בעיראק, גם כשטוב יחסית - עדיין רע מאוד - המזרח התיכון - הארץ

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בעיראק, גם כשטוב יחסית - עדיין רע מאוד

לכתבה
חנות בדים בשוק בנג'אף, בחודש שעברתמר ברס

הדיכוי של סדאם חוסיין הוא כבר היסטוריה רחוקה, אך העתיד הוורוד שהובטח לתושבי עיראק נותר בעיקר על הנייר. כעת, כשהם נתונים לגחמותיהם של מיליציות ששולטות בשטח, יש גם מי שמתגעגעים לדיקטטור

16תגובות

"יש הרבה אנשים שמתגעגעים לתקופת סדאם", פוסקת פאטימה, תושבת בגדאד בשנות ה–60 לחייה. "הוא היה דיקטטור והתקופה שלו לא היתה טובה בכלל, אבל בשביל עיראקים רבים היא היתה טובה יותר מהיום". מאז שסולק סדאם, ראתה פאטימה במו עיניה כיצד הפכה מדינתה, או מה שנותר ממנה, לשדה קרב אחד גדול שסופו אינו נראה באופק.

בין הפיגועים שלא הולכים לשום מקום, מלחמות השליטה ברחבי המדינה והפגיעות בחופש ובתחושת הביטחון האישית, אפשר להבין מדוע יש כאלה המביטים בערגה לימים ההם. "מה שסדאם עשה לכורדים וליריבים פוליטיים היה נורא", אומר סלים, "אבל לגבי השאר, אם ידעת להוריד את הראש ולהתרחק מבעיות, יכולת לחיות חיים טובים. היום עיראק הרוסה".

נקודת המפנה לרבים היתה כיבוש עיראק בידי צבא ארה"ב ב–2003. "שחרור" המדינה מידיו של סדאם חוסיין נשא בחובו הבטחה לעתיד טוב יותר, להקמת דמוקרטיה במדינה המזרח תיכונית שלא ידעה שלטון מטעם העם ולמענו. אבל הממשלה החדשה שקמה ב–2003 לא דמתה במאום לחזון האמריקאי המקורי. היא היתה דתית יותר, מעורערת יותר והביאה בעיות גם לפתח ביתם של אלה שברחו מכל צרה. 

בין הקורבנות היו הנשים החילוניות, שזוכרות עדיין ימים שיכלו להסתובב ברחובות בשיער סתור, בלא כל צורך בחיג'אב. לא רק בבירה בגדאד, גם בערים אחרות, פרובינציאליות יותר. אבל כל הדברים האלה אינם כיום, בעיראק המודרנית, הכאוטית והמפולגת.

אשה ביריד ספרים באירביל, השבוע
אי־אף־פי

רק בשנת 2007 נרצחו בעיר בצרה כ–40 נשים משום שהעזו לצאת מהבית ללא כיסוי ראש. גופותיהן נמצאו בפחי זבל, עם פתק המציין את סיבת המוות: התנהגות לא איסלאמית. בכלל, הביטחון האישי הידרדר כל כך שחטיפות נשים וילדות הפכו נפוצות, ונשים רבות העדיפו לעטות חיג'אב ולהימנע מלבוש חשוף מעט או נוצץ, מפחד שיהיו מטרה בולטת. הממשלה אמנם לא אסרה במפורש על נשים להסתובב ללא כיסוי ראש, אך היא לא עשתה די למנוע את התחזקותן של קבוצות קיצוניות שלקחו את החוק לידיים ותקפו נשים שיצאו מהבית גלויות ראש. 

פאטימה זיהתה את הסכנה בשלב מוקדם יחסית ומיהרה להצטייד בחיג'אב, והתרגלה לכסות את שערה בו לפני יציאתה מד' אמות. אבל נשים אחרות, צעירות יותר, שב–2003 מיהרו להצטייד בכיסוי ראש, נפטרו ממנו עם הזמן, חרף הסכנות. אחת מהן היתה בתה של פאטימה. במקרה שלה לא נמשך המרד זמן רב מדי. לאחר חתונתה ביקש ממנה בעלה לחזור ועטות אותו. לא בשבילו, בשבילה. "הוא אינו דתי במיוחד, הוא פשוט דואג לביטחונה האישי", אומרת פאטימה, "היא משכה תשומת לב ברחוב, גברים היו מטרידים אותה. בהתחלה הבקשה של בעלה מאוד הפריעה לה, אבל עם הזמן גם היא הבינה שהחיג'אב יחסוך לה בעיות, והיום היא לא יוצאת מהבית בלעדיו".

"הכבישים סלולים והתשתיות עובדות", אומר מוסטפא. "מגיע משבר ועוד משבר, ובין לבין אנשים ממשיכים לחיות"

אך האם די בחיג'אב כדי לשמור על הביטחון האישי? בעיראק של היום התשובה מורכבת. אשה עיראקית צריכה לדעת איך להתלבש ואיך להתנהג, לפי המקום שבו היא נמצאת והמצב הביטחוני, המשתנה במהירות: במרכז בגדאד, בפרברים, בערים הסוניות, בערים השיעיות, בבית, ברחוב, במשרד, באוטובוס, בעיר, בכפר, בצפון ובדרום, בין נפילתו של משטר אחד להקמתו של אחר. לכל מקום נורמות שלו ואמצעי בטיחות המתאימים לו. יש אפילו ערים, כמו נג'ף וכרבלא, שאשה לא תצא בהן מהבית בלי עבאיה (פריט לבוש הדומה לחלוק המכסה את הגוף וכולל גם כיסוי ראש, שאותו לובשות נשים בחלק מהמדינות המוסלמיות). כבר בתחנת מוניות השירות בבגדאד, אלה מהן שעולות לכלי הרכב שיעדו כרבלא דואגות להיות מכוסות מכף רגל ועד ראש. 

התמרון הוא אינסופי, ובעיראק הכאוס הוא שגרה. ככה זה במדינה שבה רוב התושבים לא זכו לראות בחייהם תקופה טובה באמת, רק תקופות טובות יחסית שאפשר עוד להתרפק עליהן. "מה שמיוחד בעיראק הוא שלמרות שלא היתה לה שום תקופה טובה, הכבישים סלולים, התשתיות עובדות ואנשים מתפקדים", אומר מוסטפא, שלפני כמה שנים חזר לעיראק מגלות. "מגיע משבר ועוד משבר, ובין לבין אנשים ממשיכים לחיות".

לוחמים שיעים תופסים עמדה בקרב נגד דאעש על הכפר אל-באשיר
אי־אף־פי

בבית ההרוס

מאז נחרב ונעזב, הפך ארמונו לשעבר של סדאם חוסיין מרכז בילוי לנערים המטפסים על החלונות והמעקים, משמיעים מוזיקה רועשת, מצטלמים לתמונות סלפי ומרססים את הקירות בגרפיטי. המבנה משקיף על הריסות בבל העתיקה שלידן זורם נהר הפרת ובו סירות המשיטות מבלים רבים. בימים כתיקונם המקום הומה במשפחות ובני נוער, והחיים נמשכים כרגיל. אך לפני כחודש, ב–6 במארס, הרעיד את המקום פיצוץ מכלית דלק — כ–60 בני אדם נהרגו ו–70 נפצעו. זו היתה תזכורת, אחת מרבות, לכך ששקט בעיראק הוא מותרות לזמן קצוב בלבד. ומאז החל לפעול במדינה הארגון הסוני הקיצוני המדינה האיסלאמית (דאעש), הפך השקט יקר ערך אף יותר. פיגוע זה התרחש במובלעת שיעית דרומית — מקום בטוח יחסית במונחים עיראקיים — אזור שבו דאעש לא תקע יתדות. 

אך המתיחות בין הסונים לשיעים בעיראק אינה תוצר של השנים האחרונות. לשבר הסוני־שיעי היה חלק גדול בהיסטוריה של המדינה. בתקופת שלטונו של סדאם חוסיין, שלטון סוני בעיקרו, הוצאו להורג מנהיגי דת מקרב השיעים (שהיו כ–60% מהאוכלוסייה) ובשנת 1991 אף היתה מרידה שיעית שדוכאה באכזריות. הכיבוש האמריקאי הפך את המצב והביא לצמיחתה של ממשלה שיעית בעיקרה. מאז המתיחות בין הסונים לשיעים רק החריפה. מחד, מיליציות שיעיות שקיבלו את תמיכת הממשלה עצרו אזרחים סונים, לעתים קרובות רנדומלית, והוציאו אותם להורג. מאידך, קבוצות סוניות קיצוניות הפציצו מקומות ציבוריים, מסגדים, הלוויות וחתונות. חלקם הצטרפו בהמשך למטרייה של קבוצות סוניות לוחמות, שתיקרא לימים המדינה האיסלאמית. 

בקלחת הזו נהרגו מאז 2003, לפי Iraqi Body Count Project, בין 156 אלף ל–174 אלף אזרחים שלא השתייכו לאף קבוצה לוחמת. ההרג הפך כה שגרתי, שהעולם הפסיק להתעניין בו, לפחות עד שדאעש ועריפות הראשים עלו לכותרות. 

תושב סמרה: "רק לפני כחודש חברי מיליציה חטפו מישהו תמורת כופר, ודרשו 'דמי חסות' מבעלי חנויות"

צבא המשטר היה צריך להיאבק במדינה האיסלאמית, אבל הוא כה חלש שהוא נאלץ להיעזר בעשרות מילציות, ידידותיות יותר ופחות לאזרחים. לפי סוכנות הידיעות אי־פי יש בעיראק, נכון לחודש שעבר, יותר מ–50 מיליציות, רובן שיעיות. סך הלוחמים בהן נע לפי ההערכות בין 60 אלף ל–140 אלף. ביניהן יש הפועלות בתמיכת איראן או חיזבאללה. חלקן צברו כבר לא מעט כוח והחלו להתערב בפוליטיקה, ויש המנבאים שמצב זה הוא הפתח למלחמה הבאה: בין הממשלה או גורמים בתוכה לבין המיליציות.

מחסום לפניך

גם עתה מורגשת בקרב התושבים הנוכחות הרבה של המיליציות. לעיראק גבולות ברורים על המפה, אך הגבולות הפנימיים רבים מספור ומשתנים תדיר. בטיול קצר לכאורה בין שני יישובים עשויים נוסעי מכונית לעבור בין שטחים הנשלטים בידי עשרות כוחות אלה ואחרים, או כמה מהם בו זמנית. כל אחד מהכוחות הללו — בין אם זו מיליציה או הצבא העיראקי — מקים מחסומים משלו. כך התמלאו כבישי עיראק בנקודות בידוק, לעתים במרחק קילומטר האחת מהשנייה. טיול קצר לשוק הפך פרויקט של השתרכות בתורים לא נגמרים של מחסומים. 

כך היא הנסיעה מהעיר כירכוכ, שנמצאת כעת בשליטת הכורדים, אל תיכרית, היושבת על ציר בגדאד־מוסול. המסלול לתיכרית עובר ב"סחרה", מערב פרוע של גבעות נמוכות ומדבריות, ושבטים החיים בבתי בוץ. בדרך, שאורכה כ–120 קילומטרים, יש עשרות מחסומים והיא אורכת לא פחות מחמש שעות. חלק מהמחסומים שייכים לצבא העיראקי, אחרים הוקמו על ידי סוואט — כוח שהוקם ואומן על ידי ארצות הברית — ויש גם אלה השייכים ל"חשד א־שעבי". ארגון זה, שהוקם ב–2014 בתמיכת הממשלה ואיראן, כדי להילחם בדאעש, איחד בתוכו 40 מהמיליציות הקיימות. לפי דיווחים של אמנסטי, לא רק המלחמה בדאעש עמדה לנגד עיניהם של חברי מיליציות אלה. חלקן ביצעו פשעי מלחמה רבים, בעיקר כלפי סונים, ובהם חטיפות, עינויים והרג. 

גם אנשי סוואט, שקל לזהותם בשל מדיהם השחורים, אינם נקיים מרבב. לפי ארגון Human Rights Watch, ב–2013 הם צרו על מפגינים סונים בחוויג'ה והרגו 27 מהם.
יהיה הארגון האמון על המחסום אשר יהיה, בכל אחד מהם דואגים אנשיו לכל הפחות להעיף מבט בנוסעים ברכב. פעמים רבות נדרשים הנוסעים, בדרך כלל הגברים, לאסוף את תעודות הזהות של כולם ולהראותן לחייל התורן. בשביל אשה זרה, מלמד הניסיון האישי, הדרך לעבור את המחסומים האלו היא ללבוש חיג'אב ו"לישון" עם הפנים למטה ו"להיטמע", כדי שאנשי הביטחון לא יבחינו בפנים הזרות. 

עיראקים נמלטים מעיירה במחוז אנבאר, בה יש קרב בין כוחות הצבא ללוחמי דאעש
אי־אף־פי

זה עובד עד המחסום האחרון, מחסום תיכרית, שם בודקים את כולם. הדרך מסתיימת בחקירה של שעה וגירוש בחזרה לכירכוכ. לא מקרה חריג. לכבישים רבים בעיראק הגישה חופשית רק לתושבי המקום. כל היתר, עיראקים וזרים, מודרים. כזה הוא גם כביש הגישה לתיכרית. עתה יכולים לנוע בו רק תושבי העיר, אלה שנסו ממנה בתקופה שדאעש שלט בה והם שבים עתה לבתים שנטשו או כדי לאמוד את הנזקים. 

"שנתיים לא ראינו את תיכרית", אמרה אחת הנוסעות, "זו תהיה הפעם הראשונה שנראה את הבית". כל אחד מהנוסעים דאג להביא עמו קלסר ניירות עבה, עם כל מסמכיו האישיים, שחלקם מעידים על מגורים בתיכרית. "צלמי את הבית ההרוס הזה, תפרסמי את זה בעיתון שלך", ביקש אחד במהלך הנסיעה. "וגם את הגשר ההרוס שם. כל זה מדאעש", הוסיף אחר. 

לפי דיווחים של אמנסטי, חלק מהמיליציות שנלחמות בדאעש ביצעו פשעי מלחמה רבים, כולל חטיפות, עינויים והרג

בתקופה שנאלצו להדיר רגליהם מביתם, שהו מרביתם במגורים זמניים או מאולתרים בכירכוכ. אחד הפופולרים הוא בית מלון הגובה בעד חדר סכום לא פחות משווה ערך לכ–1,700 שקלים בחודש. סכום די גבוה ביחס לאזור, ולבטח ביחס לדלות התנאים שחיים בהם בין כתליו.

משפחות שלמות מצטופפות שם עתה בחדר אחד, על מיטות ומזרנים. המצעים אינם מוחלפים ומעלים סירחון. האסלה בשירותים סתומה באופן קבוע, הרצפה לא נוקתה זמן רב ואדם שיצליח לשים את ידו על מטאטא יהפוך לגיבור הקומה. המלון נמצא בלב אזור תעשייתי, והמפעלים המקיפים אותו עושים רעש כל לילה, כל הלילה. שינה היא כמעט בלתי אפשרית. אך כרגע זו הכתובת היחידה של משפחות מתיכרית שבתיהן נהרסו, ומשפחות ממוסול, שעדיין נמצאת בידי דאעש. "חלק מקרובי משפחתי וחבריי עדיין נמצאים במוסול", אומר מוסא, אחד מדרי המלון. "הממשלה הפסיקה להעביר משכורות לעובדיה במוסול, ואין להם מקור הכנסה". 

ההחלטה על הפסקת תשלום המשכורות לעובדים במוסול, שהתקבלה באמצע 2015, נועדה לחתוך את מקורות המימון של דאעש, ששם ידיו על כספי התושבים והרשויות. אך התושבים נותרו ללא מקור פרנסה. במעט הכסף שנותר להם הם נאלצים להשתמש כדי כשתהיה להם קורת גג ללילה. בני המזל ביניהם הם אלה שהמשיכו להחזיק בעבודה באחת הערים ה"בטוחות יחסית" וחשבון הבנק שלהם מתרוקן לאט יותר.

בין "רע" ל"טוב"

בדרך, שאורכה כ–120 קילומטרים, יש עשרות מחסומים והיא אורכת לא פחות מחמש שעות

את המלוויה, המגדל העתיק מהמאה התשיעית העומד בעיירה המעורבת סמרה (שם חיים זה לצד זה סונים ושיעים), קשה לפספס. הוא אמנם הרוס בקצהו העליון בשל הפצצה, וכתובת גרפיטי אדומה מכערת את פניו, אך אתר המורשת העולמי של אונסק"ו ביישוב הקטן שבין בגדאד לתיכרית הוא סמל. וככזה הוא זוכה להגנה צמודה של אנשי חשד א־שעבי. אמיר, תושב המקום, מברך על כך שתחת שלטון המיליציות יכולים שכניו לצאת מהבית, שלא כמו בימי דאעש הקשים. אך גם עתה אין ביטחון מלא ברחובות. "אנשים מפחדים מהן", הוא אומר. "רק לפני חודש חברי מיליציה חטפו פה מישהו תמורת כופר, ודרשו 'דמי חסות' מבעלי חנויות". לדבריו, "לא ברור אם הם שייכים לזרם המרכזי או שהם סתם פושעים או עשבים שוטים שהצטרפו למיליציות ותפסו על זה טרמפ. אבל ברור שצריך להיזהר מהם. הכל פה מושחת". 

כמו בסמרה, עיראק כולה נתונה בכל עת בדילמה: מהו הטוב היחסי והאם הוא טוב בכלל. על כל מקור שטוען דבר אחד יש מקורות שאומרים ההיפך, יש עיתונים מקומיים וזרים שסותרים זה את זה, והדעות ברחוב שונות מקבוצה לקבוצה ומאדם לאדם. "האיש הרע" של אדם אחד הוא "הטוב" של האחר. 

ובתוך כל זה מקיימת הכמיהה הכללית כמעט לשקט. היעדרו מביא שלל בעיות. גם הכלכלה במדינה ידעה ימים טובים יותר. מספרים שבעיראק של פעם יכול היה אדם משכיל לעבור מהתואר הישר לעבודה מובטחת, גם אם שכרה היה צנוע יחסית. היום זה נשמע כאגדה. יש בוגרי אוניברסיטה שלא מוצאים עבודה כבר שנים. לפי ההערכות השמרניות, שיעור האבטלה הוא כ–15% — ובמקביל מחירי המוצרים נוסקים.

ועדיין בבגדאד, כמו באזורי מלחמה אחרים בעולם, צצו "בועות". אחת מהן היא רחוב מוטנבי בבגדאד — שרבים רואים אותו "הלב והנשמה של הקהילה הספרותית והאינטלקטואלית" של העיר. ערמות ערמות של ספרים מוטלות על המדרכה, מחכות לקונים: ספרי היסטוריה, פוליטיקה, אפילו ספרים על גולדה מאיר. בימי שישי נכנסים המונים למתחם קרוב עם סוכות וספסלים, שם מתכנסות קבוצות דיון, מועדוני ספרים, קבוצות שירה וקבוצות פילוסופיה. "זה המקום היחיד שאתאיסט יכול להביע בו את דעותיו בחופשיות בלי להסתבך", אומר חוסיין, אחד המבקרים במקום. במארס 2007 נהרגו ברחוב זה 26 בני אדם בפיגוע שהביא לסגירת המקום למשך יותר משנה. הוא נפתח מחדש בדצמבר 2008, אחרי שיפוצים. מבנה אחד ישן, שחלקו נהרס בהפצצות, נותר כשהיה. היום יש לו חשיבות אחרת, הוא משמש רקע מוצלח לתמונות סלפי.

הרשמה לניוזלטר

כל החדשות והסיפורים החמים מהעולם אצלכם במייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות