בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סיכום 2015

מימין ומשמאל, הבוז לממסד השתלט על הפוליטיקה העולמית

פוליטיקאים פופוליסטים עיצבו את השיח דרך הרשתות החברתיות. למרות החשש, הפופוליזם החדש דמוקרטי מטבעו

תגובות
מפלגת החוק והצדק חוגגת את זכייתה בבחירות בפולין, באוקטובר
רויטרס

במשך 20 שנה, נחשבה פולין לאחד מסיפורי ההצלחה של מזרח אירופה לאחר נפילת מסך הברזל. למרות עברה הסוער ולחצים מתמשכים מצד רוסיה, נתפסה המדינה כאי של יציבות שלטונית. השנה בחרה פולין בפופוליזם. במאי ניצח בבחירות לנשיאות אנדריי דודה בן ה-43, מרצה למשפטים עם קריירה פוליטית קצרה יחסית שזכה לאהדת הציבור בין היתר הודות לגימיק הקמפיין שלו – לעמוד מחוץ לתחנת רכבת תחתית מרכזית בוורשה ולחלק קפה תוך כדי שהוא משוחח עם עוברים ושבים.

חמישה חודשים לאחר מכן, מפלגת החוק והצדק בה דודא חבר גם זכתה בבחירות לפרלמנט. מאז הם לא מאבדים זמן לצמק את כוחו של בית המשפט העליון לחוקה, משגרים מסרים בוטים כלפי האיחוד האירופי בדבר סירובם לקבל מהגרים סורים ולחון את ראש שירות הביטחון לשעבר שהורשע בחריגה מסמכות.

מפלגות פופוליסטיות ומנהיגים שהבטיחו יד תקיפה מול איומים חיצוניים ופנימיים בלטו כמעט בכל מקום בעולם ב-2015. בטורקיה, מפלגתו של הנשיא רג׳פ טייפ ארדואן כשלה בסיבוב הראשון בבחירות לפרלמנט כשלא זכתה במספיק מושבים להחזיק בשלטון. במקום למתן מדיניות ולהרכיב קואליציה, הקשיח משטר ארדואן את דיכוי התקשורת העצמאית והמיעוט הכורדי ובבחירות החוזרות שנערכו לאחר שלא הוקמה ממשלה חדשה, זכתה מפלגתו ברוב הנדרש. מספיק טורקים מהססים העדיפו ברגע האחרון את מי שהם מקווים שעדיין מסוגל לייצב את המדינה.

מנהיג אחר שהכביד ידיו על התקשורת במדינתו היה ראש הממשלה השמרני של הונגריה, ויקטור אורבאן, שפנה לדרך פופוליסטית גם הוא כשהורה למשטרה לפעול בקשיחות נגד מאות אלפי הפליטים הסורים שחלפו בשטח המדינה בדרכם למחסה בגרמניה. גם הוא, למרות המענקים לה זוכה הונגריה מהאיחוד האירופי בה היא חברה, סירב להכיר בדרישות מבריסל לקלוט פליטים. הוא זינק בסקרים.

השילוב בין מעט מאוד מדיניות רצינית, הצתת שנאת הזרים והטינה לאיחוד האירופי שירת היטב גם את הימין שחזר לשלטון בדנמרק וכמובן את החזית הלאומית בצרפת שלרגע קל בחודש שעבר היתה המפלגה הגדולה במדינה בבחירות האזוריות. לא מדובר רק ברוחות רעות וישנות באירופה. פחד ממהגרים, מקסיקאים ומוסלמים, מסתבר, משרת היטב מועמדים כמו דונלד טראמפ ואת יתר המתמודדים הרפובליקאים המזדנבים מאחוריו בעונת הבחירות הארוכה בארה"ב.

יריבים פוליטים ופרשנים מייחסים לפופוליסטים החדשים באירופה ובארה"ב נטיות פשיסטיות, והפילוסוף סלבוי ז׳יז׳ק אפילו הזהיר מפני "עידן עולמי חדש של אפרטהייד". אבל בינתיים לא נראה שאף אחד מהם מתכוון לתפוס את השלטון ולהחזיק בו בכוח. הפופוליזם החדש הוא דמוקרטי במהותו. מאוד דמוקרטי. הוא מפעם בימין ובשמאל, ואפילו במרכז המפה הפוליטית. מה שמשותף לו בכל חלקי הקשת הוא בוז לממסד הישן ולתקשורת המסורתית. הוא ניזון מרשתות חברתיות, כריזמה של פוליטיקאים שפרצו אל התודעה במפתיע וניצול חולשה של מנהיגים ותיקים.

בבריטניה, ראש הממשלה דייוויד קמרון, אדם שנטייתו הטבעית היא לימין ממורכז, נאלץ לנקוט במהלך פופוליסטי, כשערב הבחירות שמפלגתו השמרנית חששה להפסיד, הזהיר במהלך, שהיה מוכר היטב מהבחירות בישראל, מפני הלאומנים הסקוטים שינהרו לקלפיות וישלטו מאחורי הקלעים במפלגת הלייבור אם תגיע לשלטון. הוא הצליח למשוך מספיק בוחרים חזרה ממפלגת העצמאות שאיימה עליו מימין במצע שכלל רק שנאה למהגרים ודרישה לפרוש מהאיחוד האירופי. אבל הפופוליזם היכה גם בשמאל הבריטי כעבור שלושה חודשים כשהתגייסות פתאומית של מאות אלפי חברים חדשים ללייבור הכריעה את הבחירות להנהגת המפלגה לטובת ג׳רמי קורבין, מורד ותיק מהשמאל הרדיקלי, שרק ברגע האחרון בכלל קיבל די חתימות מחבריו בפרלמנט כדי להגיש מועמדות.

בספרד בחודש שעבר, הצליחו שתי מפלגות פופוליסטיות, פודמוס משמאל וסיודאדנוס מהמרכז למוטט את הדואופול במסגרתו השמרנים והסוציאליסטים החליפו זה את זה בשלטון במשך יותר משלושה עשורים. כעת הם עוד עשויים, למרות תהום הפעורה ביניהם בנושאי כלכלה, לשתף פעולה בקואליציה שתחתור לשינויים חוקתיים מפליגים. ל"מרכז הרדיקאלי" של סיודאדנוס גם לא הזיק שעל המחסור במדיניות ברורה חיפה מנהיג צעיר ויפה תואר, אלברט ריברה, שלא בחל בעבר גם בצילומי עירום כדי לקדם את המסר הלא מכופתר.

ואם כבר פופוליסט מרכזי צעיר ונאה, אז היה לנו השנה גם את ראש הממשלה החדש של קנדה, ג׳סטין טרודו, שהביא לסיום עשור בשלטון של סטיבן הרפר האפרורי, רדיקל שמרני אמנם, אבל מאוד לא פופוליסט.

וגם במזרח הרחוק, המשיך ב-2015 נרנדרה מודי לרכב על גלי לאומנות הינדית, כשהוא מפורר בשיטתיות את הממסד הישן של מפלגת קונגרס הנצחית שהקימה את הודו המודרנית. לא ברור בדיוק מה מודי יביא במקום. הדיבור על רפורמות מרחיקות לכת עוד לא התבטא במעשים.

ואולי ההוכחה הטובה ביותר שפופוליזם ואנטי־ממסדיות אינם נחלתם רק של פוליטיקאים מהימין או השמאל הקיצוני היא שגם שבע שנים לאחר שנבחר לראשונה, ההשראה לכל הלוחמים בסדר הישן הוא דווקא ברק אובמה. האיש שניצח לא רק את הרפובליקאים אלא גם את הממסד הישן של מפלגתו הדמוקרטית. ניתוח עדכני של מוקדי התמיכה העיקריים של טראמפ, מראים שהם נמצאים דווקא באותן מחוזות שבחרו באובמה. מה שמוכיח שפופוליזם היא לא רק תופעה פוליטית.

עם זאת, ישנם סימנים לכך שמדובר דווקא בגל חולף וכמו שההלם בצרפת בחודש שעבר מזכיית החזית הלאומית בסיבוב הראשון של הבחירות האוזריות, התחלפה באנחת רווחה כשבסיבוב השני מפלגתה של מארין לה פן לא הצליחה לזכות אפילו באזור אחד, גם במקומות אחרים הסערה תתפוגג. הסנסציה הפופוליסטית של ינואר 2015, מפלגת סיריזה הרדיקלית היוונית, זכתה בבחירות כשהיא מבטיחה לקרוע לגזרים את תכתיבי הצנע הדרקוניים של ראשי האיחוד האירופי להסדר החוב היווני הבלתי נגמר. במשך חודשים הילכה סיריזה על הסף, אפילו לקחה את אזרחי יוון להרפתקה נוספת בדמות משאל עם בזק בו זכו לגיבוי סוחף מהעם. אבל דווקא ראש הממשלה אלכסיס ציפראס ממצמץ ראשון, כשאחרי המשאל קיבל את התכתיב של האיחוד, שרד את פיצולה של סיריזה ועזיבת שר האוצר האנרכיסט יאניס ווארופאקיס, זכה בבחירות נוספות וכעת נראה שהוא מוכן לשחק על פי הכללים שנכתבים בבריסל ובברלין. איש השמאל הרדיקלי יחגוג בעוד כמה שבועות את יום השנה לעלייתו לשלטון דווקא בירושלים, יחד עם נתניהו בישיבת קבינט משותפת של שרי ישראל ויוון.

בפינה אחרת של הגלובוס, נראה שגם אמריקה הלטינית נכנסת כבר לעידן פוסט־פופוליסטי. הניצחון המפתיע של מאוריסיו מקרי בארגנטינה בחודש שעבר בישר שהארגנטינאים מאסו בהתנהלות המתריסה של כריסטינה פרננדס דה קירשנר, שהובילה לכך שהמוסדות הפיננסיים העולמיים אפילו סירבו להכיר בנתונים הכלכליים שפרסמה ממשלתה. בוונצואלה, ניקולאס מדורו ממשיך לשמר, בקושי, את גחלת המהפכה הבוליווארית של קודמו המנוח הוגו צ׳אבס, אבל הזכייה הסוחפת של האופוזיציה בבחירות לקונגרס, שבאה על כנפי התמוטטות הכלכלית האיומה שנגרמת מהירידה המתמשכת במחירי הנפט, והביאו לקץ המדיניות שהתבססה על מתן מענקים ללא הגבלה לעניי המדינה, מבשרת על סופו הקרב של הצ׳אביזם הפופוליסטי והאנטי־מערבי. גם ברזיל, בה נשיאותה מוכת השחיתות של דילמה רוסף תלויה על בלימת ההדחה, מתחילה להפנות עורף לנשיאים פופוליסטים ולחזור לכיוון שמרני.

אבל כנראה שמוקדם בכל זאת לחזות את דעיכת הפופוליזם באתרים אחרים. לא בטורקיה שם ממשלת ארדואן מנצל את הזכייה המאוחרת לקמפיין צבאי ולאומני מחודש נגד דור חדש של לאומנים כורדים. לא בבריטניה בה קמרון, שכבר הוכיח השנה שלמרות הנטייה האישית שלו למרכז הפוליטי, צפוי להיגרר שוב לפופוליזם במשאל העם על המשך החברות באיחוד האירופי, שם הוא יתחרה עם תומכי הפרישה במי מסוגל להציג חזות קשוחה יותר אל מול בריסל וגלי המהגרים הנעים בתוך אירופה חסרת הגבולות. וכמובן שלא בארה"ב שם גם אם טראמפ, כפי שמומחים רבים ממשיכים לצפות, ייכשל בסופו של דבר בפריימריז ולא יגיע לקו הגמר כמועמד הרפובליקאי, הוא כבר הצליח לגרור את מערכת הבחירות הארוכה למחוזות פופוליסטיים. אפילו מנהלי הקמפיין של המועמדת "הבטוחה" הילרי קלינטון חשים צורך בימים האחרונים להציגה, באופן נלעג למדי, כתואמת סבתא מקסיקאית מסורתית וכמי שמסוגלת להשיל מעט את מסיכת השליטה העצמית ולהשתתף במשחקי שתיה כמו אחרון הסטודנטים בקולג׳. יהיה עממי.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו