בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אמנות או נמות בתיאטרון המצרי

אחרי שנתיים של השבתת בתיאטרון הרפרטוארי במצרים, עיבוד ל"מדיאה" עשוי להעיד על התאוששותו. השלטון החדש לא נותר אדיש

תגובות

"מדיאה היתה יכולה להיות אשה מצריה או כל אשה אחרת", אומרת המחזאית המצרייה הצעירה יוסרא אל-שרקאווי בריאיון עיתונאי, "לכן החלטתי לקרוא למחזה שלי "לא אשה יווניה". לכאורה, מדובר בעיבוד נוסף למחזהו של אוריפידס, "מדיאה", הפעם בשפה הערבית. אולם לאל-שרקאווי היתה סיבה מצוינת לבחור דווקא בטרגדיה היוונית הזו. מדיאה, שהרגה את אשתו הצעירה של בעלה הבוגדני יאסון ואת שני ילדיהם, הפכה במחזה החדש לאשה מצריה צעירה, אם לשני ילדים, שנגזר עליה בפקודת קצין משטרה לעזוב את ארצה ולהשאיר את ילדיה ברשות בעלה, אחרי שזה נטש אותה והתחתן עם צעירה, שהיא במקרה בתו של קצין המשטרה. במחזה, מחליטה הגיבורה המצרייה לנקום, ולרצוח את הכלה ואת שני ילדיה משום שהיא יודעת שאביהם לא יכול להמשיך לחיות בלעדיהם.

"לא אשה יווניה", המוצג בתיאטרון אל-רוואבת בקהיר וזוכה להצלחה רבה, הוא אחת היצירות החדשות שנכתבו והוצגו אחרי המהפכה במצרים, והוא עשוי לסמן את התאוששותו של התיאטרון הרפרטוארי המצרי אחרי שנתיים של קיפאון. מאז ההתקוממות העממית והאירועים הפוליטיים הסוערים שליוו אותה – הושבתה היצירה התיאטרונית.

אל-שרקאווי מתאמצת להסביר כי המחזה שלה איננו רק ביטוי לנכות חברתית, הוא גם אלגוריה למהפכה שצעיריה האמינו כי הם זוכים בעתיד חדש, והנה, נחתה עליהם הבגידה הגדולה – הם קיבלו שלטון לו לא ייחלו. אל-שרקאווי אינה מצביעה בפומבי ובגלוי על האחים המוסלמים כעל הגורם שאכזב את המהפכנים, ומעדיפה להשאיר את התשובה לשאלת האשמה לקוראי הריאיון.

רויטרס

גם מחזהו של הפסיכיאטר עיסאם אל-לבאד, "הגלגל והירח", עסוק לכאורה בהיבטים חברתיים. הוא מתאר חקירה של מקרה אונס קבוצתי של צעירה מצרית שהתאבדה אחרי המקרה. השוטר החוקר, הנוטה כצפוי לצדם של האנסים, שואל את ידידיה של הקורבן היכן היא עבדה ואם חבשה רעלה. אחד החברים מסביר לשוטר שהנאנסת עבדה כמלצרית בקפיטריה וכי על פי מדיניות בית העסק אסור לנשים לעטות כיסוי ראש. "טוב, זה ברור שאשה שעובדת בקפיטריה ואינה עוטה רעלה תורמת להתנכלות לה", אומר השוטר, "אולי היא בכלל התנהגה באופן פרובוקטיבי ובכך עוררה את תוקפיה". כאן אין עוד צורך בהסברי המחזאי: הקשר המעוות בין הרעלה לבין הפגיעה במוסר - גלוי וחריף.

מחזות על יחסי גברים-נשים בחברה המצרית אינם חדשים אמנם, אבל את המחזות החדשים יש לפרש על רקע התהפוכה הפוליטית. במצרים החדשה, תנועת האחים המוסלמים והתנועות הסלפיות אוחזות לא רק בשלטון, אלא גם מתאמצות לקבוע את גבולות השיח הציבורי והמרחב האמנותי. אם בתקופת מובארק היו מחזותיהם של אל-שרקאווי ואל-לבאד מתקבלים כמסר חברתי נוקב, כיום הם נתפסים כמחאה נגד מה שהשלטון החדש ושלוחיו עלולים לבצע.

איתותים מאיימים לכוונות אלה צצו עוד בחודש ספטמבר, כשעו"ד אסלאם אל-ווחאשי, איש האחים המוסלמים, הגיש תלונה לשר הפנים נגד מרכז התרבות "סאקיית אל-סאווי" על כך שהתיר את הופעתן של להקות רוק כבד במצרים. תלונה זאת הזכירה לצעירי מצריים שבאו למרכז התרבות בהמוניהם כדי לשמוע מוסיקת רוק, את ההתנכלות מצד כוחות הביטחון של מובארק ללהקות דומות בשנות התשעים. אז הצליחה המדינה לבלום כמעט לחלוטין מופעים פומביים שכאלה. אחרי המהפכה התעוררה מחדש במצרים התקווה שרוק כבד לא ייחשב עוד כ"מוסיקה שטנית" במרכז התרבות. המעניין הוא שמקים המרכז, מוחמד אל-סאווי, בנו של הסופר המצרי עבד אל-מונעם אל-סאווי, הוא דווקא מקורב לאחים המוסלמים.

אלא שבינתיים נראה שההתנגשות בין הצדדים בלתי נמנעת: בעיר מיניא שבדרום מצרים מנעו מופע של להקות צעירות, ובאלכסנדריה נעשה ניסיון של פעילים באחים המוסלמים למנוע העלאת מחזה הנתפש ככזה ש"פוגע ביסודות התרבות המצרית". דובר תנועת "הקריאה הסלפית", עבד אל-מונעם אל-שחאת, כינה את הסופר הדגול נגיב מחפוז "כופר" והאשים שספריו מעודדים הומוסקסואליות ואתיאיזם. הוא גם קרא להרוס פסלים פרעוניים בטענה שהם מעודדים תרבות שאינה מאמינה באללה. בחודש שעבר התנפלה קבוצה של נשים רעולות פנים על הרקדנית מישל מיראת, שהפגינה בחזית בית המשפט בקהיר, וגזזו את שערה הארוך. בקשתו של הבמאי אחמד עבדאללה לצלם בתוך מסגד עבור סרטו הדוקומנטרי - סורבה, ואילו מכוניתו של הבמאי חאלד יוסף הושחתה בידי תומכיו של המנהיג הסלפי סאלח אבו-אסמעיל.

"זוהי תקופה מסוכנת שבה האחים המוסלמים והסלפים יתאמצו להפגין את יכולתם לבלום את כל מה שלא הצליחו לעשות בתקופת מובארק", אומר ל"הארץ" קולנוען מצרי שביקר בעבר פעמיים בישראל. "אם בעבר יכולנו לקוות לפחות ששר התרבות וראשי האיגודים המקצועיים יבואו לעזרתנו, עכשיו התחושה היא שאנחנו יתומים".

האם התקופה של מובארק הציעה חופש רב יותר לאמנויות הבמה ולקולנוע?

"היתה אז תחושה שלפחות כללי המשחק ידועים. הייתה צנזורה וידענו איך אפשר לעקוף אותה, היו אזהרות ואיומים, אבל הכרנו את מסדרונות הביורוקרטיה. עכשיו נדמה שאין עם מי לדבר. כל בעל זקן יכול לקבוע מה נראה בתיאטרון או בקולנוע".

מנגד, מיד אחרי הבחירות לפרלמנט בינואר שעבר, הקימו אמנים מצרים את "חזית היצירה המצרית" שמטרתה להגן על חופש הביטוי. באותו חודש הם צעדו אל בניין הפרלמנט בקהיר ותבעו מנציגי העם החדשים להכיר בחשיבותה של האמנות על כל סוגיה ולאפשר לה להתקיים ללא מגבלות. מאז, פוזר הפרלמנט בהוראת בית המשפט החוקתי, אבל פעילותה של "החזית" לא הסתיימה. חבריה והנהגתה מציעים לאמנים סיוע בכל מקרה של התנכלות או איום בביטול הופעות. בחודש שעבר ערכו חברי הקבוצה מצעד נוסף מכיכר טלעת חרב עד כיכר תחריר, כדי להביע את דאגתם מהחוקה החדשה ומהעובדה שהיא אינה מבטיחה באופן נחרץ את חופש הביטוי במצרים.

כדי לנסות ולהפיג את החששות, נפגש הנשיא מוחמד מורסי לפני כשלושה חודשים עם קבוצת אמנים ושחקנים והבטיח להם שמשטרו לא מתכוון לבלום את היצירה או להטיל צנזורה "מעבר למה שנאמר בחוק". הבעיה היא שהחוק כל כך כוללני ומעורפל שהוא מאפשר פרשנות רחבה להגדרתן של העבירות. שאלה חשובה לא פחות נוגעת לתקציבים להם יכולים לצפות התיאטרון, האופרה ומוסדות התרבות הרשמיים שנסמכים על שולחן הממשלה. כי בעוד שלהקות קטנות, אמני רחוב או תיאטראות בבעלות פרטית נשענו גם בעבר על מכירת כרטיסים או תרומות, תיאטראות גדולים או בתי אופרה, נשענים בכבדות על סיוע ממשלתי. הדאגה עכשיו היא לאיזה סוג של לחצים יכולים לצפות מוסדות התרבות הללו בעקבות עליית האחים המוסלמים.

כך או כך, תמיהות אלה יתבררו רק אחרי שייבחר במצרים פרלמנט חדש שיצטרך לקבוע את מסגרת התקציב החדשה. התוצאה היא שאם השנה הראשונה למהפכה חוללה תנופת יצירה, שהביאה לידי ביטוי תכנים מהפכניים כמו "תיאטרון המקופחים" ששיתף את הקהל במחזותיו, תקליטורים שזכו למכירות אדירות כמו "זוהי המהפכה שלנו, אנחנו נשלים אותה" ו"הלאה המשטר הצבאי" של הראפר מיזו תמראז, עכשיו ניכרת בביצת התרבות המצרית זהירות רבה יותר.

וכך, כאשר מחזה כמו "לא אשה יוונית" זקוק לעזרתה של המחזאית כדי להבהיר כיצד הוא קשור למהפכה, וראפרים נדרשים לעדן את מלותיהם, נראה כי הסצנה התרבותית במצרים עוד עלולה לראות כיצד המהפכה חולפת על פניה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו