פרשנות |

לאביב הערבי היו תוצאות הרסניות. חוץ מאשר למדינה אחת באזור

עשור מדמם במזרח התיכון השיג לישראל רווח במאזן האסטרטגי: צבא סוריה רוסק, הקשרים הצבאיים עם מצרים התחזקו, נפתחה הדרך לנורמליזציה עם עוד מדינות ערב והפלסטינים נדחקו מסדר היום

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
מפגינים בכיכר תחריר בקהיר, ב-2011

באחד הימים של תחילת ינואר 2011 ישבה חבורה של גברים סביב שולחן בבית קפה סמוך לשדרות חביב בורגיבה שבמרכז תוניס. באוויר נישא עדיין ריח הגז המדמיע שירו שוטרים. שאון קולותיהם של אלפי צעירים שהפגינו בשדרה הראשית של בירת תוניסיה, חוסמים שיירת טנקים וחוגגים את טעמה של דמוקרטיה לראשונה בחייהם, שכך מעט. 

עשור לאביב הערבי: מה נשתנה?

הנשיא זין אל-עאבדין בן עלי לא נראה בציבור במשך יותר משבוע, וצפוי היה לעלות בקרוב על מטוס שיטיס אותו ואת בני משפחתו לגלות בסעודיה. סיום 23 שנות שלטונו בישר את תחילתה של תקופה לא ברורה עבור התוניסאים. סביב השולחן, על כוסות קפה בלתי נגמרות, שוחחו הגברים על סוג הדמוקרטיה שתתאים למדינה. אולי אמריקאית? אבל זה יצריך שוב למנות נשיא כל יכול. בריטית? אבל אין משפחת מלוכה. "למה לא דמוקרטיה כמו בישראל?", שאל אחד מהם.

עשור חלף מאז הופל נשיא תוניסיה בעקבות ההפגנות האלימות שפרצו לאחר שמוכר ירקות צעיר בשם מוחמד בועזיזי שרף עצמו למוות. האש התפשטה עד מהרה בכל האזור. קצת מביך לקרוא כעת חלק מהדיווחים והפרשנויות הנלהבים שנכתבו באותם ימים. עוד יותר מביך להשתמש בשם שתחילה ניתן לאירועים – "האביב הערבי". 

עבור המדינות האחרות למעט תוניסיה, שהצליחה לבנות דמוקרטיה שברירית בסגנונה הייחודי, המחאה הובילה לכאוס, מוות ואף עריצות ודיכוי גדולים מבעבר. התחזיות לאביב שמשי ועתיד מזהיר נופצו עד מהרה. עיתונאי בריטי מוכר עוד הספיק להוציא ספר על "האביב הערבי" ביום השנה להפגנות, בו הבטיח שתהליך הדמוקרטיזציה כבר בלתי הפיך, מכיוון ש"העם יודע את הדרך אל הכיכר" - אותן כיכרות בהן מיליונים דרשו את הדחתם של בן עלי, נשיא מצרים חוסני מובארק ושליט לוב מועמר קדאפי. 

עשור חלף מאז. סוריה, לוב ותימן נקרעו לגזרים במלחמות אזרחים, מצרים נתונה למרותו של גנרל קשוח עוד יותר ממובארק, ובמרבית מדינות האזור, המשטרים הישנים שרדו בזכות הידוק קפדני יותר על אוכלוסיות סוררות. 

כמה ימים לאחר שבן עלי נמלט מתוניסיה וכשההפגנות התפשטו למצרים, לנשיא ארה"ב, ברק אובמה, לא היה כל עניין לתמוך באדם שהיה בעל בריתה של אמריקה במשך 28 שנים. הנשיא האמריקאי השיב בקוצר רוח לשיחות טלפון ממנהיגים של בעלות ברית אחרות באזור, שהתחננו אליו לבל יצדד במפגינים בכיכר תחריר בקהיר. בספר זיכרונותיו שפורסם לפני כחודש, נזכר אובמה ש"ביבי נתניהו התעקש ששימור הסדר והיציבות במצרים היה חשוב יותר מכל דבר אחר, ואמר לי שאם לא כן, 'תראה את איראן שם תוך שתי שניות'".

אובמה לא שעה לאזהרות, ותלה תקווה בכך שמצרים תמצא את דרכה אל הדמוקרטיה. התוצאה היתה ממשלה קצרת ימים בהנהגת האחים המוסלמים, וביולי 2013 הפילה הפיכה צבאית את הנשיא הנבחר מוחמד מורסי. הניסוי הקצר של מצרים בדמוקרטיה בא לקצו לאחר שנתיים וחצי, ועם סיומו, אובמה כבר לא השיא עצות להנהגה. חודשיים מאוחר יותר שוב עמד אובמה מנגד, כשהוא מפר את הבטחתו לתקוף בסוריה אם משטרו של בשאר אסד יעשה שימוש בנשק כימי נגד בני עמו.

פסימיות מוקדמת

אבל למשך כמה חודשים קצרים ב-2011, האופטימיות עוד שררה. אפילו נתניהו שינה את הטון במידה מסוימת, ובנאום שנשא בפני הקונגרס בוושינגטון במאי 2011, קרא לאביב הערבי "רגע היסטורי שטומן בחובו הבטיחה לשחר חדש של חירות והזדמנויות. מיליוני אנשים צעירים נחושים לשנות את עתידם". אבל היתה לו גם אזהרה. "המראות יוצאי הדופן בתוניס וקהיר מזכירים את אלה של ברלין ופראג (עם נפילת מסך הברזל) ב-1989. ועם זאת, גם כשאנו שותפים לתקוותיהם, חייבים לזכור שאת התקוות ניתן לכבות, כפי שהיה בטהראן ב-1979. האביב הדמוקרטי הקצר באיראן נקטע על ידי עריצות קשוחה ובלתי סולחת. העריצות הזו גם חנקה את מהפכת האזרחים הדמוקרטית של לבנון, והטילה על המדינה הדואבת הזאת את שלטון ימי הביניים של חיזבאללה". 

מעניין שנתניהו היה כל כך פסימי לגבי סיכויי השלום באזור. ב-1993 הוא כתב במהדורה האנגלית המקורית של ספרו "מקום תחת השמש" שדמוקרטיזציה של העולם הערבי היא תנאי ראשון לשלום עם ישראל. "בראש סדרי העדיפויות של אלה במערב המחפשים שלום בסגנון מערבי במזרח התיכון", כתב, "היא ללחוץ על המשטרים הערביים להתקדם אל הדמוקרטיה". הוא הדגיש ש"אני דוחה באופן מוחלט את התפיסה שהערבים לא מסוגלים להיות דמוקרטים". אבל דווקא כשנראה היה שהדמוקרטיה מגיעה למזרח התיכון, תפסה ההנהגה הישראלית רגליים קרות והחלה לראות ב"אביב הערבי" "חורף איסלאמיסטי". 

כישלון "האביב הערבי" גם הפך אותנו להרבה יותר סקפטיים לגבי כוחם של האינטרנט והרשתות החברתיות לקדם חופש ושחרור מעריצות. בנובמבר 2010, רק כמה שבועות לפני שההפגנות החלו, אתר ההדלפות ויקיליקס החל לפרסם ברשת חלק ממאגר של כרבע מיליון מברקים דיפלומטיים חשאיים של משרד החוץ האמריקאי. סופיאן בלחאג', צעיר תוניסאי, הזדרז לתרגם לערבית את המברקים שעסקו בשחיתות העמוקה של בני משפחת בן עלי ולהפיצם בפייסבוק. הפרסום האיץ את המהפכה בתוניסיה. עם פרוץ המהפכה במצרים, משטר מובארק ניסה לדכא את המהומות באמצעות סגירת כל הרשתות הסלולארית והאינטרנט במדינה למשך שישה ימים.

עשור לאחר מכן, הרשתות החברתיות עדיין משמשות כלי לארגון הפגנות, אבל האינטרנט כבר הפך לאמצעי מרכזי לדיכוי ומעקב אחר מתנגדי משטר. גם התדמית של פייסבוק ו-ויקיליקס נפגעה קשות לאחר שנעשה בהם שימוש להטות תוצאות של בחירות. הדמוקרטיה כבר לא נראית כמזור לחוליי המזרח התיכון. וכפי שראינו בחודשים האחרונים, היא אפילו אינה תנאי מקדים לשלום בין ישראל לערבים. למעשה, הזוכה הגדולה של העשור הסוער באזור היא ישראל של נתניהו. 

רווח אסטרטגי נקי

לפני עשור, הדיפלומטיה העולמית עוד גרסה שפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא המפתח לפתרון יתר בעיות המזרח התיכון. זה כמובן מעולם לא היה נכון, אבל נדרשו כדי לחשוף את זה מלחמות האזרחים בסוריה, לוב ותימן, חוסר היציבות בעיראק שהוליד את דאעש והגברת הדיכוי בכל מדינות האזור. דבר מכל אלה לא היה קשור לישראל. אף שר חוץ מערבי שמבקר כיום בירושלים כבר לא יכול לומר ביושר שפתרון שתי המדינות יוביל לשינוי מקיף במזרח התיכון כולו. 

ובעוד שצה"ל הפעיל במהלך מלחמת האזרחים בית חולים שדה ברמת הגולן כדי לטפל בסורים פצועים, במגדלי הקריה בתל אביב ציינו האלופים בסיפוק שמלחמת האזרחים גרמה לריסוקו של צבא סוריה, הצבא העוין האחרון על גבולות ישראל, וחיסולם של מאגרי הנשק הכימי הסירו איום בלתי-קונבציונלי. רווח נקי במאזן האסטרטגי. 

העשור המדמם של "האביב הערבי" לא רק שדחף את הנושא הפלסטיני מסדר היום הדיפלומטי, הוא גם חיזק את הקשרים הצבאיים בין ישראל לשכנה מצרים ופתח את הדרך לנורמליזציה עם מדינות ערב נוספות. ההסכמים שחתמה ישראל בחודשים האחרונים עם איחוד האמירויות, בחריין ומרוקו (סודאן היא דווקא יוצאת מן הכלל בכך שלאחרונה המשטר בה נהיה פחות עריץ) התאפשרו לא מעט בזכות הביטחון המוגבר של המשטרים במדינות אלה בכך שהם יכולים לשלוט בהמון העם. 

אם בעבר שליטי ערב חששו מכך שבני עמם יגלו על היחסים הסודיים שלהם עם ישראל ויפרצו במהומות, כעת נראה שדווקא הגברת העריצות והמעקבים מאפשרת שלום עם ישראל. מועיל בהרבה מדמוקרטיה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ