בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
${m.global.stripData.hideElement}
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מרוץ אמריקאי

לא חלף עם הרוח

150 שנה אחרי שפרצה בה מלחמת האזרחים, מגיעים המועמדים הרפובליקאים לדרום קרוליינה. העימות בין צפון לדרום עבר משדה הקרב לזירה הרעיונית

7תגובות

כמה אגודות ספורט אמריקאיות, ובהן התאחדות הקולג' היוקרתית NCAA, מקיימות זה שנים חרם חלקי על דרום קרוליינה, בשל התעקשותה להניף את דגל מדינות הדרום מתקופת מלחמת האזרחים במדשאה הקדמית של בית מושלה ומחוקקיה. בעבור מרבית האמריקאים, הדגל עם צלב הכוכבים האלכסוני מסמל רק עבדות, פרימיטיביות ודעה קדומה, אבל לבנים דרומיים רבים רואים בו תזכורת לכבודם האבוד וגם קריאת תיגר על ממסד פדרלי, צפוני וליברלי המתערב בעניינים לא לו, מאז ועד היום.

סוגיית הדגל היא מלכודת ידועה מראש לרפובליקאים, שאינם רוצים להצטייר כגזענים חשוכים, אבל גם חוששים מלעורר את זעמם של השמרנים. זהו רק ביטוי קטן לרעמיה המתגלגלים של המלחמה הקטלנית והטראומטית ביותר בתולדות ארצות הברית, שפרצה לפני 150 שנה בדיוק בפורט סאמטר, בדרום קרוליינה, שם תיערכנה בשבת הבאה בחירות מקדימות לנשיאות ארצות הברית.

ניוט גינגריץ', למשל, אמר כבר לפני שבועיים לקול תשואות קהלו הלבן, שסוגיית הדגל היא עניינם של תושבי דרום קרוליינה בלבד. בכך ביטא גינגריץ' את הגישה השמרנית, שמבטאיה הקיצוניים הם אנשי "מסיבת התה", התובעת את העצמת סמכויותיהן של 50 המדינות על חשבון הממשל המרכזי.

אבל צמד המלים התמימות לכאורה "זכויות המדינות" הן למעשה שם קוד לטיעון החוקתי ששימש את הדרום במאבקו לשימור העבדות, והבסיס המשפטי לשלילת זכויות השחורים במשך מאה השנים שבאו אחר כך. ב-1980, מיד לאחר שנבחר כמועמד הרפובליקאי לנשיאות, נשא רונלד רייגן, האייקון הבלתי מעורער של הרפובליקאים היום, נאום ידוע למען "זכויות המדינות", במקום שבו אירע הרצח המפורסם של שלושת פעילי זכויות השחורים, ששימש בסיס לסרט "מיסיסיפי בוערת". כולם הבינו את הרמז.

גטי אימג`ס

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות אליכם

חלק מהמועמדים הרפובליקאים, ובהם ריק פרי, גינגריץ' וריק סנטורום, כבר הספיקו לדבר על "זכויות המדינות", לטעון שהבחירות הקרובות הן "החשובות ביותר מאז 1860" - דהיינו, הבחירות האחרונות לפני מלחמת האזרחים ולפני שנבחר לינקולן - ולהסתבך בהערות פוגעניות על הישענותם היתרה של השחורים על תשלומי סעד. אבל המוטיווציה המרכזית של המאבק על "זכויות המדינות" קשורה היום ל"ערכי המשפחה": השמרנים מבקשים לסכל את פסיקותיו הליברליות של בית המשפט העליון ובמקביל לחזק את יכולתן של המדינות להסדיר נושאים כמו קירוב הדת למדינה, צמצום הזכות להפלות, איסור נישואים חד-מיניים והגבלת היקפי ההגירה.

ואף שעדיין יש תוקף גם למציאות הגיאוגרפית המסורתית, העימות בין "דרום" ל"צפון" מתקיים היום בעיקר בזירה הרעיונית והפוליטית, בין שמרנים לליברלים, בין ריאקציה לקדמה, בין רוב פרוטסטנטי לבן ומצטמק למיעוטים אתניים הולכים ומתעצמים, בין כאלה הרואים צורך מתמיד בתיקון החברה האמריקאית לאחרים הכמהים לשוב ל"דרך החיים האמריקאית", שפעם קראו לה "דרך החיים הדרומית", בימים לפני שהיה לאמריקה נשיא שחור שכפה עליה תוכנית בריאות סוציאליסטית וטוטליטרית.

האירוניה ההיסטורית היא, שבמאה השנים שאחרי סיום מלחמת האזרחים היו אלה הדמוקרטים מתנגדי לינקולן הרפובליקאי ששלטו במדינות הדרום ושימרו בהן את חוקי הגזע, עד שהנשיאים הדמוקרטים ג'ון קנדי ולינדון ג'ונסון שלחו בתחילת שנות ה-60 כוחות צבא פדרליים וכפו את השינוי שיצר את הטינה ושהפך את הדרום למעוז רפובליקאי. ואם בקרדיט הפותח של הסרט בן האלמוות משנת 1939 נכתב "חפשו בספרים, כי אלה אינם אלא חלומות שבזיכרון, של ציוויליזציה שחלפה עם הרוח", אז זהו, שלא.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו