התרבות הצרפתית חוששת להישרדותה. האיום הגדול: התרבות העכשווית בארה"ב

חוקרים ופוליטיקאים במדינה הזהירו מפני ההתעסקות בנושאי מגדר וגזע, בטענה שמדובר בחתירה תחת החברה הצרפתית. אחרים טוענים ההשתלחות בהשפעה האמריקאית היא עדות למשהו אחר: ממסד שאינו מסוגל להתמודד עם עולם משתנה

לוגו ניו יורק טיימס
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
צעדה לזכרו של סמואל פטי, המורה שנרצח על ידי מוסלמי קיצוני
לוגו ניו יורק טיימס

פוליטיקאים צרפתים, אינטלקטואלים ועיתונאים בולטים במדינה מזהירים מפני רעיונות פרוגרסיביים המגיעים מארה"ב — בעיקר בנושאי גזע, מגדר ופוסט־קולוניאליזם. לדבריהם מדובר בחתירה תחת החברה הצרפתית, המהווה לא פחות מאיום קיומי שמתנכל למורשת האינטלקטואלית והתרבותית של צרפת.

גם הנשיא עמנואל מקרון הצטרף למתריעים וטען שהאיום הוא "תיאוריות מסוימות של מדעי החברה שיובאו מארה"ב בשלמותן". שר החינוך הצרפתי, ז'אן־מישל בלנקה, אף קרא "להשיב מלחמה נגד המטריקס האינטלקטואלי של האוניברסיטאות האמריקאיות".

עימותים בין שוטרים למפגינים בפריס, לפני כחודשייםצילום: Lewis Joly/אי־פי

אינטלקטואלים בולטים בצרפת שאבו עידוד מדברי הפוליטיקאים במאבקם נגד מה שהם רואים כהדבקה שיצאה משליטה בתפיסות שמאל "מוערות" (woke) תוצרת הקמפוסים בארה"ב, ו"תרבות הביטול" (cancel culture) שהיא תוצר שלהן. מעברו השני של המתרס ניצב הדור הצעיר, המגוון יותר, שרואה בתיאוריות אלו כלים המסייעים להבין את התופעות והמגמות שהחברה הצרפתית בוחרת להעלים מהן עין, שעה שהמדינה מתפתחת ונעשית מגוונת יותר. לראייתם, הם חיים בחברה שעדיין נרתעת מכל אזכור של נושאי גזע, טרם השלימה עם עברה הקולוניאליסטי ונוטה להתייחס למצוקות של מיעוטים אתניים כאל עיסוק בפוליטיקת זהויות.

המחלוקות, שבימים אחרים היו מושכות אליהן תשומת לב מועטה, מתפוצצות כיום בתקשורת וברשתות החברתיות. ביום שני השבוע אמר המנהל החדש של בית האופרה של פריז, אלכסנדר נף, כי הוא מתכוון לעודד גיוון בקרב הסגל ולאסור על צביעת פניהם של בדרנים בשחור ("בלקפייס"). דבריו עוררו מתקפות מצד מנהיגת הימין הקיצוני מארין לה פן, אך גם מצד העיתון "לה מונד" — שכתב כי נף, גרמני במוצאו, עבד בטורונטו, ושם "ינק במשך עשר שנים את התרבות האמריקאית".

את האש ליבה גם פרסומו החודש של הספר "גזע ומדעי החברה", מאת סטפאן בו וז'ראר נואריאל, המותח ביקורת על מחקרים בנושא גזע. לדברי נואריאל, סוגיית הגזע הפכה למעין "בולדוזר המוחק את כל מה שניצב בדרכו, ואינו מאפשר להבין את המרקם העדין של העולם החברתי ואת מורכבותו". נואריאל הוסיף כי מחקרים אקדמיים בנושא נתקלים בבעיה, מכיוון שהממשלה בצרפת אינה מכירה בהגדרה של גזע — שנתפס כסוגיה סובייקטיבית.

הסורבון, בתחילת החודשצילום: Andrea Mantovani / NYT

חלוקת השררה

הויכוח הצרפתי הסוער סביב גישות אקדמיות אמריקאיות עשוי להפתיע את מי שעוקבים אחר שקיעתה ההדרגתית של ההשפעה האמריקאית בזירה הגלובלית. מבחינות רבות, זוהי מלחמה סביב כמה מהסוגיות הנפיצות ביותר בחברה הצרפתית — זהות לאומית וחלוקת השררה עם קבוצות שונות בחברה. הקרב החל אמנם בתוככי האוניברסיטאות הצרפתיות, אבל הוא תופס מקום גדול גם בתקשורת ובקרב דיונים פוליטיים.

הפגנות המוניות נגד אלימות המשטרה, שהחלו לאחר הריגתו של ג'ורג' פלויד בידי שוטר בארה"ב, העלו לדיון את שאלת ההתכחשות לבעיית הגזע ולגזענות הממסדית גם בצרפת; פמיניסטיות המושפעות מתנועת "מי טו" התעמתו הן עם החזקת הכוח בידי הגברים, והן עם דור הפמיניסטיות המבוגרות יותר; ושורה של פיגועים איסלאמיים העלו שאלות על עקרון החילוניות של צרפת ושילוב המהגרים ממושבותיה לשעבר. רבים ראו את טביעת ידה של "פוליטיקת הזהויות" האמריקאית.

מקרון — שהפגין בעבר מעט עניין בנושאים אלה אך לקראת הבחירות לנשיאות בשנה הבאה החל לחזר אחר קולות מהימין — הצטרף למערכה כבר בחודש יוני, והאשים את האוניברסיטאות בעידוד "אתניתזציה של הסוגיה החברתית", המשולה לדבריו ל"ניפוץ הרפובליקה לשניים".

מקרון מבקר בעיר נאנט, אתמולצילום: DAMIEN MEYER - AFP

"הייתי מופתעת לטובה", אמרה נתאלי הייניש, סוציולוגית שהשתתפה בחודש שעבר בהקמת ארגון נגד "דה־קולוניזציה ופוליטיקת הזהויות". הארגון פרסם בעיתונים מרכזיים כ"לה פואן" ו"לה פיגארו" אזהרות מפני תיאוריות שגובשו בהשראה אמריקאית. מבחינתה של הייניש, כמה אירועים השנה הדגישו את הויכוח הגועש: בסורבון מנעו פעילים את העלת המחזה אייסכילוס (Aeschylus) במחאה על איפורם של שחקנים לבנים בשחור; במקומות אחרים בוטלה הזמנתם של כמה מרצים מפורסמים בלחץ סטודנטים. "זו היתה שורה של תקריות טראומטיות ביותר לקהילה שלנו, וכולן חלק ממה שמכונה תרבות הביטול", אמרה הייניש.

בעיני אחרים, ההשתלחות בהשפעה האמריקאית לכאורה היא עדות למשהו אחר: ממסד צרפתי שאינו מסוגל להתמודד עם עולם משתנה, בעיקר בימים שבהם טיפולה הלקוי של הממשלה במשבר מגפת הקורונה העמיק עוד את תחושת שקיעתה של המעצמה לשעבר. "זה מעיד על רפובליקה קטנה, מפוחדת, שוקעת ופרובינציאלית שהאמינה בעבר — ומאמינה עד היום — בשליחותה האוניברסלית, ועל כן מחפשת את האשמים בשקיעתה", אומר פרנסואה קוסה, מומחה לציבליזציה אמריקאית באוניברסיטת פריז־נאנטר.

תרבות אחת

צרפת טוענת כבר זמן רב כי הזהות הלאומית במדינה מבוססת על תרבות משותפת, זכויות יסוד וערכי ליבה כשוויון וחירות משותפים — תוך הפניית עורף לגיווון החברתי ולרב־תרבותיות. הצרפתים נוטים לראות את ארה"ב כחברה מפוצלת, הנלחמת בתוך עצמה. אולם, לדברי אן גארטה, סופרת צרפתייה ומרצה, חלק מההוגים המובילים של תיאוריות המגדר, הגזע, הפוסט קולניאליות והקוויריות הגיעו מצרפת — בנוסף למדינות אחרות באירופה, בדרום אמריקה, באפריקה ובהודו. "אלה דעות של עולם שלם. במקרה יצא שברגע זה בהיסטוריה הקמפוסים הכי קוסמופוליטיים הם האמריקאיים".

שלושה פיגועים איסלאמיסטיים שהתרחשו במדינה בסתיו הקודם היו בגדר תזכורת מרה לכך שהטרור נותר איום בצרפת. עם זאת, הם אף מיקדו את תשומת הלב לסוגיה אחרת שנמצאת על המוקד: איסלאמופוביה. שר החינוך ז'אן־מישל בלנקר טען כי אוניברסיטאות הפועלות תחת השפעה אמריקאית משתפות בעקיפין פעולה עם המחבלים, בכך שהן מספקות הצדקה אינטלקטואלית למעשיהם. ז'יל קפל, מומחה לאיסלאם, כתב במאמר מיוחד כי ההשפעה האמריקאית באוניברסיטאות הביאה להטלת "סוג של איסור לחשוב על תופעת האיסלאם הפוליטי, בשמה של אידיאולוגיית שמאל שרואה בו את הדת של המקופחים".

ההיסטוריון פייר־אנדרה טגייף, אחד ממבקריה המובילים של ההשפעה האמריקאית בצרפת, טען כי רבים במדינה מנסים לצייר את צרפת כאשמה ב"גזענות ממסדית" וב"פריבילגיה לבנה" באמצעות "ייבוא מלאכותי לחלוטין של בעיית השחורים" האמריקאית, לצד סוגיית האיסלאמופוביה. לדבריו, חוקרי גזע, איסלאמופוביה ופוסט־קולוניאליזם מונעים כולם "משנאה למערב כציוויליזציה לבנה". טגייף הוסיף כי את האג'נדה של אויבי התרבות האירופית האלה ניתן לסכם בשלושה מושגים, "דה־קולוניזציה, סירוס ודה־אירופיזציה". לדבריו, בעיניהם, "הגבר הלבן הסטרייט, הוא האויב שיש לגנותו ולחסלו".

לכתבה המלאה של נורימיטסו אונישי בניו יורק טיימס

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ