טראמפ גילה מתי 150 הרוגים הם נזק סביבתי - ומתי הם אסון הומניטארי

נשיא ארה"ב בחר להסביר את הימנעותו מתקיפה בדאגה לגורלם של אזרחים איראנים, אלא שנראה כי מה שבאמת עמד בראש מעייניו הוא הסיכוי שתקיפה אחת תהפוך למלחמה אחרת

צבי בראל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
צבי בראל

הפליק־פלאק שעשה הנשיא דונלד טראמפ בשלושת הימים האחרונים, הוא אולי צפירת ההרגעה החשובה ביותר שקיבל המזרח התיכון בעת האחרונה. לכאורה, כל אבות המזון שיכלו להצדיק ולהניע מתקפה צבאית אמריקאית נגד איראן חברו יחד לבליל משכנע. הרתיחה במפרץ היתה מהירה ומרובת מרכיבים.

כבר כאשר מכליות נפט — סעודית, יפנית ואחרות — נפגעו בפיגועים ימיים, הופנתה אצבע מאשימה, ללא הוכחה חותכת, לכיוונה של איראן. ואז נכנסו לתמונה גם החות'ים מתימן, הנתמכים בידי איראן. אלה ירו בכמה הזדמנויות טילים לעבר שדות התעופה של ג'יזאן ואבהא בשטח סעודיה. ואז הגיעה ההצהרה של טהראן כי היא קיצרה את פרק הזמן שבו תגביל את כמות העשרת האורניום — בפועל המשמעות היא שתפר את הסכם הגרעין. והיו עוד הצהרות, למשל של ראשי הצבא ומשמרות המהפכה שאיימו כי אף שאינם מעוניינים בעימות אלים, הם לא יהססו לפגוע במטרות אמריקאיות אם איראן תותקף. ואז ביום חמישי בבוקר הגיע השיא: הפלת המל"ט האמריקאי בידי איראן. הלגיטימציה לפתוח בהתקפה הלכה והבשילה, "בנק המטרות" האיראני פתח את שעריו, הפקודה להפעיל כוחות ניתנה, ולפתע פתאום, לא כלום. חוזרים לנקודת ההתחלה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ