בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
${m.global.stripData.hideElement}
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תקיפות מיניות בקהיר ככלי פוליטי של המשטר

ארגוני זכויות אדם במצרים מאשימים: מעשי אונס נגד נשים נועדו להרתיע אותן מלהשתתף בפעילויות מחאה נגד הממשלה

12תגובות

ב-25 בינואר עברו כמה נשים אונס קבוצתי בכיכר תחריר בקהיר. מה עשו השלטונות במצרים בעניין? לא הרבה, חוץ מלהטיח האשמות כלפי הקורבנות, שלפיהן הן הביאו את התקיפות על עצמן. בעקבות זאת הגישו ארבעה ארגוני זכויות אדם מובילים במצרים תלונה רשמית בשם שבע נשים.

הארגונים סיפקו ראיות, סרטי וידאו ועדויות של נשים שהותקפו מינית, בצורה שיטתית לטענתן, ותבעו לקיים חקירה כדי לגלות את זהות התוקפים ולהעמידם לדין. ארגונים אלה משוכנעים שהמניע לאותם מעשי אלימות הוא פוליטי, ושהם נועדו להרתיע נשים מהשתתפות בפעילות נגד הממשלה.

פארה שאש, פסיכולוגית במרכז אל־נאדם, אחד הארגונים שהגיש את התלונה,  טוענת שתקיפות מיניות של נשים ממניעים פוליטיים בוצעו אמנם בימי השלטון הצבאי, אבל מספרן וחומרתן גדלו מאז עבר השלטון לידי האחים המוסלמים. לדבריה, אופיים הפוליטי של חלק גדול מהתקפות אלה ברור.

אף על פי כן, רבים מעדיפים לדבר על בעיה של הטרדה מינית בצורה כללית יותר. אם עושים כן, מפנים בעצם אצבע מאשימה כלפי החברה והממשלה כאחד. אבל אם מדברים על התקפות ממניעים פוליטיים, האחריות נופלת על האחים המוסלמים, על אימוץ דרך זו כאסטרטגיה לחיסול האופוזיציה.

בין שהתקיפות המיניות נעשות ממניעים פוליטיים או ממניעים חברתיים, תרבות של פחד מאיימת להאפיל על התמונה ההיסטורית של נשים מפגינות בכיכר תחריר ב-2011. בשכונת עוני בצפון קהיר, מועסט אל־זקאת, הדעות בין הנשים חלוקות. חלקן סבורות שנשים לא צריכות לצאת יותר להפגין ולהשאיר פעילות פוליטית מסוג זה לגברים; אחרות טוענות שזה ניסיון להטיל מורא על נשים לבל ייצאו לרחובות, וסבורות שאסור להירתע.

אולם לנשים אין תמיד ברירה. בחלקים רבים של מצרים, משפחות מחזירות את בנותיהם מבתי הספר ומהאוניברסיטאות, מחשש לביטחונן האישי. לתרבות אין כל חלק בכך: הדבר לא נעשה משום שגברים לא רוצים שבנותיהם יקבלו השכלה, להפך. אבל הם חוששים שנשיהם ובנותיהם יהיו מושא לתקיפות מיניות. אף על פי כן, איש אינו מדבר על המחיר האנושי העצום שמשלמות הנשים, שנבצר מהן לרכוש השכלה רק בגלל קוצר ידה של הממשלה. דומה שקיימת מדיניות מובלעת של שתיקה – כמעט עד כדי הטלת צנזורה – והימנעות ממתיחת ביקורת על האחים המוסלמים, הנובעת בחלקה מהחשש להיתפש כאיסלאמופוב ואוריינטליסט.

האירוניה היא שבשעה שהקהילה הבינלאומית מבקשת להפגין תקינות פוליטית ומתעלמת לשם כך מקולות הנשים המצריות המותחות ביקורת על המשטר, רבים מאזרחי המדינה נאבקים נגד טענת האחים המוסלמים והסלפים, לפיה הם השומרים והנציגים היחידים של האיסלאם, והודפים כל ניסיון להכפיש אותם כבוגדים בדת.

הימנעות הממשלה מהעברת מסר ברור וחד־משמעי למבצעי תקיפות הנעשות ממניעים פוליטיים ולאלה המעודדים יחס והתנהגות הפוגעים ברווחתן של הנשים, יכולה להתפרש אך ורק כשותפות לאותן עבירות ממש. ומי שאומרים שאלה המותחים ביקורת על הממשלה, מותחים בעצם ביקורת על האיסלאם, עושים שי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו