ילדיהם של מהגרים בצרפת מגדירים
 עצמם כצרפתים, אך נתקלים באפליה

ילדי המהגרים בצרפת עושים את חלקם כדי להיות צרפתים. האתגר העומד בפני החברה הצרפתית הוא לאפשר להם להשלים את המלאכה. זו המסקנה העולה מדו"ח שאורכו 615 עמודים שפרסם החודש המכון הלאומי ללימודים דמוגרפיים, העוסק במידת שילובם של מהגרים וצאצאיהם בחברה הצרפתית.

בנימה חיובית, ובניגוד להנחות הרווחות בציבור, המחקר גילה כי רוב בני הדור השני לעלייה מאמצים את זהותם הצרפתית. מדובר באלו שהוריהם הגיעו לצרפת אחרי מלחמת העולם השנייה, בעיקר מקולוניות צרפתיות לשעבר.

מעודדים פחות הם הממצאים המעידים על כך שרבים מהצרפתים בני הדור השני להגירה נתקלים במחסומים בתחומי החינוך, הדיור והתעסוקה. ממצאים אלו מצביעים על אפליה מתמדת נגד מיעוטים בעלי חזות שונה, בעיקר ממוצא אפריקאי. "הם מחשיבים את עצמם צרפתים, אבל מרגישים שבעיני האחרים הם אינם נתפשים ככאלה, והדבר יוצר דיסוננס בין זהותם לקבלתם כחברים מלאים במסגרת האזרחית", אומר פטריק סימון, דמוגרף ואחד המתאמים של המחקר.

המחקר, שהתבסס על ראיונות עם כ–22 אלף איש בני 18 עד 60 ונערך בשנים 2008 ו–2009, מעריך כי 20% מקבוצת גיל זו בצרפת הם מהגרים או בני מהגרים.

• צרפת בשש שגיאות
• האם אירופה יכולה לצאת למלחמה גדולה וגם לשמור על הפלורליזם
• הדור השני למהגרים בצרפת לא מנצל את כוחו האלקטורלי

החוקרים היו צריכים לעקוף מכשולים חוקיים ופוליטיים שניצבו בדרכם, בראשם האיסור המעוגן בחוקה לאסוף נתונים המעידים על שייכות אתנית, גזעית ודתית של האזרחים. כדי למצוא ראיות על מוצא משפחתי, הם נאלצו לקבל את אישור בית המשפט לסריקת אלפי תעודות לידה.

עתה, עשוי המחקר להיות ציון דרך — סקר דומה יחיד נערך ב–1992 — אם גורמים רשמיים ומוסדות צרפתיים יביאו את ממצאיו בחשבון. סימון מטיל בכך ספק. "אני לא בטוח שהפוליטיקאים שלנו ייסתמכו על הממצאים האלה", הוא אומר. בשנה שעברה מאז הצביע ראש ממשלת צרפת מנואל ואלס על "אפרטהייד טריטוריאלי, חברתי ואתני" בצרפת ננקטו רק שלושה צעדים צנועים נגד אפליה, שאף אחד מהם לא מתייחס ישירות לבעיה. "אני לא רואה שמשהו השתנה מבחינה מעשית בצעדים נגד האפליה", מדגיש סימון.

אחד מהממצאים המדאיגים יותר שעולים מהמחקר הוא היעדר התניידות חברתית בקרב מעמדם של ילדים למהגרים לא אירופאים. "למעשה, הם נתקלים באבטלה ובאפליה יותר מאשר הדור הראשון", אומר סימון. "זו היתה הפתעה". המחקר מצביע על דפוס אפליה, סמויה ולא מתוכננת, שמשאירה את בני הדור השני בנתיב קבוע, שתוקע אותם במשרות בשכר נמוך ומגורים, הלכה למעשה, בתוך גטאות. "בצרפת אין שום אפליה או מגבלות רשמיות", אומר סימון, "אבל יש נהלי סינון וכוחות סוציו־אקונומיים, שיוצרים בסופו של דבר את אותה הפרדה ואפליה; הופתעתי לראות עד כמה זה נפוץ".

בהיעדר גישה לנתונים סטטיסטיים מקיפים יותר על גזע ואתניות, נאלצו החוקרים לאמוד את האפליה בחברה בעזרת איסוף עדויות של יחידים. 56% מילדים למשפחות ממדינות שמדרום לסהרה ו–48% מילדים למשפחות ממוצא צפון אפריקאי, אמרו שהם מרגישים שהם אינם נתפסים כצרפתים, לעומת 15% בקרב ילדי משפחות מהגרים מאירופה שהגיעו לא מכבר לצרפת.

למרות תחושת הדחייה, רוב מכריע של בני הדור השני מכל מוצא אמרו שהם תופסים את עצמם צרפתים. רבים מהם רואים עצמם כצרפתים ועוד משהו, כלומר, גם שייכים לארץ המוצא של הוריהם או לקבוצה אתנית רחבה יותר. ואולם לפי המחקר, תחושת ריבוי הזהויות אינה ייחודית. ממצא זה סותר את חששות הצרפתים מכך שקבוצות שונות באוכלוסייה ידבקו בזהויות נפרדות וידחו את ה"צרפתיות".

ריבוי זהויות הוא מרכיב בלתי נפרד של חברה רב־תרבותית. הכחשת עובדה זו, אומר סימון, רק בולמת את תהליך ההטמעה שצרפת שואפת אליה.