לבושות לבן ונושאות פרחים, נשות בלארוס מובילות את המחאה נגד הנשיא

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
מפגינות במינסק, בשבוע שעבר
מפגינות במינסק, בשבוע שעברצילום: /אי־פי
לוגו גרדיאן
גרדיאן
לוגו גרדיאן
גרדיאן

שרשרת הנשים הראשונה נוצרה ביום רביעי. מאות נשים לבושות לבן עם זרי פרחים בידיים היו התשובה לאלימות שהופנתה כלפי אלפי בלארוסים בימים האחרונים. למחרת הן נראו בכל מקום. נשים צעדו עם פרחים לאורך השדרות הרחבות במרכז מינסק מחייכות, צוחקות ודורשות בנחישות שינוי. "באנו כדי להפגין סולידריות עם הגברים שלנו, שספגו מכות והתעללות", אמרה טטיאנה, מלצרית בת 31 שצעדה במרכז מינסק, בראש טור של כאלף נשים. היא וחברתה הניפו דגלים לבנים — והיא הסבירה שזה סמל לכך שהן רוצים שהאלימות תיפסק.

ביום שישי באו אלפי מפגינים לבניין הפרלמנט הבלארוסי והתכוננו לסבב עימותים נוסף עם כוחות המשטרה. הנשיא אלכסנדר לוקאשנקו אמנם ממשיך להיאחז בשלטון, אך הקואליציה הרחבה שקמה נגדו היא רחבה מאי פעם. זו התקוממות שנשים עמדו בראשה מרגע שנולדה. לאחר שכמה גברים שניסו להתמודד על נשיאות בלארוס נעצרו או נמלטו מהמדינה, סבטלנה טיקאנובסקיה, אשתו של אחד מהם, נטלה את המושכות. יחד עם שתי נשים נוספות היא הציעה לבלארוסים תוכנית פשוטה, שקסמה לרבים: לקיים בחירות הוגנות וחופשיות.

מפגינות במינסק, בשבוע שעברצילום: /אי־פי

לוקאשנקו, שלא לא היה קשוב דיו לרוחות הנושבות במדינה שבראשה הוא עומד ב–26 השנים האחרונות, לעג לטיקאנובסקיה והציע לה להתמקד בבישול לילדיה. המתקפה הזו רק העצימה את ההערצה שרחשו לה הבלארוסים. "שלושתנו ההבהרנו שאנו רוצות לקבל את האחריות למה שקורה ולעתידה של בלארוס", אמרה מריה קולסניקובה, היחידה משלוש הנשים שנשארה במדינה, בריאיון שהתקיים בשבוע שעבר במינסק. היא הוסיפה כי "המערב לא מוכן לעזור. רוסיה לא מוכנה לעזור... רק אנחנו יכולים לעזור לעצמנו. הפנים הנשיות שלנו הפכו סמל בשביל הנשים והגברים, סמל שלפיו כל אדם חייב לקבל על עצמו את האחריות".

מפגינות במינסק, בשבוע שעברצילום: Sergei Grits/אי־פי

איש אינו יודע מהן תוצאות האמת של הבחירות שהתקיימו בשבוע שעבר, אך לא סביר שלוקאשנקו זכה ברוב קולות, בוודאי לא ברוב של 80%, כפי שטען. פרסום המספרים הללו הצית את המחאה והוציא אלפים לרחובות. הרשויות הגיבו למחאה באלימות משטרתית, מהקשות ביותר שזכורות בהיסטוריה האירופית. בערבים של יום ראשון ושני התפרסו כוחות המשטרה ברחבי מינסק כאילו היה מדובר במשחק מחשב. כל מי שענד סרט מחאה, נעצר. כל מי ששר נעצר, ואתם גם עוברי אורח שצפו מהצד.

מפגינות במינסק, בשבוע שעברצילום: AFP

מי שנעצרו סבלו מאלימות קשה, איש לא היה חסין מפניה. לא בן ה–47 שהיה בדרך הביתה, נעצר באופן אקראי וספג מכות קשות מכנופיית שוטרים כשהוא שוכב על הרצפה. לא העיתונאי בן ה–51 בעיר גרונדו שצעק "עיתונאי" והציג את תעודת העיתונאי שלו, רק כדי לספוג בעיטה בפניו ולאבד ארבע שיניים (כל זה לפני שנעצר ונדרש לשלם קנס). לא הגבר שצולם כשהוא נגרר בידי שוטרים וצורח "לעזאזל, אני הצבעתי לוקאשנקו", ולא 6,700 האנשים הנוספים שנעצרו בארבע לילות בשבוע האחרון. מוקד האימה המרכזי היה מתקן המעצר ברחוב אוקרסטינה בפרברי מינסק. שני בניינים, לבן וחום־כתום, הנחבאים מאחורי חומה וגדרות תיל.

הסצנות נראו כאילו נלקחו מספריו של אלכסנדר סולז'ינצין. קרובי משפחה ממררים בבכי מחוץ למתחם, מצפים נואשות למידע על מקום הימצאם של ילדיהם, אחיהם או בני זוגם. טור ארוך התפתל מדלת המתכת האפורה שהאשנב הקטן שבה נפתח לזמן קצר בכל כמה שעות. כשהאשנב נפתח יכלו הממתינים למסור את שמות הנעדרים שלהם, ולהמתין לתשובות "כן" או "לא" שנובח לעברם אדם שאינו נראה מעברה השני של הדלת.

מפגינות במינסק, בשבוע שעברצילום: STRINGER/רויטרס

בשעות היום פיטרלו אנשים חמושים על הגג, ונראה היה שהם משוחחים עם שוטרים סמויים שנטמעו בקהל הקרובים הממתינים. בלילות נשמעו זעקות כאב מעבר לחומות. לעיתים הגיעו אמבולנסים והוציאו מהמקום את מי שמצבו הוגדר קשה. שופטים הגיעו במיניבוסים כדי לנהל משפטי ראווה בין כותלי הכלא, שעה שעצורים רבים נאלצו לחתום על הצהרות כוזבות בתשובה לשאלות מדוע, מתי והיכן הם נעצרו.

ביום רביעי בבוקר נראה היה שהמחאה נרגעה. החזרת האינטרנט לפעולה, לאחר ניתוקו הפתאומי מיד לאחר ההצבעה, היתה ככל הנראה סימן לכך שהרשויות סבורות ששיא המחאה מאחוריהן. הדיווחים ברשתות החברתיות, כאילו המדינה על סף הפיכה דמוקרטית, נראו מנותקים מהמציאות — לא בשונה מהדיווחים על מחירי השמן בטלוויזיה הממלכתית של לוקאשנקו. אבל כאשר העצירים שוחררו, התחילו להופיע אלפי סרטונים שתיעדו את פציעותיהם, והעדויות שותפו בשאט־נפש וזעם.

מפגינות במינסק, באוגוסט בשנה שעברה. עשרות אלפים נעצרוצילום: /אי־פי

האווירה השתנתה פעם נוספת, כשאזרחי המדינה החלו לקלוט את ממדי האלימות. מרינה, מוזיקאית בת 28 שהשתתפה בהפגנת הנשים הראשונה ביום רביעי, אמרה כי עד השנה לא התעניינה בפוליטיקה, ופשוט חיה את חייה. אבל הקמפיין שניהלה טיקאנובסקיה העיר אותה, ותגובתו האלימה של לוקאשנקו הכעיסה אותה. "כשאני רואה את פניו, קשה לי אפילו להגדיר את ההרגשה. זה משהו גרוע משנאה. זה משהו אפל בתוכי. משהו שלא ידעתי על קיומו", אמרה. בימי חמישי ושישי נראתה מינסק כעיר בקרנבל. קבוצות גדולות של נשים צעדו ברחובות כשצופרי מכוניות מעודדים אותן. כוחות המשטרה נסוגו והרשויות פצחו, באיחור ולא בלב שלם, באסטרטגיית פיוס.

טיקאנובסקיה אינה בבלארוס, אולם סרטון הווידיאו שלה מיום שישי, שבו קראה להמשיך במחאה בסוף השבוע, בשילוב עם הנחישות הגוברת בקרב המוחים והמספר הגדל והולך של מפעלים שהכריזו על שביתות, רומזים שהימים הקרובים יהיו מכריעים. אף אחד לא יצא להפגין תמיכה ברודן. אף קבוצת צעירים מניפי דגלים או סבתות זועמות, שנשיאי רוסיה ואוקראינה ארגנו לעצמם בשנים האחרונות, בניסיון להראות את עומק התמיכה בהם, לא נראו בשעה שהמחאות גברו. נראה היה שהיחידים שעומדים לצד לוקאנשקו הם המשטרה והצבא.

מפגינות במינסק, בשבוע שעבר צילום: /אי־פי

קולסינקובה, שנשארה במינסק למרות איומים ומעצרי עמיתיה, התעלמה מהטענות שהמצב מחמיר. "לא נראה לי שתהיה הפיכה, והאדם היחיד שמדבר על הפיכה הוא הנשיא המכהן. אנחנו דיברנו רק על מחאה שקטה", אמרה ביום רביעי. אבל האירועים במינסק רודפים זה את זה. ההפגנה אתמול היתה הגדולה מאז פרוץ המחאה, ואף אחד אינו יודע לאן תתגלגל התנועה משם. איש אינו מאמין באפשרות של קיום דו־שיח עם הרודן — מה שמותיר שני תרחישים עיקריים: דיכוי אלים של המחאה או קריסתו של המשטר.

אנשים שלא חלמו אף פעם על יציאה להפגנה הגיעו בשבוע האחרון לצומת פושקינסקאיה, שבו נהרג מפגין ביום שני בערב. כתמי הדם עדיין נראים על המדרכה. "אני מפחדת, ברור שאני מפחדת. אבל יש לי בן ואני לא רוצה שהוא יחיה במדינה כזאת", אמרה מרינה בת ה–54, ופרצה בבכי. בזמן שניסתה לנגב את דמעותיה, עבר גבר צעיר על קטנוע לאורך טור המפגינות. "תודה לכן, נשות בלארוס המדהימות", צעק הצעיר והגיש להן פרחים.

כתבתו של שון ווקר בגרדיאן

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ