לאיש כבר לא איכפת מהתוצאות

לעומת המערכה הקודמת ב-2009, האזרחים איבדו אמון בממשל ואין אף מועמד שמציע אלטרנטיבה שתטיב עם האזרחים. התקווה תגיע מהאמנים שמתעקשים ליצור בתוך הרפובליקה האיסלאמית

טור אישי | אלהם רוקני
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים9
טור אישי | אלהם רוקני

אני זוכרת היטב את מערכת הבחירות של 2009. בפעם הראשונה מאז שעזבתי את איראן ב-1989, עקבתי אחר המתרחש שם במתיחות ועניין. שהיתי באותה התקופה בשיקגו וראיתי כיצד גולים איראנים שעדיין החזיקו בדרכון, הלכו לקונסוליות כדי לבחור. לרובם ככולם היתה דעה מגובשת ורצון לתרום לניצחון הירוקים בראשות מיר חוסיין מוסאווי. היה נדמה שמוסאווי, בעל העמדות המתונות, יביא לשינוי. אף אחד לא טעה לחשוב שמדובר בשינוי קיצוני, אך האזרחים, כמו המהגרים והפליטים, מצאו בו מעט תקווה. תקווה שהמצב הכללי ישתפר במעט, תקווה שהמשטר יהיה פחות אלים כלפי מתנגדיו. אחרי שמוסאווי לא נבחר, יצאו המונים להפגין בטענה שתוצאות הבחירות זויפו. בלי קשר לאמיתות ההאשמה הזו, הרי שהדבר העיד ביתר שאת על התקווה העצומה שתלו האזרחים בתנועה הירוקה. הרחובות נצבעו בירוק עד שהמשטר הכניס את מוסאווי למעצר בית וטבח במקורביו ובמפגינים.

תגיות:

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ