בדו קרב ההיסטורי עם המפגינים באלג'יריה, הצבא מצמץ ראשון

חמישה חודשים אחרי תחילת ההפגנות, הנשיא הודח, איש לא נהרג, והמפגינים דורשים בנחישות את סילוק אנשי השלטון הישן. העובדה שהצבא מהסס להפעיל כוח מסמלת עבורם הישג יוצא דופן

לוגו ניו יורק טיימס
ניו יורק טיימס
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
הפגנות באלג'יר, בחודש שעבר
הפגנות באלג'יר, בחודש שעברצילום: RAMZI BOUDINA/רויטרס

הצד החמוש - כלומר ההנהגה הצבאית - אינו מעז לשפוך דם מזה חמישה חודשים, מאז החלה ההתקוממות העממית שסילקה את הנשיא הסמכותני של אלג'יריה. הצד הלא חמוש - כלומר המפגינים - ממשיך במחאתו ומוסיף לצעוד תחת השמש הקופחת ברחובות הבירה פעמיים בשבוע.

המפגינים נעצו מבט בצבא, והצבא מצמץ. וכך נמשך הקיפאון בדו קרב ההיסטורי באלג'יריה, המדינה הגדולה באפריקה, שכנתה העשירה בנפט של לוב, ששוכנת במיקום אסטרטגי ומשתרעת מחופי הים התיכון ועד מעמקי הסהרה. אף על פי שאלג'יריה עדיין רחוקה מהדמוקרטיה שהרחוב רוצה, העובדה שזהו המצב מספיקה כדי להצביע על ניצחון נדיר. מדובר במהפכה מתגלגלת, ללא שפיכות דמים עד כה, יחידה במינה בעולם הערבי, כפי שאומרים מפגינים ופרשנים אלג'ירים כאחד. 

"מה שעברנו בחמישה חודשים, העולם הערבי לא ראה ב–40 שנה", אמר עבד אל–עזיז רחבי, שר ושגריר לשעבר, העומד בראש אחד הארגונים האזרחיים הרבים שצצו מאז החלה ההתקוממות, ואשר היו מעורבים בהדחת הנשיא עבד אל־עזיז בוטפליקה לאחר 20 שנות שלטון. "הדחנו נשיא בלי להגלות אותו", כמו שעשו בתוניסיה, אמר רחבי. "בלי לכלוא אותו", כמו במצרים. "ובלי להוציא אותו להורג", כמו בלוב, הוסיף. "אז אל תגידו לי שהדברים לא מתקדמים כמו שצריך", אמר, "אף אחד לא נהרג. אין לזה אח ורע בעולם הערבי".

המשטרה והמשוריינים שלה מלווים את מסלול הצועדים, אבל השוטרים עומדים בשקט בצד. המשטרה, שחוששת לפתוח בעימות מדמם, מאפשרת למפגינים להמשיך לצעוד ברחובות ולקרוא סיסמאות: "לא למדינת צבא!" ו"האנשים רוצים את זה, מחר!".

הפגנה באלג'יר, בחודש שעבר
הפגנה באלג'יר, בחודש שעברצילום: Fateh Guidoum/אי־פי

מה שהם רוצים הוא שלטון דמוקרטי מנותק מהצבא, שאין לו, ולו ברמז, קשר עם בעלי התפקידים המחויבים למשטר הישן. הם גם דורשים שקולם יישמע במלוא העוצמה בדיונים על מפת הדרכים שתוביל אל המטרה, גם אם הנתיב המדויק אינו ברור. באותה מידה לא ברור ידו של מי על העליונה, בעוד שני הצדדים בוחנים זה את זה בזהירות (מצב שניתן להציג כניצחון יחסי של הרחוב). המפגינים כפו כבר פעמיים את ביטולן של בחירות על בסיס חשד שהצבא יזייף את תוצאותיהן.

תגובתו של הצבא כלפי המפגינים נעה לסירוגין מיחס מחמיר ליחס מקל, מתוך חוסר ביטחון כמה לחץ יש להפעיל על תנועה עממית, שזוכה לתמיכה נרחבת בקרב כל המעמדות ובכל האזורים במדינה רחבת ידיים זו. "מי השליטים האמיתיים של אלג'יריה?", שאל הפוליטיקאי מהאופוזיציה מוסטפה חדני, במפגש פוליטי מיוזע שהתקיים החודש באחת השכונות של אלג'יר.

בארץ של פוליטיקה לא שקופה, שאלה זו חוזרת על עצמה שוב ושוב, אבל כעת יש לה משמעות חדשה. חדני ועמיתיו סבורים שכיום השליטים נמצאים ברחובות. "אין דיאלוג עם הצבא כל עוד הוא מנסה לכפות את מפת הדרכים שלו", אמר חדני בביטחון, כאילו האופוזיציה היא שקובעת.

אנשי אופוזיציה - פוליטיקאים בעבר ובהווה, פעילים למען זכויות אדם ואנשי אקדמיה - מבטאים בראיונות את גאוותם על כל מה שהושג עד כה במהפכה האלג'ירית השקטה.

הפגנות באלג'יר, בחודש שעבר
הפגנות באלג'יר, בחודש שעברצילום: RAMZI BOUDINA/רויטרס

וכך גם המפגינים ברחוב. הפעילים מבטאים שלווה יחסית בנוגע לעתיד, אך ייתכן שהם מעמידים פנים. "זה עניין של מאזן כוחות", אמר מוחסין בלעבאס, ראש מפלגת האופוזציה RCD. "לעת עתה הכוח בצד של אלה שרוצים שינוי חוקתי בארץ זו. היתרון שלנו הוא שיש לנו אוכלוסייה שרוצה להגן על המדינה".

בצעדה של יום שישי ברחוב דידוש מוראד, רחוב מוזנח בבירה אלג׳יר שעדיין ניכרים בו סימני הפאר של התקופה הקולוניאלית, קרא ההמון: "זכרו, אנחנו אלה שנפטרנו מבוטף", כפי שמכנים את בוטפליקה. "זה אנחנו או אתם, ואנחנו לא נעצור!", צעקו.

הגנרל אחמד קאיד סאלח, השליט בפועל במדינה מאז שבוטפליקה הודח, נושא נאומים בסגנון סובייטי, שבהם הוא מאיים על "בוגדים" ומגנה "רעיונות רעילים" דוגמת התעקשותם של המפגינים שתוקם ממשלה אזרחית. בניסיון לרצות את המפגינים, עצר קאיד סאלח את ראשי האליטות העסקיות והפוליטיות שניהלו את המדינה עשרות שנים תחת שלטונו של הנשיא המודח. ואולם נראה שלא די בכך.

עם זאת, הגנרל עדיין לא ירה ירייה אחת לכיוון ההמונים. "זה יהיה כרוך בסיכון גדול עבורם", אומר נאצר דג'אבי, סוציולוג פוליטי מוביל, הנמנה עם 13 אלג'יראים שסומנו על ידי ארגון אזרחי כנציגים פוטנציאלים במשא ומתן עם שלטונות, "הם לא יכולים להסתמך לגמרי על אמצעי הדיכוי", הוסיף בהתייחסו לחיילים מן השורה בצבא אלג'יריה ההתנדבותי. "הרשות הצבאית מחזיקה בכוח, אבל אינה יכולה להשתמש בו", אומר מוסאב חמודי, פרשן פוליטי אלג'יראי בבית הספר למחקר מתקדם במדעי החברה בפריז. "הכוח בידי תנועת המחאה", אמר, "קאיד סאלח תקוע".

הפגנות באלג'יר, בחודש שעבר
הפגנות באלג'יר, בחודש שעברצילום: Fateh Guidoum/אי־פי

המכנה המשותף בדיונים על הבחירות הוא התעקשות על כך שכ–60 המפגינים שנאסרו - בעיקר משום שהניפו את דגל המיעוט הברברי (Berber) - ישוחררו, שהשלטונות יפסיקו להציק לכלי התקשורת ושאיש לא יפגע בלהט החדש שבו דורשים האלג'יראים גינוי של פשעי העבר ושלטון דמוקרטי.

השלטונות אמנם לא רוצים לנקוט צעדים אלימים נגד תנועת המחאה, אבל הם מתחילים להתקדם אט אט לקראת דיכוי. "השלטון החל להגביל את אזורי ההפגנות", אומר עבד אל־וואהב פרסאווי, ונזכר כיצד עשרות שוטרים הגיעו לפני שבועיים לפזר מפגש של תנועת מחאת הנוער שלו, RAJ, או ארגון הפעולה של הנוער. אחרי שהתכנסו באתר סמלי במרכז אלג'יר, בית הדואר המרכזי, "הם אמרו לנו: "'אתם לא יכולים להתכנס כאן, אתם לא יכולים להתארגן ככה".

לקריאת הכתבה של אדם נוסיטר בניו יורק טיימס

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ