פרשנות

רומני רוכב על גלי המומנטום בסיסמאות תוקפניות

בנאום שהתמקד במדיניות חוץ הבטיח המועמד הרפובליקאי להיות קשוח מהנשיא, אך התקשה להצביע על האופן שבו הפוזה הזו תביא לתוצאות מעשיות

חמי שלו
ניו יורק
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
חמי שלו
ניו יורק

מיט רומני נשא אתמול נאום תקיף בענייני חוץ שברמה ההצהרתית נשמע כמו חזרה לימי הנשיא ג'ורג' בוש, אך באופן מעשי נבדל אך במעט מהמדיניות שאותה מנהל בפועל הנשיא ברק אובמה. רומני היה חזק בעקרונות יותר מאשר בפרטים, מרשים בסיסמאות יותר מאשר בהצעות פרגמטיות לשינוי. הוא קבע שתקווה איננה אסטרטגיה, אך התקשה להציג חלופה במקומה.

את מטרותיו העיקריות, הפוליטיות כמובן, רומני השיג: הוא נראה בקיא, סמכותי ונשיאותי. הוא תיקן, ולו חלקית, את הרושם העגום שנותר אחרי מסעו הכושל בקיץ לחו"ל, והוא לא עשה דבר כדי לעמעם את הדי ניצחונו המובהק בעימות הטלוויזיוני מול אובמה בשבוע שעבר. להיפך, הוא ניסה ליצור חיבור משתמע בין הופעתו העייפה והנרפית של אובמה בעימות לבין מדיניות החוץ הרופסת שהנשיא מנהל, לדבריו, במזרח התיכון.

כמו בעימות, גם בנאומו ניסה רומני להלך בין הטיפות: להיות שמרן ומתון בעת ובעונה אחת, לקרוץ לאלה ולזרוק עצם לאלה, להפיס את דעתם גם של הניאו-שמרנים וגם של ה"ריאליסטים" מבין יועציו, שהדי ההתקוטטות ביניהם כבר החלו לזלוג לתקשורת. הוא הבטיח להיות תקיף יותר, קשוח יותר, "אמריקאי" יותר מאובמה, אך התקשה להצביע על האופן שבו הפוזה הנמרצת הזו תביא גם לתוצאות מעשיות בשטח.

נאום רומניצילום: אי-אף-פי

רומני עינג את שומעיו היהודים והתחייב לשפץ את היחסים עם ישראל ועם ראש ממשלתה, אך גם לפעול להקמת מדינה פלסטינית - שאת קיומה שלל מכל וכל, כזכור, לפני כמה חודשים, בקלטת ה"47%" המפורסמת. הוא אימץ את עמדת ישראל בדבר הצורך למנוע מאיראן לא רק נשק גרעיני אלא גם את ה"יכולת" להרכיבו, אך הציע רק סנקציות "קשוחות יותר" מאלה שהנהיג אובמה - אותן סנקציות המאיימות עתה, כזכור, לרסק את הכלכלה האיראנית. הוא גם לא הסביר כיצד יישב את הסתירה בין החרפת הרטוריקה שלו כלפי רוסיה וסין לבין הצורך לרתום את העולם כולו להידוק המצור על טהראן. רומני קרא לחמש את המורדים בסוריה, אך לא הבהיר כיצד ימנע את העברת הנשק לארגונים כמו אל-קאעדה ודומיו. הוא תקף את אוזלת ידו של הממשל בפרשת רצח השגריר האמריקאי בבנגאזי, אך שיבח את הפגנות התמיכה באמריקה שבאו בעקבותיו, כתוצאה, הוא בוודאי זוכר, ממדיניותו של אובמה עצמו.

ואמנם, אם היה דבר מפתיע בנאומו של רומני, היה זה בהחייאה המלאכותית שביצע לז'רגון הרומנטי שליווה את תחילת האביב הערבי לתיאור התהפוכות במדינות ערב כמאבק "בין חירות לעריצות, בין צדק לדיכוי, בין תקווה לייאוש". מדובר ברטוריקה מעידן בוש-צ'ייני שרק האדוקים מבין הניאו-שמרנים ורק הנאמנים מבין חסידי הדמוקרטיזציה עדיין דבקים בה, במיוחד כשהם מביטים בשורה התחתונה, בדמות דיוקנו של נשיא מצרים האיסלאמיסטי, מוחמד מורסי.

אבל חשיבות הנאום של רומני איננה במעשיותו או בקוהרנטיות שלו אלא, כמאמר הקלישאה, בעצם קיומו. הוא בא על רקע מה שהחל להסתמן בסקרים שהתפרסמו אתמול כעצירת התנופה המשמעותית שבה זכה רומני בעקבות העימות במצב של כמעט שוויון עם אובמה ברמה הלאומית, אך בפיגור שהוא עדיין משמעותי במדינות המכריעות. עם פחות מחודש עד לבחירות, גם לנאום בענייני חוץ, שבדרך כלל איננו מעניין את האמריקאים, יכולה להיות משמעות, כשם שהעימות השולי בדרך כלל שייערך ביום חמישי בין המועמדים לסגני הנשיא, הפך לפתע לאירוע בעל חשיבות קוסמית שעשוי להשפיע על המרוץ כולו.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ