מרצדס לקבר והספד לצלילי תוף: השתתפתי בלוויה באיראן - המזרח התיכון - הארץ

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מרצדס לקבר והספד לצלילי תוף: השתתפתי בלוויה באיראן

לכתבה
נושאים את הגופה באולם "אורוג'יאן" Arash Khamooshi for The New York Time

שכני לשעבר הובא למנוחות בטקס אחיד שכולל רחיצה מהירה, נאום קצר של איש שיעי וקבורה - ללא הספדים שעלולים לעצבן את המשטר. הלוויה הלא רשמית בביתו היתה אחרת לגמרי

4תגובות

בית הקברות של טהראן, "גן העדן של זהרה", הקרוי על שם קדושה שיעית, הוא אחד הגדולים בעולם. הוא שוכן במישורים הדרומיים של בירת איראן ויותר מ–1.7 מיליון בני אדם קבורים בו. אחד מהם הוא שכני לשעבר אמיר אשרף דראקשני.

לכל קהילה קטנה בטהראן יש זקן קהילה ובמגדל הדירות בן 26 הקומות שבו אני מתגורר, היה זה דראקשני, מהנדס שלמד בארה"ב. מדי יום בשעות אחר הצהריים הוא היה פוסע בזהירות לאורך המסדרון הארוך בבניין במערב טהראן. היתה זו הפעילות הספורטיבית היומית שלו. מספרים שהיה בן 106. זה לא היה נכון, אבל היה נחמד להאמין בזה.

חנות פרחים הסמוכה לבית הקברות בטהראן
Arash Khamooshi for The New York Times

השכנים נהגו לעצור ולברך אותו לשלום כשפסע בריכוז רב, צעד אחר צעד, והוא היה משיב בחיוך רחב. אני הזר היחיד בבניין ולכן היה מברך אותי בצרפתית, אחת השפות שבהן התחנך לפני עשרות שנים. באחרונה מת דראקשני. בשבילנו, דיירי הבניין, שתי הלוויות שלו — הרשמית והלא רשמית — היו אירועים גדולים. 

טקסי הלוויה של רוב תושבי טהראן מבוצעים לפי תסריט זהה ומוקפד. אחרי שנקבעת סיבת המוות על ידי רופא והמשפחה נפרדת מהמת, עוצר בחזית ביתו של המנוח רכב קבורה כסוף, לעתים קרובות מרצדס סטיישן. מהיום שבו רכש בית העלמין המרכזי עשרות כלי רכב גרמניים, תושבי העיר מתבדחים שלפחות פעם אחת בחייהם יזדמן להם לנסוע במרצדס.

אבלים מוסעים לחלקת הקבר
Arash Khamooshi for The New York Time

בתקופת העיצומים הבינלאומיים חלקי חילוף היו קשים להשגה, ולכן צורפו גם מכוניות רנו לצי כלי הרכב המובילים את המתים לגן העדן של זהרה. גם מכוניות אלה כסופות, כמו הגרמניות, וגם להן יש פנסים אדומים מהבהבים על הגג, שבעזרתם ניתן לתמרן ביתר קלות בכבישים הסואנים של טהראן. הקבורה בטהראן צריכה להתבצע במהירות, שכן על פי האיסלאם יש לקבור את המת מהר ככל האפשר, עדיף בתוך 24 שעות.

ביום שבו התקיימה הלווייתו של מר דראקשני, התכנסו בני משפחתו וחבריו הקרובים באולם האירועים העצום של בית העלמין. האולם נקרא "אורוג'יאן", כלומר "עולה אל האל". כ–150 בני אדם נקברים בבית העלמין מדי יום, והאולם גדוש מתאבלים לבושי שחורים. הוא דומה למסוף בנמל תעופה. המתים מונחים בשערים ממוספרים, ומחכים בחדרי רחצת גופות, בהתאם למסורת האיסלאמית.

האולם בבית הקברות שבו ממתינות המשפחות
Arash Khamooshi for The New York Times

לפני עשור היה הדבר נעשה לעיני כל. המתים היו נשטפים במתקן שאני יכול להשוות רק למתקן לשטיפת מכוניות, ודרך חלונות קטנים בו הציצו בני המשפחה. לעולם לא אשכח כצד גופת סבה של אשתי האיראנית, שנהרג בגיל 90 מפגיעת מכונית, נשטף נמרצות על ידי רוחצי הגופות, שניכר היה בהם כי נחפזו מאוד להגיע למטופל הבא. כיום נשטפים המתים בחדרים פרטיים ובני המשפחה יכולים לבחור אם להיות נוכחים בטקס. הכינוי "רוחץ גופות" נחשב באיראן לעלבון. 

מר דראקשני הוצא מחדר הרחצה על אלונקה, עטוף באריג לבן פשוט, ופניו מכוסות. הגברים הרימו את האלונקה ונשאו אותה על כתפיהם, תוך קריאת "לא אלה אלא אללה" —  "אין אל מלבד אללה". האבלים האחרים צעדו אחריהם בטור ארוך. באולם צעדו גם אבלים אחרים אחרי גופות יקיריהם.

בני המשפחה לצד הקבר
Arash Khamooshi for The New York Time

מר דראקשני הונח בזהירות על הקרקע לצד עמוד בגובה המותניים, אחד מבין שורה ארוכה של עמודים, שבכל אחד מהם מותקן שקע למיקרופון. כהן דת שיעי הופיע לפתע, חיבר את המיקרופון שלו לעמוד שבו היה מותקן רמקול והחל לומר את הברכות האחרונות למת. לאחר מכן הושמה האלונקה בוואן של בית העלמין, שיצא לכיוון ים הקברים העצום. אנחנו צעדנו בעקבותיו.

באתר הקבורה סודרה שורה של כסאות מתקפלים מתחת לאוהל גדול, שנבנה מעל לקברים הסמוכים. המתאבלים הקשישים התיישבו בשעה שגופתו של מר דראקשני הונחה בתוך הקבר שלו. מקוננים עצמאיים רבים משוטטים בבית הקברות, ואחד מהם, מצויד ברמקול נייד, אמר תפילות נוספות. חמש אבנים שטוחות הונחו על הקבר ושם הן יישארו במשך כמה שבועות, עד שהמצבה שהזמינה המשפחה תהיה מוכנה.

זו היתה ההלוויה הרשמית. הרשויות באיראן מתנגדות לנשיאת נאומים ארוכים, שיכולים להפוך לפוליטיים, ולסטיות אחרות מהנהוג. בשלב הבא נערכה ההלוויה הלא רשמית. 

אבנים שטוחות על הקברים החדשים
Arash Khamooshi for The New York Times

יומיים לאחר הטקס באורוג'יאן, ארגנה משפחתו של מר דראקשני טקס נוסף שאליו הוזמן חוג רחב יותר של חברים ושכנים. כל דיירי הבניין הגיעו לטקס. בני העשרה אפילו הוציאו את אוזניות האייפון מאוזניהם לאות כבוד. כולנו התיישבנו בשעה שזמר איראני שר לקצב הדאף, תוף איראני מסורתי, ולצלילי חלילן. "הו זמיר, קונן, רענן את כאבי לבי", הוא שר.

נשיאת דברים ליד הקבר אינה מקובלת, אבל בטקסים הלא רשמיים נאומי זיכרון מתקבלים בברכה. רזה אסגרפור, גבר כסוף שיער, מספר כיצד מר דראקשני לווה לפני תקופה ארוכה את הכסף הנחוץ לבניית בריכה לבניין, שעדיין משמשת את הדיירים. "הוא פשוט אהב לשחות", ציין אסגרפור והוסיף שהדבר שאפיין את מר דראקשני יותר מכל היתה שלוות הנפש שלו. "בימי המלחמה, כשהעיראקים המטירו טילים על טהראן, הוא נהג לצעוד במסדרון הבניין כשהחיוך לא מש מפניו", תיאר. בהמשך דמע אסגרפור: "זה כל מה שיש לי לומר על השכן הנהדר שלנו. הוא יחסר לנו".

לכתבה של תומס ארדברינק בניו יורק טיימס

הרשמה לניוזלטר

כל החדשות והסיפורים החמים מהעולם אצלכם במייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות