בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סיכום 2015

סנטה קלאוס לא ביקר את ילדי סוריה

יותר ממיליון ילדים וחצי התגלגלו השנה במחנות הפליטים הסורים בטורקיה, בירדן ובלבנון. רובם סובלים מטראומות קשות, לא זוכים ללכת לבתי ספר, נאלצים לעבוד ולעתים להידרדר לפשע ולזנות

6תגובות

"הייתה לי מדינה יפה ועיר גדולה/ היתה לי גינה שסביבה בתים רבים/ הייתי נסיכה/ היו לי שכונה ורחוב וכתובת/ עכשיו אני רק מספר ברשימה של האומות/ נטלו ממני את ערכיי ונתנו לי מספר/ אומות אומות/ היכן הן זכויותיי ללא המספר/ אומות אומות, היכן ילדותי?/ אומות אומות/ החזירו אותי אל השפע של ארצי ואני נשבעת להשיב את זכויותיי – את המספר אתן כמתנה לאומות".

זהו חלק משיר שכתבה שיימא בת ה-11, פליטה סורית שמתגוררת בלבנון. השיר הנוגע ללב הזה הגיע לידיו של הזמר העיראקי הנודע כאזם א־סאהר שהחליט להלחין לו מנגינה ולהשמיע אותו במופעיו. אולי גם היא תהיה לאחת מהדמויות האיקוניות של ילדים שסימלו השנה את המלחמה בסוריה, כמו אילאן כורדי בן השלוש שתמונת גופתו שנשטפת בגלי הים לחוף יוון זעזעה את העולם. זעקתה של שיימא מצטרפת לקולותיהם הלא נשמעים של יותר ממיליון ילדים וחצי שמתגלגלים במחנות פליטים מחוץ לסוריה, ולשקט הרועם של כ–10,000 ילדים שנהרגו במלחמה המתקרבת לשנתה החמישית.

ילדה סורית במחנה פליטים בירדן, סמוך לגבול עם סוריה
אי־פי

אלה ילדי הפליטים השקופים שרק מקצתם זוכים לגן ילדים או ללמוד בבתי ספר. נתונים מדויקים אי אפשר לאסוף, שכן רק חלק מן הפליטים רשומים באופן מסודר במשרדי סוכנות הסעד לפליטים של האו"ם או בארגוני סיוע אחרים. ההערכה שמתקבלת מהצלבת כמה מקורות של נתונים מלמד שלפחות 400 אלף ילדי פליטים בלבנון אינם רואים מוסד חינוכי כלשהו ורק כ-100 אלף ילדים נקלטו בבתי ספר במדינה המארחת. בטורקיה המצב מעט יותר טוב שכן במחנות הפליטים שהקימה המדינה יש בתי ספר וגנים אבל אין כל פיקוח על לימודיהם של ילדים שמשפחותיהם מתגוררות בבתים שכורים ושולחות את ילדיהן לעבוד. גם הילדים שמצליחים לבקר בבתי ספר שמחוץ למחנות בטורקיה מתקשים להשתלב. עליהם ללמוד אותיות טורקיות, להסתגל לתוכנית לימודים שונה מזאת שהיתה נהוגה בסוריה, לקשיים חברתיים שנובעים מכך שהילדים הטורקים במקרים רבים אינם מקבלים אותם לחברתם ולעתים קרובות נוהגים בהם באלימות. בירדן כמחצית מן הילדים בגילים 5–16 יוצאים לעבודה והיתר נשארים בבית ובאופן חלקי מבקרים בבתי ספר או בגנים. על פי נתוני הארגון Save The Children כשני מיליון ו–800 אלף ילדים שנותרו בסוריה אינם רשומים בבתי ספר.

הנתונים היבשים הללו משרטטים את הטרגדיה הגדולה שחוללה המלחמה: דור שלם של אזרחים סורים ירד לטמיון. גם אם מחר תחדל המלחמה, יחלפו שנים רבות עד שהילדים הללו יוכלו לחזור לבתיהם או לבתי ספרם ההרוסים. על פי נתונים שאסף האו"ם, יותר מרבע בתי הספר בסוריה ניזוקו או נהרסו כליל, אלפי מורים נמלטו או נהרגו, ויידרשו יותר משני מיליארד דולר כדי לשקם את בתי הספר.

הטיפול בילדי המלחמה איננו מתואם, וכל עמותה או ארגון סיוע מאתרים לעצמם נישות עצמאיות לסייע. כך למשל החליטה עמותת "בלאדי" בלבנון לדאוג לזיכרון הקולקטיבי של ילדים אשר נמלטו ממולדתם ושבזיכרונם נחרטו מראות הזוועה של גוויות, בתים הרוסים, אימת ההפצצות והפחד בעת הבריחה. עמותה זו לקחה על עצמה ללמד כמה מאות ילדים את ההיסטוריה, הגיאוגרפיה, התרבות והנופים של המולדת הסורית. הילדים מגיעים למעין סמינר שנמשך ארבעה ימים כשבכל יום מוקדשות כמה שעות ללימוד נושא ספציפי. כך למשל הם שומעים הסברים מלווים בתמונות על האתרים הארכיאולוגיים החשובים בסוריה מפי סטודנטים או מרצים מומחים. הם צופים בסרטונים שמראים להם את נופיה היפים של סוריה, נקיים מכל סימני המלחמה. הם לומדים מוסיקה ושירי מולדת סוריים, בונים דגמים מקרטון ועץ של אתרים סוריים ידועים ולעתים מגיע מספר סיפורים שמשמיע להם תיאורים על סוריה הפורחת והיפה כפי שהיתה קיימת (לכאורה) לפני המלחמה. אבל הפעילות המבורכת הזאת מגיעה רק לקומץ מתוך מאות אלפי הילדים הפליטים בלבנון, שרובם סובלים מטראומות קשות.

במחנות הפליטים בטורקיה פגשתי ילדים רבים שנותקו מבתי הספר שלהם ובמקרים רבים גם ממשפחותיהם, והתקשו להסביר מה עבר עליהם בסוריה. "אחי נהרג", סיפר לי ילד בן 12 שנראה קטן בהרבה מגילו, בקול עמום ומונוטוני. "עזבנו את הבית ובאנו לפה". פחדת לעזוב? "לא. לא זוכר". איך הגעתם למחנה? "לא יודע, ישנתי". מי היו החברים שלך בעיר שלך? (הוא מאעזאז שעל גבול טורקיה), "שניים נהרגו". ואז הוא פשוט הפסיק לדבר וחזר לאוהל של משפחתו. מנהלת המחנה שליד העיר סורוץ' סיפרה לי שאין לה כסף לממן טיפול פסיכולוגי לילדים, והטיפול תלוי בחסדיהם של פסיכולוגים מתנדבים שבאים באופן לא מסודר למחנות ונפגשים עם ילדים. במחנה הפליטים זעתרי בירדן דיווחו פסיכולוגים ירדנים על תופעה רחבה של ילדים אלימים שאינם מצליחים להסתגל לתנאי החיים החדשים ולא יוצרים קשר עם ילדים אחרים. סקרים ראשונים שערכו פסיכולוגים גרמנים בקרב ילדי פליטים שהגיעו לגרמניה מלמדים שלפחות רבע מכלל הילדים סובלים מתסמונת פוסט טראומטית בדרגות שונות. מטבע הדברים, לילדים שהצליחו להגיע למדינות אירופה יש סיכוי טוב יותר לקבל טיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי, אבל הם מיעוט קטן מכלל ילדי הפליטים.

בליגה אחרת, קשה במיוחד, נמצאים ילדי הפליטים שנאלצים לצאת לעבודה. אב משפחת דלום מסוריה שמתגוררת בלבנון סיפר לאתר לבנוני על "חלוקת העבודה" במשפחה. "שני התאומים, בני תשע וחצי יוצאים בבוקר לאסוף בקבוקים ריקים כדי לנסות למכור אותם לבעלי חנויות. שתי הבנות, האחת בת שמונה והשנייה בת עשר וחצי יוצאות מדי יום לקבץ נדבות, ורק הבת הקטנה, שורוק, אינה יכולה לעבוד. היא בת תשעה חודשים". זה איננו סיפור יוצא דופן. ילדים בני חמש ושש שיוצאים לעבודה אפשר למצוא ברחובות ערים בטורקיה ובירדן, רבים מהם עוסקים במכירת חבילות של מגבוני נייר, גפרורים, סיגריות וקוצצי ציפורנים. אחרים מתאמצים להגיע לשמשה הקדמית של מכוניות כדי לנקותה בסמרטוטים מטונפים ולקבל כמה פרוטות, ולא מעטים הופכים לבלדרים של פשע ולגנבים קטנים.

קשה במיוחד הוא מצבן של ילדות. בשנים הראשונות למלחמה גדשו את התקשורת סיפורים על נישואי ילדות עם גברים מבוגרים בתמורה לכסף שקיבלו ההורים, ועל הורים שהסכימו לחתן את בנותיהן כדי להגן עליהן מפני מעשי אונס או רצח. אחר כך התרבו סיפורים על עיסוקיהן של ילדות ונערות בזנות, ואת השנה האחרונה איפיינו סיפורים על ילדות ונערות הרות שנאלצו למכור את תינוקיהן דרך מתווכים למשפחות מאמצות או כדי לקצור מהם אברים. זו אמנם איננה תופעה חדשה: בטורקיה מדווחים על כ-60 אלף תינוקות שנולדו במחנות הפליטים מאז שנת 2011, ובלבנון נולדו כמה אלפי תינוקות חדשים רק בשנה האחרונה. אבל עכשיו התברר שהבעיה של תינוקות אלה היא מעמדם האזרחי. על פי החוק הסורי רק האב יכול להעניק אזרחות לילדיו. משפחות רבות וצעירות רבות איבדו את אב המשפחה, שנהרג או נמלט, כך שהילדים שנולדו בגולה אינם יכולים לקבל תעודת אזרחות סורית או מקומית, והם גם יתקשו להוכיח את אזרחותם כאשר יוכלו יום אחד לחזור לסוריה.

הדור הסורי הצעיר אבד למדינה ואבד לעצמו. לא רק ילדים וילדות נמנים עמו, אלא גם סטודנטים וסטודנטיות שלא השלימו את לימודיהם ולא ברור מתי יוכלו לשוב וללמוד. לעומת מצרים ותוניסיה שהצליחו לשמור על הדור הצעיר, בסוריה, לוב ותימן, אין על מי לבנות עתיד. במדינות אלה הדור החדש הוא דור פגוע, אחוז טראומות וחרדות, שכסף לבדו – אם בכלל יגיע - לא יוכל לשקמו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו