תושבי העיר שהרוויחה מהמלחמה באפגניסטאן לא רוצים שהיא תיגמר

העיר בגראם חוותה פריחה כלכלית יוצאת דופן בשל קרבתה לבסיס חיל האוויר האמריקאי. עכשיו, כשהנוכחות הצבאית במדינה מצטמצמת, התושבים חוששים: "אם האמריקאים יעזבו, אני גם עוזב"

לוגו ניו יורק טיימס
ניו יורק טיימס
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
טראמפ ונשיא אפגניסטאן אשרף גאני מבקרים בבסיס בגראם, בנובמבר האחרון
טראמפ ונשיא אפגניסטאן אשרף גאני מבקרים בבסיס בגראם, בנובמבר האחרוןצילום: Alex Brandon/אי־פי
לוגו ניו יורק טיימס
ניו יורק טיימס

לפני תשע שנים סייע פאייקולה טג'יק במלאכת מיון הכביסה בבסיס חיל אוויר בגראם, המחנה הצבאי האמריקאי הגדול באפגניסטאן. הוא אהב את עבודתו והרוויח בה יפה — סכום סכום המקביל ל–600 דולר בחודש.

ב–2011, כאשר כוחות ארה"ב החלו לסגת מארצו, פוטר טג'יק בן ה–25 מעבודתו, ועמו עוד אלפי תושבים מקומיים מהעיר בגראם השוכנת ממערב לבסיס. היום מנהל טג'יק עסק למכירת גרוטאות וציוד אמריקאי ישן ופגום, שהושלך בידי האמריקאים מהמחנה העצום: הליכון ספורט מקולקל, קנקנים משומשים, מדפסות שבורות ומאווררים של מחשבים. לפעמים הוא מרוויח כ–60 דולר בחודש, הוא אומר. "אם האמריקאים יעזבו, אסגור את העסק", אומר טג'יק, "גם אני אעזוב".

ילד בהריסות מבנה שהותקף באזור בסיס חיל האוויר בגראם, לפני כחודשיים
ילד בהריסות מבנה שהותקף באזור בסיס חיל האוויר בגראם, לפני כחודשייםצילום: Rahmat Gul/אי־פי

קרבתה של העיר האפגנית לבסיס חיל האוויר הגדול, ששירת ב–40 השנים האחרונות הן את ארה"ב והן את ברית המועצות, סייעה לפריחתו הכלכלית אך יצרה בעיה עבור תושביו. מצד אחד, בגראם תלויה בבסיס כלכלית וגם מספקת לו כוח עבודה מקומי, אך מצד שני, עובדות אלו מעלות אותה לראש רשימת המטרות של הטליבאן.

מאז פתיחת השיחות בין ממשלו של דונלד טראמפ לטליבאן, שצפויות לסלול את הדרך לנסיגת חיילי ארה"ב מהמדינה, טג'יק וכ–80 אלף תושבי בגראם חוששים לגורלם. "הבסיס גורם לנו בשלב זה ליותר נזק מתועלת", אמר עבדול שוקור, המושל של אזור בגראם, שטוען שהנוכחות של הצבא האמריקאי הופכת את האזור לפחות בטוח, וגם לכך, לטענתו, "יש השלכות כלכליות".

ממרכז חיוני לאוסף גרוטאות

בסיס בגראם נבנה בשנות ה–50 על רקע פסגות ההרים המושלגות. בעשר שנות הכיבוש הסובייטי של אפגניסטאן הוא היה מרכז עצבים צבאי חיוני, ועם השלמת הנסיגה הסובייטית ב–1989, ניטשה עליו מלחמה בין לוחמי הטליבאן ללוחמי הברית הצפונית האפגנית. אחרי פלישת ארה"ב ב–2001, החל הבסיס לתפוח עד כדי הפיכתו למעין פרבר של העיר; נוסף לו מסלול המראה ונחיתה, הוקמו בו מגורי קבע ונפתח בו סניף של פיצה האט. בשיא גדילתו, חיו בגבולות הבסיס כמה עשרות אלפי חיילים ואזרחים.

בשיאה של המלחמה, 80% מכלכלת העיר בגראם היתה תלויה בבסיס שקיבל את שמו, אומר סוקור. כשלושת אלפים עובדים אפגנים, כמו טג'יק, נסעו מדי יום לבסיס. בבקרים אחדים עמדו כאלף עובדים בשער, הוא מספר. עכשיו, כשטג'יק מגיע לעסק שלו, מחכים בפתחו רק שישה או שבעה עובדים.

מסיבות ביטחוניות ובעקבות הידלדלות אוכלוסיית העיר, הוחלפו עובדים רבים בקבלנים זרים. עכשיו יש מעין "חומה" בין הבסיס לקהילה המקיפה אותו, אומר סוקור. בעבר, נהגו חיילים אמריקאים לצאת מהבסיס בשביל לבקר מנהיגים מקומיים ולדבר עם התושבים, הוא מציין. עכשיו יש קילומטרים של קירות בטון, מגדלי שמירה, זמזום מטוסים ומדי פעם גם התקפה של רקטות או פיצוץ של מטען צד.

ההתקפות נעשו תכופות יותר. באחת מהן, בנובמבר 2016, התגנב מחבל מתאבד לבסיס בין המוני העובדים והפעיל את חגורת הנפץ. בפיגוע נהרגו ארבעה אמריקאים ונפצעו כתריסר. בחודש דצמבר האחרון נהרגו לפחות שני אזרחים ועשרות נפצעו בחילופי אש עם הטליבאן.

חיילים אמריקאים בבסיס בגראם, בשנה שעברה
חיילים אמריקאים בבסיס בגראם, בשנה שעברהצילום: Alex Brandon/אי־פי

בלי המשרות היציבות והשכר הנאה שקיבלו מהבסיס, נאלצו תושבי בגראם להוציא פחות כסף במאפיות ובחנויות, שהלכו ונסגרו בזו אחר זו. השפל הכלכלי, שהורגש היטב גם בקאבול הבירה, דחף תושבים רבים לנדוד למקומות אחרים באפגניסטאן. חלקם שבו לעסוק בחקלאות, הצטרפו לטליבאן או חיפשו דרכים לעזוב את המדינה.

השחיקה במעמדו של הבסיס ניכרה יותר מכל בעשרות מגרשי הגרוטאות המקיפים את הבסיס. סעיד ג'מל נסארי הקים את עסק הגרוטאות שלו יחד עם אביו לפני 17 שנה, כשבסיס חיל האוויר היה עדיין רק שורה של אוהלים מאולתרים ששירת קבוצה קטנה של חיילים אמריקאים שרדפו את אנשי אל קאעדה באזור הינדו כוש. נסארי אומר שהוא ומשפחתו העסיקו אז כמאה עובדים, שהעמיסו בימים מסוימים כ–15 משאיות של ציוד.

בשיאה של המלחמה, הרוויח נסארי סכום המקביל לשלושת אלפים עד ארבעת אלפים דולר בחודש, הוא אומר. ב–2014, כשמספר החיילים האמריקאים הידלדל משמעותית מ–26 אלף חיילים לעשרת אלפים, הוא הרוויח יותר ממאה אלף דולר מכמויות הציוד שהושלכו מהבסיס. אבל עם צמצום מספר החיילים מארה"ב וממדינות מערביות אחרות, והתרבות עסקי הגרוטאות ליד הבסיס האווירי, הרווח של נסארי התחיל לצנוח. היום יש לו עובד אחד ושני כלבים, הרובצים בין ערמות הפסולת והגרוטאות. "אם האמריקאים יעזבו, פשוט אשב ואנסה למכור הכול כאן", אומר נסארי, "מה עוד אני יכול לעשות?".

לכתבה המלאה בניו יורק טיימס

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ