מה עושים הילדים ההולנדים בלילות?

טקס ההתבגרות המסורתי של המתבגרים בהולנד, המכונה "שחרור", דורש מהם לזנוח את המסכים ולנווט ביער לתוך הלילה. כדי להפוך את המשימה למאתגרת יותר מכסים לעיתים המארגנים את עיני הילדים ומפחידים אותם כשמשמיעים להם קולות של חזירי בר

לוגו ניו יורק טיימס
ניו יורק טיימס
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
קבוצת סיירים בפעילות ה"שחרור", החודש. המארגנים מפחידים אותם באמצעות השמעת קולות של חזירי בר
קבוצת סיירים בפעילות ה"שחרור", החודש. המארגנים מפחידים אותם באמצעות השמעת קולות של חזירי ברצילום: DMITRY KOSTYUKOV / NYT
לוגו ניו יורק טיימס
ניו יורק טיימס

לפני ימים ספורים, בסביבות השעה עשר בערב, הגיעה מכונית ליער של הכפר אוסטרליץ בהולנד והורידה ממנה שלושה ילדים - שני בנים בלונדינים כבני 12 ו-15 וילדה עם זנב סוס שחור ותרמיל מקושט באימוג'י. המכונית נסעה מהמקום לקול חריקת החצץ תחת הצמיגים ושלושת הילדים נותרו בשולי היער - מרחק קילומטרים רבים ממחנה הקיץ שהשתתפו בו.

הילדים היו מצוידים רק במכשיר GPS מיושן שאמור היה לסייע להם לנווט את דרכם לנקודת מפגש מוסכמת. החשכה ירדה, הם היו לבדם והסתכלו לתוך הלילה. "יכול להיות שזה השביל", אמר תומאס, ראש החולייה, בן ה-12, והחל לצעוד לתוך היער. פעילות זו היא מסורת של תנועת הצופים בהולנד - המכונה "שחרור" - ובמהלכה מגיעים קבוצות של ילדים, לרוב טרום מתבגרים, אל היער, שמתוכו הם אמורים למצוא את דרכם חזרה לבסיס. עם האתגר הם נדרשים להתמודד לעתים גם בשתיים או בשלוש לפנות בוקר.

קבוצת נערים ביער באוסטרליץ, בהולנד. את האתגר הם נדרשים לבצע לעיתים גם בשתיים או בשלוש לפנות בוקר
קבוצת נערים ביער באוסטרליץ, בהולנד. את האתגר הם נדרשים לבצע לעיתים גם בשתיים או בשלוש לפנות בוקרצילום: DMITRY KOSTYUKOV / NYT
נערה הולנדית בצופים, החודש. המתבגרים צריכים לנווט אל מחוץ ליער
נערה הולנדית בצופים, החודש. המתבגרים צריכים לנווט אל מחוץ ליערצילום: DMITRY KOSTYUKOV / NYT

כדי להקשות על הילדים והנערים, יכולים המארגנים להחליט לכסות את עיניהם בדרך לשחרור. באחת הגרסאות של המשימה, המבוססת במידה מסוימת על מתכונת צבאית, מבוגרים הולכים בעקבות הילדים אך הם מסרבים להוביל אותם ליעד. יחד עם זאת,  הם עשוים לספק להם מסרים המרמזים להם לאיזה כיוון להמשיך. כשהם רוצים להקשות עליהם עוד יותר הם מסיעים אותם ליעד במעגלים, בניסיון לשבש את חוש הכיוון שלהם. אם לא די בכך, לפעמים הם מסתתרים בסבך ומשמיעים קולות של חזירי בר.

תיאור החוויה נשמע מעט חריג אך לא עבור ההולנדים שבחרו בטקס התבגרות די ייחודי. בפעילות הניוווטים לומדים הילדים לא להיות תלויים במבוגרים יותר מדי ואלו לומדים לאפשר לילדים לפתור את הבעיות שלהם בעצמם. שורשי המסורת נטועים בתפישה שגם ילדים עייפים, רעבים ותועים בדרכם, מוצאים בריגושי העצמאות פיצוי הולם. 

באפם של הילדים במעבה היער של אוסטרליץ ניחוח של עצי אורן. האדמה היתה מכוסה אזוב שחור כדיו וחצי ירח על בשמיים. במשך כמה דקות עוד שמעו המתבגרים במשך כמה דקות קולות של מכוניות חולפות בכביש, אחר כך השתררה דממה - והיער נעשה עבות יותר.  

נערים מכוסי עיניים, בדרך לפעילות הניווט. המשימה מבוססת במידה מסוימת על מתכונת צבאית
נערים מכוסי עיניים, בדרך לפעילות הניווט. המשימה מבוססת במידה מסוימת על מתכונת צבאיתצילום: DMITRY KOSTYUKOV / NYT

מסע השחרור באוסטרליץ היה הראשון של סטיין יונגוורד, ילד בן 11 שמספר כי למד אנגלית ממשחקי וידיאו. בבית הוא מבלה את רוב זמנו הפנוי מול הפלייסטיישן שלו וזו גם אחת הסיבות שהוריו שלחו אותו למחנה קיץ - עד אז מעולם לא תעה בדרכו ביער. אמו תמרה אומרת שהגיע הזמן שהוא יקבל על עצמו אחריות גדולה יותר ושמשימת הניווטים היא הצעד הנכון בכיוון. "סטיין בן 11", היא אומרת, "חלון ההזדמנויות שבו אנחנו יכולים ללמד אותו הולך ונסגר. הוא מתקרב לגיל ההתבגרות, אז יקבל את החלטותיו לבדו".

אחרי שצעדו כחצי שעה, חברי הצוות ירדו מהשביל ופנו למעבה היער. הם נחו מעט ועצרו לטכס עצה. במרחק של כעשרה מטרים הבחינו מבעד לסבך בדמות גדולת ממדים: אייל. הם נתקפו בהלה. סקירה קצרה של העיתונים בהולנד מוצאת עדויות על ניווטי שחרור שלא הסתיימו בטוב. ב-2012 דיווחה התקשורת בגרמניה שחמישה ילדים שהיו במסע ניווטים בגרמניה צלצלו למשטרה המקומית כדי שתסייע להם להיחלץ ממעבר צר שבו נתקעו. "הרפתקה מסוכנת", כתבו הגרמנים.

צופה בפעילות הניווט, החודש. היו מקרים שבהם מכוניות דרסו למוות ילדים שהלכו בצד הכביש במסע ניווטי השחרור
חניך בפעילות הניווט, החודש. היו מקרים שבהם מכוניות דרסו למוות ילדים שהלכו בצד הכביש במסע ניווטי השחרורצילום: DMITRY KOSTYUKOV / NYT
מכשיר ג'י פי אס איתו מנווטים הנערים במסעות ה"שחרור". חלק כל כך טריוויאלי מימי הילדות בהולנד
מכשיר ג'י פי אס איתו מנווטים הנערים במסעות ה"שחרור". חלק כל כך טריוויאלי מימי הילדות בהולנדצילום: DMITRY KOSTYUKOV / NYT

העיתונאים ההולנדים דווקא לא התרגשו מהמהומה ולגלגו על תיאורי "דרמת השחרור" בתקשורת הגרמנית. "השחרור הוא לפעמים החלק הכי מלהיב במחנה הצופים", נכתב באחד הדיווחים על הפרשה. במקרה אחר, שהתפרסם ב-2017, הסיעו מדריכי צופים בבלגיה 25 חניכים ליער, ואחר כך שתו כמה כוסות בירה. הם נרדמו והשאירו את הילדים אובדי עצות ביער גם אחרי השעה שבה היו אמורים לאסוף אותם. הילדים הנטושים דפקו על דלת אחד הבתים בסביבה וביקשו עזרה. "ההורים הביעו תסכול מהאירוע", ציין העיתון שדיווח על כך.

קבוצת נערים ביער חשוך באוסטרליץ, החודש. אמו של אחד הנערים: "חלון ההזדמנויות שבו אנחנו יכולים ללמד אותו הולך ונסגר"
קבוצת נערים ביער חשוך באוסטרליץ, החודש. אמו של אחד הנערים: "חלון ההזדמנויות שבו אנחנו יכולים ללמד אותו הולך ונסגר"צילום: DMITRY KOSTYUKOV / NYT

מסעות ניווטי השחרור הם חלק כל כך נורמלי מימי הילדות בהולנד, שרבים מאזרחיה מופתעים כשהם נשאלים עליהם, ומשוכנעים שמסורת זו נהוגה גם בשאר הארצות. אבל פיה דה יונג, סופרת שגידלה את ילדה בניו ג'רזי, אומרת שמסורת זו משקפת פן ייחודי של פילוסופיית ההורות ההולנדית. "פשוט נותנים לילדים לנווט את דרכם בעולם", היא אומרת. "ההורים דואגים לכך שילדיהם לא ימותו, אבל פרט לכך, הם צריכים למצוא את דרכם". אף על פי כן, דה יונג בת ה-58, תוהה לפעמים אם מסעות השחרור הם באמת כיף כזה גדול. "דמיינו שהם אבודים, שהם אינם יודעים לאן ללכת ושהם קצת מפוחדים", היא אומרת. "אני לא חושבת שזה דבר נחמד לעשות לילדים".

ב-2011 וב-2014 היו מקרים שבהם מכוניות דרסו למוות ילדים שהלכו בצד הכביש במסע ניווטי השחרור. מאז התקנות הוחמרו: כל צוות של מנווטים נושא עמו טלפון סלולרי למקרה חירום, הם מצווים ללבוש אפודים זוהרים ומקבלים רשימה ארוכה של הנחיות, בעיקר ביחס לבטיחות בדרכים. "כיף להסיג את הגבולות, אבל גם לזה יש גבול", מזהירה אחת ההנחיות. מדריכי הצופים במשימת הניווטים האחרונה מתבוננים בגחלי המדורה ומלינים על התרככותה של הילדות בשנים האחרונות. "החברה משתנה", אומר אחד המדריכים, "זה בגדר נס שעוד מרשים לנו להדליק מדורות". אך לדבריו, החוויה הבסיסית של ניווטי השחרור לא השתנתה. "אתה לבד עם עצמך ועם ההרגשה שאתה באמת עצמאי בשטח".

השעה היתה שתיים לפנות בוקר כשסטיין וחבריו חזרו למחנה. במקום חיכו להם מדורה בוערת, לחמניות עם נקניקיות וקריאות ינשופים. הם התנפלו על הלחמניות, נעצו עיניים במדורה וצנחו לישון באוהל. למחרת בבוקר סטיין כבר לא הרגיש טירון. הוא אמר שהפלייסטיישן לא חסר לו וכשיהיו לו ילדים משלו, הוא רוצה שגם הם יחוו את אותה חוויה. "זה מלמד אותך להמשיך, להחזיק נעמד גם בשעות קשות. מעולם לא חוויתי את זה קודם".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ