בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
${m.global.stripData.hideElement}
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לשבוע בלבד - מינוי לאתר ב-50% הנחה  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פרידה ממלכת כתבי המלחמות

"איזו תקופה מדהימה להיות עיתונאי" - אמרה לי מארי קולווין בטוניסיה; היום היא מתה, בגיל 55, מפגיעת פגז בשכונת באבא עמאר שבחומס

27תגובות

"איזו תקופה מדהימה להיות עיתונאי" צעקה אליי מארי קולווין כשהסתתרנו עם מפגינים בסמטה קטנה בטוניס, בזמן שהמשטרה ניסתה לפנות באלות ובגז מדמיע את האלפים שגדשו את שדרות חביב בורגיבה בקריאה להפלת הממשלה הרודנית של נשיא טוניסיה זין בן עלי. מעינה האחת זרמו דמעות של גז אבל פניה היה מרוח חיוך רחב. היא חיה עבור רגעים כאלה והבוקר מתה בגיל 55 ברגע שכזה, יחד עם הצלם הצרפתי רמי אוצ'ליק. כמו בכל עימות, מהפכה או מלחמה ב-25 השנים האחרונות, היא הייתה בשבוע האחרון בקו הראשון, בחומס המופגזת על ידי צבאו של בשאר אל-אסד. עד כה נהרגו שמונה עיתונאים במהלך סיקור המהפכה בסוריה.

פגשתי את מארי לראשונה ביום האחרון של התנתקות ב-2005, במהלך הפינוי של ההתנחלות חומש בצפון השומרון. אישה גבוהה ולא צעירה, עם רטייה שחורה על עין שמאל, נושאת מזוודה גדולה, מקפצת בין הצעירים והצעירות שהתבצרו בבתים ועל הגגות לבין קציני צה"ל, הצעירים גם הם שניסו לשכנעם להתפנות. עיתונאית במעמדה לא היתה חייבת לרוץ על הגבעות, לישון בלילה שלפני על האדמה ליד שער ההתנחלות עם המזוודה. היא הייתה יכולה לדווח על האירועים מזווית טיפה יותר מרוחקת והרבה יותר נוחה, אבל זאת לא הייתה עיתונאות עבורה. היא אהבה אנשים והתרועעה ללא הרף עם עיתונאים אחרים, אבל שוב ושוב מצאה את עצמה במקומות שאף כתב זר אחר לא הגיע אליו. בעידן שבו גופי תקשורת מעדיפים יותר ויותר להסתמך על גורמים מקומיים, על האינטרנט והרשתות החברתיות, היא המשיכה שוב ושוב לצאת אל אזורי הקרבות, תוך סיכון ניכר, כדי להביא את סיפורם של האנשים שחייהם נקרעו בעימותים. מצ'צ'ניה ועד סרי לנקה, מאפגניסטן ועד קוסובו, רשימת המלחמות והמהפכות שסיקרה לא נגמרת. שיא התסכול עבורה היה לכתוב על האירועים במקומות האלה מביתה בלונדון.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב הכתבות והעדכונים ישירות אליכם

אי-פי/ אייבור פריקט, סאנדיי טיימס

קולווין ילידת מדינת ניו יורק, החליטה להיות עיתונאית כאשר כסטודנטית לספרות אנגלית באוניברסיטת ייל, השתתפה בסדנה שהעביר ג'ון הרסי, העיתונאי שכתב את הדיווח המקיף הראשון על תוצאותיה של הפצצה הגרעינית שהוטלה על הירושימה ואת השלכותיה על חייהם של הניצולים היפאנים. התפקיד הראשון שלה היה כתבת משטרה במשמרת הלילה של סוכנות הידיעות UPI. את העולם גילתה ב-1984 כשמונתה לעמוד בראש המשרד של UPI בפאריס אבל היא מאסה בסגנון הדיווח האמריקאי של "רק העובדות" ושמחה לקבל הצעה לעבור לסנדיי טיימס הבריטי ולכתוב בנימה אישית ומשוחררת יותר. ב-1986 נשלחה על ידי הסנדיי טיימס לשמש ככתבת העיתון במזרח התיכון, במשך שנים ישבה בירושלים, ומשם ביססה במהלך רבע מאה את מעמדה כמלכת כתבי המלחמות של העיתונות הבריטית. ב-1995 חזרה ללונדון כשהיא מתמנה לתפקיד כתבת חדשות חוץ כשרשתה פרושה על כל הגלובוס.

את סימן ההיכר שלה, הרטייה השחורה על העין, קיבלה ב-2001 כשחדרה ללא אישור השלטונות לאזור הנתון לשליטת המורדים הטאמילים בצפון סרי לנקה. לאחר שבועיים בהם הסתובבה בין המורדים והאזרחים הטאמילים, כעיתונאית מערבית ראשונה באזור, היא ניסתה לנצל הפסקת אש עליה הכריזו השלטונות כדי לחזור לאזור שבשליטת צבא סרי לנקה ולהגיע לבירה קולומבו. כשעברה את הקווים, נפתח עליה אש מעמדת צבא ורסיסי רימון שנשלך לעברה פגעו בחזה, בכתף ובעיניה. ממיטת בית החולים עוד הספיקה להעביר דיווח של 3,000 מילה על מה שראתה בין הטאמילים.

אי-אף-פי

הפציעה לא גרמה לה להאט את הקצב כשהיא חוזרת ומדווחת מכל פינה חמה בעולם. חייה האישיים והמקצועיים היו סוערים. למסיבות שערכה בין הנסיעות, בביתה שליד נהר התמזה, הגיעו תערובת של עיתונאים בכירים, דיפלומטים וידוענים. מארי תמיד עמדה בלב המעגל, כשביד אחת כוס יין או וודקה מרטיני ובשנייה מרלבורו לייט. היא מעולם לא הציגה את עצמה כמומחית לאזור מסוים בעולם או ליחסים בינלאומיים, היא פשוט אהבה לצאת לשטח ולגעת בסיפור. בכתיבה שלה לא הייתה שיפוטיות אבל היא גם לא ניסתה לשמור על ריחוק מהאירועים ומהאנשים.

לפני שנתיים אמרה בטקס אזכרה לעיתונאים שנהרגו במהלך תפקידם ש"המשימה שלנו היא לדווח על מוראות המלחמה בדייקנות וללא הטיה. אנחנו צריכים תמיד לשאול את עצמנו האם רמת הסיכון שווה את הסיפור. מהו אומץ לב ומהו רהבתנות. עיתונאים המסקרים לחימה נושאים אחריות גדולה ועומדים בפני החלטות קשות. לפעמים הם גם משלמים את המחיר האולטימטיבי".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו