האם זכות הציבור לדעת כוללת פצוע מדמם בתחתונים? - אירופה - הארץ

האם זכות הציבור לדעת כוללת פצוע מדמם בתחתונים?

משפחתו של אחד מקורבנות הפיגועים בפריז תבעה עיתון שפרסם את תמונתו מכוסה בדם לאחר שנורה. כעת ייאלץ בית המשפט להכריע בין חופש העיתונות ובין הזכות לפרטיות

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
דן בילפסקי, ניו יורק טיימס

צלמת העיתונות הצרפתית מאיה וידון־ווייט בילתה עם חברים בפריז בערב ה–13 בנובמבר 2015. ברגע ששמעה על מתקפת הטרור באולם הבטקלן היא לקחה את מצלמתה, זינקה על האופנוע ויצאה לדרך. כיום, וידון־ווייט והתמונות שצילמה מחוץ לאולם עומדים במרכזו של דיון משפטי בצרפת, שבו ניצבים חופש העיתונות, זכות הציבור לדעת וזכותם של קורבנות טרור לכבוד ופרטיות.

וידון־ווייט בת ה־48 היא צלמת מלחמות שבמשך יותר מעשור דיווחה על סכסוכים בישראל, אינדונזיה ואפריקה. בזירת הפיגוע בפריז היא חיפשה אוטומטית את הקורבנות. כשהפצועים החלו להגיע למרכז החירום שהוקם בסמוך לאולם, ראתה גבר שוכב על המדרכה. זה היה סדריק גומה בן ה־30, עובד ערוץ הטלוויזיה TV5 שנורה בראשו בעת שישב באולם. וידון־ווייט צילמה אותו בבגדים תחתונים, מכוסה בדם. גומה מת כיממה לאחר מכן, אך תמונותיו פורסמו בצהובון VSD.

כוחות מטפלים בפצועים מחוץ לתיאטרון בטקלן, בנובמבר
כוחות מטפלים בפצועים מחוץ לתיאטרון בטקלן, בנובמברצילום: רויטרס

חודש לאחר צילום התמונה, משרד התובע הכללי בפריז פנה לווידון־ווייט והודיע לה שעברה על החוק, אשר אוסר פרסום תמונות של נפגעי פשעים אלימים, לרבות פיגועים. משפחתו של גומה תבעה מהשבועון VSD פיצוי של כ–50 אלף דולר, וצירפה את ווידון־ווייט כנתבעת. ז'אן סאנייה, עורך דינה של המשפחה, טען שפרסום התצלום גובל במציצנות, והאשים את וידון־ווייט בביזוי קורבן טרור ששכב על המדרכה, גוסס וחצי עירום. "זהו צילום וולגרי שהיה עוצמתי יותר לולא נחשפו בו פני הקורבן", אמר. "הוריו של סדריק נאלצו לראותו מכוסה בדם, סובל ובודד, זה נורא".

וידון־ווייט טוענת שלא העבירה את הצילום ל–VSD, ומעולם לא קיבלה תשלום בעבורו. כצלמת פרילנסרית, צילומיה מועברים לסוכנות יונייטד פרס אינטרנשונל בוושינגטון, והסוכנות היא שמכרה אותם. בנוסף, עורך דינה, ונסן טולדאנו, דרש לבטל את המשפט משום שלפי החוק רק האדם ששרד את האירוע יכול להגיש תביעה, ולא משפחתו. לטענתו, גומה כבר מת כשהתמונות פורסמו. מנגד, עורך דינה של משפחת גומה קרא לממשלה להדק את החוק, כדי שיאפשר להגן גם על המתים.

בית המשפט יפרסם את החלטתו בעוד כשבועיים וחצי. אולם מעבר לסכסוך המשפטי הספציפי, הפרשה מדגימה את הסוגיות האתיות שאיתם נאלצים עיתונאים להתמודד בתקופה זו של פיגועי דאעש. הם נדרשים לאזן בין חובתם לדווח לצופים או לקוראים על המציאות, מטרידה ככל שתהיה, ובין הרצון להימנע מסנסציוניות ולכבד את הקורבנות, הניצולים ובני משפחותיהם. היבט מורכב נוסף בעידן התקשורת גלובלית הוא שתמונות שמצולמות במדינות, חברות וקהילות בהן החוקים הנוגעים לפרטיות שונים אלה מאלה, מציבות את כלי התקשורת בסכנת תביעה.

החוק הרלוונטי בצרפת מכונה "חוק גיגו", על שם שרת המשפטים לשעבר אליזבת גיגו, ומקורו בפיגועים בתחנת המטרו סן מישל בפריז, ב–1995. שני פצועים שתמונותיהם פורסמו בשבועון פארי מאץ' תבעו אז את העיתון, בטענה שהפר את זכותם לפרטיות. המשפט בוטל ב–1997 בנימוק של שמירה על חופש העיתונות, בהתאם לאמנה האירופית לזכויות האדם. חוק גיגו עבר שלוש שנים מאוחר יותר, כדי לאזן בין חופש העיתונות לבין הזכות לפרטיות, וכדי לסייע בהגנה על זכויות הקורבנות.

חוקי הפרטיות בצרפת נחשבים מחמירים במיוחד. בגרמניה, שנחשבת גם היא מחמירה, חשיפת פני הקורבנות מנוגדת לחוק ללא אישור הקורבן או משפחתו. עם זאת, ישנם מקרים חריגים בהם ניתן לעשות זאת, אם יש עניין ציבורי בתמונות. בבריטניה ובספרד, שם מדיניות הפרטיות מקלה יותר, עיתונאים מחויבים לקבל אישור מהמצולמים, תחת סייג מפורש לפיו האינטרס הציבורי עלול לגבור על זכות לפרטיות. החוק האמריקאי פחות נוקשה מזה האירופי: ניתן לתבוע על חדירה לפרטיות בשל צילום, אך אפשרות זו בדרך כלל מוגבלת כאשר מדובר באירוע חדשותי.

Associated Reporters Abroad, קבוצת עיתונאים עצמאים שבמסגרתה עבדה וידון־ווייט בעת הפיגועים, טוענת כי התביעה בצרפת מנסה "להוכיח לציבור ולמשפחת הקורבן שהם פועלים לאחר הפיגוע, ומכופפים את החוק כדי לעשות זאת". מנהלת הקבוצה, ג'בין בהטי, אמרה כי התביעה נגד וידון־ווייט מאיימת על חופש העיתונות. "מה יהיה הצעד הבא", שאלה, "יתבעו כתבים שראיינו קורבנות?". וידון־ווייט מצדה טוענת כי רק ביצעה את עבודתה. "אני אמורה להציג את המציאות, וזה לא תמיד נעים", אמרה. "רציתי להעביר את עוצמת המתקפה ואת הפגיעה בצרפת. גם אני חיה כאן".

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ