלוש משכורת, בית פרטי וביטחון ושלוות נפש שנובעים מהיכולת לפרנס משפחה".

עוד לא ידוע איזו מדיניות כלכלית יקדם קמרון על מנת לעמוד בדימוי זה של אלוף מעמד הפועלים. אבל שאלה אחת מעניינת היא מדוע קמרון, שהצהיר לפני חודשיים שאין בכוונתו לכהן פעם נוספת בתפקידו ולכן לא יתמודד על ראשות המפלגה בבחירות הבאות, עובד כל כך קשה בשינוי תדמיתה של מפלגתו. לתמיהה הזו אפשר להוסיף את השאלה על מי בדיוק חושב קמרון שהוא עובד. חניך התיכון היוקרתי ביותר בבריטניה, איטון קולג', וחבר במועדון בולינגהאם, החבורה האקסקלוסיבית של שתיינים ובליינים מבני האצולה באוניברסיטת אוקספורד, קמרון הוא האחרון שנתפס כאדם המתאים להוביל מפלגת פועלים. התשובה לשאלות האלו היא שקמרון כבר עובד על המורשת שלו.

אי־אף־פי

קמרון הוא מה שנקרא "One nation Tory" – בריטי המאמין בסט ערכים שהתווה ראש הממשלה השמרני הבולט של המאה ה-19, בנג'מין ד'יזראלי אשר שילב פטריוטיות עם אמונה בשוק פרטי לצד מחויבות לשלמות החברה והממלכה. את הגישה הפטרנליסטית הזאת דחתה בשעתה ראשת הממשלה מרגרט תאצ'ר, הזכורה באמירתה ש"אין דבר כזה חברה", ושדגלה בתפיסה קפיטליסטית שראתה ביוזמה פרטית את האידיאל המועדף.

לא ברור אם קמרון, אשר מתכוון לקצץ באופן עמוק בשירותים החברתיים על מנת לחסל את הגירעון הגדול של בריטניה, מסוגל לעמוד ברף שהציב ד'יזראלי. אבל ללא ספק הוא מעוניין בתדמית. קמרון גם זקוק לדימוי חדש במאבק הציבורי הכפול שאליו הוא יוצא – לקראת משאל עם על המשך חברותה של בריטניה באיחוד האירופי. ראש הממשלה יודע שמנהיגי אירופה ובראשם קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל, לא יסכימו בקלות לשפר את תנאי חברותה של בריטניה באיחוד. לכן, המאבק על לב הבוחרים נגד מצדדי הפרישה מאירופה, חלקם חברים במפלגתו, צפוי להיות קשה. בנוסף צפוי קמרון להתמודד עם תביעותיה של המפלגה הסקוטית הלאומית (SNP) – מאז הבחירות המפלגה השלישית בגודלה בפרלמנט, אשר מחזיקה ב-56 מתוך 59 המושבים של סקוטלנד – לקיום משאל עם נוסף על עצמאותה של החברה הצפונית בממלכה המאוחדת. על מנת לנצח בשני מאבקים אלו, חייב קמרון לשנות את תדמיתם של השמרנים ולקרב אותם למעמד הפועלים. אחרת, עלולה מורשתו של קמרון להיות ניתוקה של בריטניה מאירופה ופיצול הממלכה לשניים.

בינתיים, בזמן שהשמרנים עסוקים בהכנות לניתוח לשינוי מין, נתונים יריביהם המוכים, מפלגת הלייבור הוותיקה, בשלבים מתקדמים של משבר זהות. יממה לאחר שהתברר עומק ההפסד בבחירות, מהקשים בתולדות המפלגה, כבר שבו זקני הלייבור לעסוק בוויכוח האינסופי אם המפלגה הפסידה מכיוון שנטתה יותר מדי לשמאל, או שאולי מוטב היה להיענות לדרישות העומדים בקצה השמאלי של המפה הפוליטית. את הוויכוח הובילו מן העבר האחד ראש הממשלה לשעבר טוני בלייר, מבשר ה"ניו לייבור", ומולו מנהיג אגף השמאל הישן במפלגה, ראש העיר לשעבר של לונדון, קן ליווינגסטון.

לאחר שמנהיג המפלגה אד מיליבנד הודיע על התפטרותו בעקבות ההפסד, ובעוד שארבעה מבכירי הלייבור כבר הודיעו שיתמודדו על מקומו, צעד הוויכוח הפנימי לאחור. השאלה על הפרק היתה אם ממשלת הלייבור האחרונה, שסיימה את תפקידה לפני חמש שנים, הגדילה את הוצאותיה יתר על המידה ערב המשבר הפיננסי העולמי ובכך תרמה להגדלת הגירעון והחרפת המיתון. זאת אולי שאלה מעניינת עבור היסטוריונים המתמחים בכלכלה, אולם בתודעה של אזרחי בריטניה את הקרב הזה הלייבור כבר הפסידו. לאיווט קופר, שרת הפנים בממשלת הצללים ואולי מועמדת מובילה בקרב על ההנהגה, חשוב ככל הנראה להגן על המוניטין של הממשלה שבה כיהנה כשרת העבודה. אך הדיון העקר הזה לא מסייע למפלגה לבנות עצמה מחדש, זאת בעוד שהימין מנסה לגזול מהלייבור את תפקידו ההיסטורי כמייצג מעמד הפועלים.

מפלגה נוספת שמחפשת את דרכה בעקבות הבחירות היא מפלגת העצמאות (UKIP). המפלגה אמנם זכתה בפי ארבעה קולות מאשר בבחירות 2010, כמעט ארבע מיליון מצביעים השווים לקרוב ל-13 אחוז מציבור המצביעים, אך בשל פיזורם הגיאורגפי ברחבי המדינה ושיטת הבחירות האזורית, זכתה המפלגה במושב אחד בלבד. אפילו מנהיג המפלגה נייג'ל פרג' לא נכנס לפרלמנט. לפני הבחירות הודיע פרג' שיפרוש אם לא יזכה במחוז בו התחרה, והמנהיג אכן הודיע על התפטרותו למחרת הבחירות. אך שלושה ימים לאחר מכן, הודיע פרג' שהוא חוזר להנהגה, זאת בעקבות דרישת המועצה הלאומית של המפלגה אשר סירבה לקבל את התפטרותו. לא ברור מי הם בדיוק החברים במועצה הלאומית מכיוון שמאז חזרתו המהירה של המנהיג הפורש, מותחת שורה ארוכה של בכירי מפלגו עליו וקוראת לקיים בחירות פנימיות.

במקביל, נתגלעה מחלוקת בין פרג' לחבר הפרלמנט הבודד של המפלגה, דגלס קרסוול, איש השמרנים לשעבר שזכה במושב בעיקר בזכות הפופולריות שלו. קרסוול חצה את הקווים ל-UKIP מכיוון שהוא מתנגד לחברותה של בריטניה באיחוד, מחזיק בעמדות ליברטריאניות ותומך בהתערבות מינימלית של הממשלה בחיי האזרחים. הישגי המפלגה בבחירות הופכים אותה לזכאית ל-3.5 מיליון פאונד מכספי מימון המפלגות. קרסוול, מבלי שהתייעץ בעמיתיו, הודיע שהוא מוותר על חלק גדול מהסכום מכיוון שהוא מתנגד לכך שמשלמי המסים יממנו מפלגות. פרג', מנגד, קיווה להשתמש בכסף למימון פעילות המפלגה, חלק על עמדתו של קרסוול בגלוי ואמר ש–UKIP זקוקה לכסף על מנת לשמור עם הקשר עם מיליוני הובחרים.

ברקע הסכסוך נמצאים מתחים אישיים בין פרג', שאמנם הצליח בהופעותיו הבוטחות בתקשורת להעלות את תדמיתה של UKIP, לבין בכירים שחשים שמפלגתם הפכה ל"מועדון המעריצים של נייג'ל" ושמבקשים להפוך אותה למפלגה מסודרת העומדת בזכות עצמה. מתחולל כאן מאבק אידיאולוגי בין אלו שרואים ב–UKIP מפלגה ליברטריאנית הנאבקת על זכויות הפרט וצמצום הממשלה, לבין מי שרואים בה את מפלגת הימין הלאומני של אנגליה, שתעמוד על זכויותיהם של האנגלים "הוותיקים" מול הסקוטים, ובעיקר תיאבק בהגירה וברב־תרבותיות. מנהל הקמפיין של UKIP, פטריק או'פלין, האשים אתמול בראיון בעיתון טיימס את היועצים הצמודים של פרג', שהפכו אותו לפוליטיקאי "אגרסיבי", ששואפים לטפח פולחן אישיות סביבו ולסחוף את המפלגה לכיוון של "ימין קיצוני כמו מפלגת התה האמריקאית".

למרות נציגה הבודד של UKIP בפרלמנט, לא מדובר בוויכוח פנימי. המפלגה מסמנת את הגבול הימני של השיח המקובל בבריטניה ובמידה רבה גם את גבולות הגזרה של השמרנים. סוגיית עתידה של בריטניה באיחוד האירופי, ובתוכה גם נושא המהגרים ממדינות האיחוד, תתפוס את לב האג'נדה הציבורית בשנתיים הקרובות, ו-UKIP מקווה להשתמש בדיון הסוער שיתפתח כדי להמשיך את התנופה הלאומנית שלה אל לב הממסד.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו