הדילמה של כתב באזור מלחמה: להציע עזרה לילדים רעבים או לאסוף עדויות ולהמשיך הלאה? - המזרח התיכון - הארץ

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הדילמה של כתב באזור מלחמה: להציע עזרה לילדים רעבים או לאסוף עדויות ולהמשיך הלאה?

לכתבה
אמל חוסיין. הילדה בת השבע מתה כמה ימים לאחר שאמה התראיינה לניו יורק טיימס NYT

אחרי שניו יורק טיימס פרסם כתבה על הרעב הממושך בתימן, תהו קוראים מדוע לא הניח העיתונאי את פנקס הרשימות ועזר לילדה שסבלה מתת-תזונה ומתה כמה ימים לאחר הראיון: "אתם יכולים גם לצלם וגם לספק עזרה"

40תגובות

במסעדה בצנעא בירת תימן, מלצר הביא קערות ובהן כבש שבושל בישול ארוך ומוגש עם ערימות של אורז. לקינוח הוגש כנאפה. כעבור שעה שבתי לעבודה באגף השקט בבית חולים שמלא ילדים הסובלים מתת-תזונה, שפניהם שלדיים והם תלויים בין חיים למוות בגלל המחסור בכסף ובארוחה טובה.

אם הניגוד הזה נשמע לכם צורם, כך גם לי. אזורי משבר הם לא פעם מקומות של ניגודים גדולים, אבל בתימן המצב לא נוח במיוחד. הבעיה איננה מחסור במזון, אלא שלמעטים במדינה יש את היכולת לקנות את המזון הזמין.

ילד שסובל מתת-תזונה במרכז רפואי בחג'ה, באוקטובר
Hani Mohammed/אי־פי

שנים של מצור, פיגועים ואינפלציה דוהרת הרסו את הכלכלה. מדינה הרוסה פירושה שלא קיימת רשת ביטחון. כתוצאה מכך קבצנים מתגודדים מחוץ למרכולים מלאים כל טוב, בעיירות שבהן הרעבים ניזונים מעלים מורתחים, השווקים גדושים בפירות וירקות, ומסעדות המגישות מזון עשיר ניצבות במרחק של כמה מאות מטרים ממחלקות בית חולים שמלאות בייאוש, כאב ומוות.

המצב הזה מציב דילמה בפני הכתב. עיתונאים נוסעים עם ערימות של מזומנים במטבע קשה, לרוב דולרים, כדי לשלם תמורת בית המלון, הסעות ותרגום. חלק קטן מאותם מזומנים עשוי לסייע למשפחה שגוועת ברעב למשך זמן ארוך. האם עליי לעשות הפסקה, להניח את פנקס הרשימות שלי ולהציע עזרה? זאת שאלה שהציגו קוראים אחדים לאחר שפרסמנו לאחרונה כתבה על הרעב הממושך השורר בתימן.

רבים הזדעזעו כשנודע להם שזמן קצר לאחר נסיעתנו, אמהּ של אמל החזירה אותה למחנה הפליטים העלוב שהן קראו לו בית, והילדה מתה שם כעבור ימים אחדים.

אם ליד מיטת בנה בן החמש שסובל מתת-תזונה בבית חולים במחוז חודיידה, בחודש שעבר
AFP

בכאבם היו קוראים שהפנו את טענותיהם אלינו בנוגע להתנהגותנו.

מדוע לא עשינו משהו כדי להציל את חייה של אמל, הם ביקשו לדעת. האם רק צילמנו אותה, ערכנו את הריאיון והמשכנו הלאה? לא יכולנו להבטיח איכשהו שמשפחתה תקבל עזרה? "אתם יכולים גם לצלם וגם לספק עזרה", כתבה אשה אחת בטוויטר. "דבר אחד לא פוסל את השני".

השאלות המשיכו להדהד. תפקידם של הכתבים להביא עדויות, תפקידם של עובדי הסיוע והרופאים הוא להביא מזור.

אזור מגורים בצנעא שהופצץ על ידי הקואליציה בראשות סעודיה, בפברואר
Hani Mohammed/אי־פי

תרומות כספיות או צורות אחרות של סיוע עלולות להיות בעייתיות מבחינה מוסרית, אתית וגם עלולה לגרום סיבוכים מעשיים. האם יהיה הוגן לבחור אדם אחד או משפחה אחת מתוך ההמונים כדי להעניק עזרה דווקא להם? ואולי הם "מייפים" את סיפורם באוזני הזר שמגיע למקום מתוך מחשבה שכך יקבלו סכום גדול יותר? וחוץ מזה, עלינו למלא את תפקידנו ולבצע את עבודתנו.

הרופאים מראים לנו את המתרחש, ולעתים מגיע הרגע שגם אנחנו פועלים כמוהם: בודקים גפיים בעובי של גפרור בניכור מקצועי, עורכים חישובים של משקל וגיל, מקשיבים למשפחות המספרות את הטרגדיות שלהן בשלוות נפש מדהימה. מדברים על אפשרויות של מוות. אנחנו מהנהנים בהבנה, רושמים וממשיכים הלאה.

אך בזמן שאנחנו אולי מנסים להיראות כעשויים מאבן, אנחנו לא באמת מאבן, ובכל יום שהעברתי בתימן מישהו סיפר לי משהו ששבר את לבי.

לרוב זה פרט סתמי, כמו מחסור בדולרים ספורים כדי לקחת ילד גוסס לבית החולים. אתה תופס שתימן היא ארץ שבה ילדים מתים כי להוריהם אין כסף לנסוע במונית.

במסענו חצינו את תימן - מנמל חודיידה המצולק מאש המלחמה ועד להרים שבשליטת המורדים החותים. במסע המטלטל על פני כ-1,400 ק"מ ראינו תמונות קורעות לב של סבל שהתחוללו על רקע ההרים המדהימים, ומנהגים הממשיכים להתקיים בעקשנות למרות הכול.

בכל יום, מרכזי העיירות שוקקים בגברים הקונים עלי גת שאהובים כל כך על התימנים. שוקי הגת הם אירוע חברתי. רבים מהגברים שחמושים ברובים מתגודדים ומחליפים ביניהם ידיעות, פוגשים חברים ומתכוננים ללעיסה של שעות אחר הצהריים.

תושבים בצנעא אוגרים מי שתייה, באוקטובר
KHALED ABDULLAH/רויטרס

נשים בעבאיות שחורות חולפות ביניהם. באחד המקומות, הידרדר ויכוח קולני לכדי קטטה. גם כשהרעב מציק, יש המסרבים לוותר על מנהג הלעיסה.

באחת המרפאות עמד איברהים ג'ונאיד, אביו המודאג של תינוק בן חמישה חודשים, ולעס עלי גת שהותירו כתם ירוק על שיניו ופיו. ג'ונאיד בן 65, אשתו בת ה-25 עמדה בדממה לצדו. האחיות עטפו את התינוק בשמיכת מילוט מוזהבת כדי לשמור על חום גופו.

ג'ונאיד מצטער על שאין לבנו די מזון, והוסיף שיש לו הרבה פיות להאכיל מפני שהוא נשוי לשתי נשים ואב ל-13 ילדים.

אולי קשה להבין את הערך של מנהגים דוגמת לעיסת גת דווקא בתקופות קשות כל כך. אולם לגברים כמו ג'ונאיד זהו חלק אינטרגלי של שגרת יומם וגם סימן לעמידות של חברה עתיקה, אחת התרבויות העתיקות ביותר במזרח התיכון.

"אומרים שתימן שרויה בתוהו ובוהו, אבל זה לא נכון", אמר תיירי דוראן, עובד סיוע שעובד בתימן משנות ה-80 ומנהל כיום את בית החולים של "רופאים ללא גבולות" במוחא. "המבנה החברתי עדיין עומד".

"אי אפשר לתאר את זה בשלוש שורות בעיתון או בשלוש דקות בטלוויזיה", המשיך עובד הסיוע. "את המבנה של הארץ הזו בונים המשפחה, השבט, מסורות. ולמרות הכול, התבניות האלה עדיין קיימות, והן איתנות".

עם זאת, המלחמה הורסת את החברה התימנית. הפצצות של הקואליציה בראשות סעודיה, בסיוע פצצות אמריקאיות, הרגו אלפי אזרחים ועקרו מבתיהם רבים עוד יותר. אולם המלחמה פוגעת בחייהם של מרבית התימנים בדרכים שקטות וחתרניות יותר. הפצצות הרסו גשרים ומפעלים, חיסלו מקומות עבודה, והביאו לקריסת המטבע ולהאמרת מחירים. משפחות נאלצו לוותר על הבשר ואחר כך על הירקות. עד מהרה הן נעשו תלויות במשלוחי המזון הבינלאומיים ובמקרים הגרועים יותר ניזונים מעלים שהורתחו. דברים קטנים אך חיוניים כמו תשלום למונית נהפכו לבלתי מושגים.

לכתבה בניו יורק טיימס של דיקלן וולש

הרשמה לניוזלטר

כל החדשות והסיפורים החמים מהעולם אצלכם במייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות