פרשנות |

מדינה קטנה אחת הוכיחה שבמזרח התיכון אפשר לעשות שלום מתוך עוצמה

הפסגה שנערכת היום בסעודיה אמורה לבשר על פיוס בין מדינות המפרץ לקטאר. בכך נכשל ניסיונו של מוחמד בן סלמאן לכופף בכוח את הקטארים, שהצליחו להתמודד בקלות מפתיעה עם הסנקציות שהטיל עליהם יורש העצר הסעודי

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
בן סלמאן (מימין) מקבל את פניו של בן חמד בסעודיה, היום

הפסגה שמתקיימת היום (שלישי) בסעודיה הוגדרה כבר כ”פסגה היסטורית”, כזאת שאמורה לחדש את הברית בין שש המדינות שחברות במועצת שיתוף הפעולה של מדינות המפרץ. בפסגה זאת אמורות השותפות לנסח את עקרונות הפיוס עם קטאר, שעליה הטילו חרם ומצור ימי ואווירי מאז יוני 2017. כצעד ראשון ופורץ דרך הסכימה סעודיה לפתוח את הגבולות היבשתיים ואת המרחב האווירי בפני תחבורה אווירית ויבשתית מקטאר ואליה.

לא ברור עדיין מה היו הוויתורים ההדדיים של סעודיה וקטאר שאיפשרו להגיע להסכם הראשוני הזה, לבד מן ההסכמה הסעודית לוותר על הדרישה לסגור את רשת אל-ג'זירה הקטארית ונכונותה של קטאר לבטל תביעותיה לפיצוי בסך חמישה מיליארד דולר נגד המדינות המחרימות בשל הנזק שנגרם לה. על פניו, מדובר בהסכם בין סעודיה לקטאר בלבד, אבל ההערכה היא שגם מדינת איחוד האמירויות, בחריין ומצרים, השותפות לחרם, יצטרפו להסכם בעקבות סעודיה.

הכרזת הסכסוך עם קטאר והטלת הסנקציות ביוני 2017 היו אחת הפעולות הראשונות של מוחמד בן סלמאן שזכה באותו חודש לתואר יורש העצר. זו הייתה שנה "פוריה" במיוחד לבן סלמאן. חמישה חודשים אחר כך הוא הפתיע את הממלכה ואת העולם כאשר עצר עשרות בעלי הון סעודים בהם נסיכים ממשפחת המלוכה, ואילץ אותם לשלם לקופת המדינה מיליארדי דולרים, כחלק מן המסע שפתח "נגד השחיתות". בן סלמאן היה בטוח שבתוך זמן קצר הוא יצליח לכופף את ידיו של שליט קטאר, השיח תמים בן חמד, שמונה לכהונתו ארבע שנים קודם לכן בהליך העברת שלטון חריג שבו אביו, השייח' חמד, פרש מרצונו מכהונתו והעביר את השרביט לבנו הרביעי.

בן סלמאן ניסה אמנם להציג את החרם על קטאר כפעולה משותפת של כל מדינות המפרץ אבל הוא הצליח לגייס לצדו רק את בחריין ואיחוד האמירויות (מצרים איננה מדינת מפרץ), בעוד שכווית ועומאן נותרו נייטרליות. 13 דרישות הציבה סעודיה בפני קטאר, ודרשה את יישומן המלא כתנאי יסודי להסרת הסנקציות. בין היתר נדרשה קטאר לנתק או לפחות לצמצם את יחסיה עם איראן, לחדול מתמיכתה באחים המוסלמים ובחמאס, להסגיר לידי סעודיה פעילים של הארגונים הללו, לסלק את הבסיס הצבאי הטורקי שהוקם בשטחה, לסגור את רשת אל-ג'זירה שגילוייה המרעישים חשפו את עומק השחיתות במדינות ערב, לשלם פיצויים על נזקים שגרמה מדיניותה של קטאר, להסכים לביקורת קפדנית מצד מדינות המפרץ על יישום התנאים וליישר קו עם מדיניות החוץ של מדינות המפרץ.

סעודיה ניסתה למעשה להפוך את קטאר למדינה גרורה, במעמד דומה לזה של בחריין. אבל הסנקציות שכללו איסור סחר עם קטאר, סגירת הגבולות היבשתי והאווירי, גירוש אזרחים קטארים והפעלת לחצים בינלאומיים על קטאר, לא הרתיעו את שליטה. נכון יותר, הן השיגו את ההפך ממה ששאפה לו סעודיה. מיד עם הטלתן התגייסו איראן וטורקיה לסייע לקטאר. טורקיה פתחה רכבת אווירית אדירה שספקה מוצרי יסוד לקטאר, איראן הפכה למדינת מעבר אווירית וימית, ואילו וושינגטון, שמחזיקה בקטאר את הבסיס הגדול ביותר במזרח התיכון, דווקא הרעיפה שבחים על קטאר והציגה אותה כמדינה שתורמת רבות למלחמה בטרור. כלכלית, קטאר הצליחה במהירות יחסית להתמודד הקשיים העצומים שנבעו מן הסנקציות, היא החלה להקים מפעלים מקומיים ליצור מוצרי צריכה, היא הזרימה כ-40 מיליארד דולר לבנקים כדי לכסות על פער ההפקדות שנמשכו ממנה על ידי משקיעים מן המפרץ, והגדילה את קרן ההשקעות הלאומית להיקף של יותר מ-320 מיליארד דולר. את מקום המצוקה הזמנית והחשש מפני חנק כלכלי, החליפה בשנת 2018 צמיחה בשיעור של כ-2.7 אחוזים.

קטאר, שמחזיקה בשיא עולמי בהכנסה לנפש, התחייבה להשקיע כ-15 מיליארד דולר בטורקיה, כדי לרפד את המשק הטורקי שסובל ממשבר קשה וכגמול על הסיוע שקיבלה מטורקיה כאשר הוטלו עליה הסנקציות, והיא גם מרחיבה את השקעותיה ברחבי העולם כאילו לא הוטל עליה מצור. קטאר זכתה גם ל"הכשר" ישראלי לסייע לחמאס בעזה. היא שותפה לטורקיה במערכה שמתנהלת בלוב בין הממשלה המוכרת לבין הגנרל הבדלן חליפה חפתר, וממשיכה להתכונן לאירוח משחקי הגביע העולמי שיתקיימו ב-2022.

סעודיה, מנגד, הפכה בשלוש שנות כהונתו של בן סלמאן כיורש עצר למדינה בלתי רצויה בארה"ב ובאירופה. רצח העיתונאי ג'מאל חאשוקג'י סימן את המנהיג הסעודי הצעיר כאישיות פראית ומסוכנת, המלחמה בתימן שעליה הוא ניצח התפתחה לביצה צבאית ומדינית מדממת שהוכיחה שגם עם מיטב הנשק האמריקאי הצבא הסעודי אינו מסוגל להכריע מלחמה מול שבטים מקומיים. ועכשיו, עם כניסתו של ג'ו ביידן לבית הלבן, דווקא סעודיה היא זאת שמאוימת בסנקציות.

מהקואליציה הערבית נגד איראן לא נותר הרבה. מדינת איחוד האמירויות נסוגה מתימן ואף חתמה על הסכמים לשיתוף פעולה כלכלי ובטחוני עם הממשל האיראני. עומאן ממשיכה לשמור על נייטרליות כחלק ממסורת מדינית שלפיה הסולטנות שומרת על מעמדה כמדינה מתווכת שאינה מעורבת בסכסוכים. עיראק ממשיכה לשמש כמדינת מוצא לסחורות איראניות ואף זכתה לאחרונה לעוד תקופה של פטור מהסנקציות האמריקאיות, קטאר לא היתה חלק מן הקואליציה הזאת והיא שותפתה של איראן בבעלות ובניהול שדה הגז הגדול ביותר במפרץ הפרסי, ועכשיו מגיע "האיום הגדול" שמציג ביידן עם מדיניות החזרה להסכם הגרעין עם איראן.

סעודיה נאלצת להתאים את עצמה לקראת "המופע של ביידן", לשקם את מעמדה בוושינגטון, לרכוש מנופי השפעה נגד מדיניות פרו איראנית אמריקאית, ולהתמודד עם קשיים כלכליים מבית. פיוס עם קטאר, אליו חתר ממשלו של טראמפ לאורך כל תקופת הסנקציות, הוא אמנם מחיר כבד שבן סלמאן ייאלץ לשלם, אחרי שעמד בנחישות נגד הלחצים האמריקאים להקדים את המהלך, אבל הוא משמר את מעמדה של סעודיה כמי שעדיין מכתיבה מהלכים מדיניים במזרח התיכון, מצג חיוני לקראת חילופי הממשל בוושינגטון.

ואכן, אחת השאלות שעמדה בפני בן סלמאן ואביו המלך היתה האם "להעניק" את הפיוס לטראמפ או להמתין לביידן. כאן שיחק חתנו של טראמפ, ג'ארד קושנר, תפקיד מכריע כששכנע את בן סלמאן, ידידו הקרוב, להחיש את הפיוס כדי להציב בפני ביידן גוש מאוחד של מדינות המפרץ כדי להקשות על הממשל הבא לשחק בין המדינות. קושנר גם הזכיר לבן סלמאן את החוב שלו לטראמפ שהגן עליו במשך כל התקופה מאז רצח חאשוקג'י. לא ברור אילו מן הנימוקים של קושנר היה בעל ההשפעה המכרעת, אבל טראמפ יכול לרשום לעצמו עוד הישג בתחום פתרון הסכסוכים במזרח התיכון.

מי שלא יצאו במחולות לכבוד פריצת הדרך הן מצרים ואיחוד האמירויות שהיתה המתנגדת העיקרית לפיוס. למצרים וקטאר יש חשבון ארוך בעיקר על רקע תמיכתה של קטאר באחים המוסלמים, שמוגדרים במצרים כארגון טרור, וההתקפות התכופות של רשת אל-ג'זירה על נשיאה עבד אל-פתאח א-סיסי. מנגד, עשרות אלפי המצרים שעובדים בקטאר חרף החרם המצרי ומעורבותה של קטאר בעזה ובלוב הופכים את יחסי שתי המדינות הללו למורכבים במיוחד. מדינת האמירויות אינה מרוצה מקשריה של קטאר עם טורקיה שבה היא רואה איום חמור יותר מאשר איראן. פרשת קטאר, שבה מדינה קטנה ועשירה הצליחה לערער קואליציה ערבית שנחשבה יציבה ומגובשת,  מבהירה שוב כי "תיאוריית הגושים" במזרח התיכון לא בהכרח תואמת את המציאות או מקנה כלים לניהול בר קיימא של אסטרטגיה.

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ