פרשנות |

הסכם הגרעין עם איראן אינו מושלם, אך הביקורת של כוכבי עליו רחוקה מהמציאות

סעיפי ההסכם אינם מאפשרים לאיראן להעשיר כמויות רבות של אורניום, ולמעשה הם שהרחיקו אותה מ"נקודת הפריצה הגרעינית". החשש שהביע כוכבי מהפרות ההסכם ומהתגרענות במזרח התיכון קשור במידה רבה דווקא למדיניות טראמפ

צבי בראל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
הרמטכ"ל אביב כוכבי, בנובמבר
צבי בראל

הסכם הגרעין שנחתם עם איראן ב-2015 איננו הסכם מושלם. יש בו מרחב לפרשנות, הוא אינו מתייחס לתוכנית הטילים הבליסטיים של איראן ואין בו הוראה מפורשת שעל האיראנים לחדול משיווק הטרור ומתמיכה בארגוני טרור. אבל בין ההסתייגויות הללו לבין קביעתו של הרמטכ"ל, אביב כוכבי, שההסכם "רע מבחינה אסטרטגית ואופרטיבית", המרחק רב.

פרשנותו של כוכבי נשענת על שלושה מרכיבים: אם היה מתממש היה ההסכם מאפשר לאיראן להשיג פצצה גרעינית, להעשיר כמויות של אורניום ולפתח צנטריפוגות, וכן היה עשוי לגרור התגרענות במזרח התיכון. לא מיותר להזכיר לרמטכ"ל שההסכם כבר מומש. אחרי חתימתו, ובמשך יותר משנתיים מאז נכנס לתוקף, דיווחה הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א) כי איראן עמדה בכל ההגבלות שמטיל עליה ההסכם.

קביעתה של סבא"א עולה בקנה אחד עם הערכותיהם של גורמי מודיעין אמריקאים וישראלים. איראן החלה להפר באופן מדוד את ההסכם רק כשנה אחרי שארה"ב פרשה ממנו, ועם כל הפרה הבהירה כי אם תחזור ארה"ב להסכם גם היא תחזור לקיים את כל סעיפיו. האירוניה היא שהפרותיה של איראן נועדו לגרום למדינות אירופה ללחוץ על דונלד טראמפ לחזור בו מהחלטתו לפרוש מההסכם, אחרי שבמשך שנים היה זה המערב שחיזר אחרי איראן.

איראן כבר החלה לראות את ראשית הפירות הכלכליים של ההסכם. מדינות וחברות בינלאומיות חתמו עימה על חוזים להשקעות ולשיווק מוצריהן, לחיפושי נפט ולשיקום תשתיות. לא היה לאיראן כל אינטרס להפר את ההסכם שנועד לשחררה מן הלחצים הכלכליים הכבדים, ואי אפשר לקבוע בדיעבד שהיתה מפרה אותו ברגע שהיתה משתקמת כלכלית - במיוחד על רקע הסנקציות שהיו צפויות לה במקרה של הפרה. 

כמו כן, הסכם הגרעין אינו מאפשר לאיראן להעשיר כמויות בלתי מוגבלות של אורניום. סעיפיו מגבילים באופן דרמטי את כמות האורניום ובעיקר את איכותו. הוא מעניק לפקחי סבא"א את הסמכות לבקר ולפקח על העשרת האורניום למשך 25 שנים מיום החתימה, והוא קובע שאיראן לא תוכל להעשיר אורניום מעבר לשיעור של 3.67% במשך 15 שנים, רמה שמותרת לצורכי מחקר ורפואה ואינה מהווה בסיס לייצור נשק גרעיני.

יתר על כן, לפי ההסכם סבא"א יכולה לבחון את הצנטריפוגות - שמספרן צומצם באופן ניכר - למשך 20 שנה, ולהפעיל אמצעי בקרה משוכללים וחודרניים למשך 15 שנים. הנספחים להסכם מגבילים את כמות המים הכבדים שאיראן תוכל לרכוש או לייצר, ומחייבים אותה להעביר את עודפי המים הכבדים למדינה מוסכמת. סעיפים רבים קובעים שורה של איסורים על ביצוע ניסויים באורניום או בפלוטוניום, ומחייבים אותה לעצב מחדש את הכור באראק כך שלא יוכל להפיק חומרים החורגים מההגבלות. ההסכם, המתפרס על פני 159 עמודים, יורד לפרטי פרטים בהם נקבעו לא רק סוג הצנטריפוגות שאיראן תוכל להפעיל אלא גם אופן השימוש בהן, היכן יאוכסנו הצנטריפוגות העודפות, ומה יהיה המפרט הטכני של כל צנטריפוגה. 

לכן לא ברור על מה נסמך הרמטכ"ל כשקבע כי ההסכם יאפשר לאיראן להעשיר כמויות אורניום, או שתחת הפיקוח הדרקוני היא תוכל לבנות פצצת גרעין. גם טענתו השנייה, שלפיה הסכם הגרעין עלול לגרור את האזור להתגרענות, אינה נסמכת על עובדות. במארס 2018 הרעיד יורש העצר הסעודי, מוחמד בן סלמאן, את הזירה האזורית כשהצהיר שאם לאיראן תהיה פצצת גרעין סעודיה תלך בעקבותיה. לכאורה, איום זה יכול היה לשמש אישוש לתיאורית ההתגרענות הערבית. אבל סעודיה רחוקה מרחק רב בין ההצהרה לבין יכולת ייצור של פצצה או אפילו להעשרת אורניום.

המעניין הוא שכמה חודשים אחרי ההצהרה הזאת, דווח כי טראמפ אישר פעמיים את העברתה של טכנולוגיה גרעינית לסעודיה. לאמור, אם היה חשש שסעודיה מתכוונת להתגרען, הטענה צריכה היתה להיות מופנת לטראמפ ולא לאיראן. לבד מהצהרות אלה שום מדינה ערבית לא הודיעה על כוונתה או שאיפתה לפתח תוכנית גרעין צבאית. מי שהבהירה את שאיפותיה בתחום זה היא טורקיה, שעל פי כמה דיווחים שמקורם בהודו, היא משתפת פעולה עם פקיסטאן במטרה לרכוש או לפתח יחד יכולת גרעינית צבאית. אם קיימת כוונה טורקית כזאת - שטרם נמצאו לה ראיות - היא אינה קשורה להסכם הגרעין עם איראן אלא לשאיפותיו של ארדואן. אפשר לשער שאם מדינות ערב, כולל מדינות החברות בקואליציה האנטי־איראנית, היו רואות בהסכם גרעין עם איראן עילה לגיטימית לפתח בעצמן נשק גרעיני, הן לא היו ממתינות.

השאלה המרכזית בסוגיית הגרעין האיראני אינה טמונה בנוסח ההסכם, אלא בכוונות של איראן שההסכם מנסה לנטרל. הנחת העבודה שעמדה מאחורי ההסכם היתה שאין לסמוך על רצונה הטוב של ההנהגה האיראנית או על הצהרותיה שלפיהן "נשק גרעיני מנוגד לאיסלאם". המטרה היתה ליצור פרק זמן ארוך ככל הניתן בין יכולותיה הגרעיניות ערב חתימת ההסכם ועד מה שמכונה "נקודת הפריצה הגרעינית", המועד שבו איראן תוכל לייצר פצצת גרעין. ההערכה היתה שאיראן זקוקה לחודשים ספורים כדי ליצור פצצה כזאת ואילו אחרי ההסכם, גם על פי הניתוח השמרני, נקודת הזמן הזאת התרחקה לפחות בשנה, בעיקר אחרי שאיראן מילאה את תנאי ההסכם וצמצמה את יכולת ההעשרה. דווקא ללא ההסכם ובהנחה שאיראן אכן שואפת לבנות נשק גרעיני, ייתכן שזה היה כבר בידיה. 

איראן שיקרה והונתה את המערב במשך שנים, וכל הסכם עמה אינו יכול להישען על לחיצת יד ומילת כבוד. אבל מי שדורש להדק את הלחץ על איראן ולדבוק בסנקציות החונקות עד שתחתום על הסכם חדש, עם תנאים והגבלות חדשות, אומר כי הוא מוכן להאמין שתקיים את ההסכם החדש או כל הסכם שייחתם עמה. מסקנה זאת מעוררת את השאלה מדוע לא לקיים את הסכם הגרעין כפי שהוא, ולהמשיך במשא ומתן נפרד עם איראן על הסוגיות האחרות שמדאיגות את ישראל ואת שאר העולם. 

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ