בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הסיכוי האחרון של רומני: הגברים הלבנים

היום יוכרע הקרב על נשיאות ארה"ב, בתומה של מערכת בחירות עמוסה שמסתיימת עם תנופה לאובמה. רק בסיס הכוח של רומני יכול לחולל מפנה

23תגובות

אם יצליח הנשיא ברק אובמה להיבחר היום (שלישי) לכהונה שנייה, הוא יהיה חייב תודה, בראש ובראשונה, לנשיא בית המשפט העליון האמריקאי, ג'ון רוברטס. אילו החליט רוברטס בחודש יוני האחרון לפסול את חוק הבריאות של אובמה, כפי שציפו רבים, גולת הכותרת של כהונתו הראשונה היתה יורדת לטמיון, ועמה גם סיכוייו להיבחר מחדש. אבל החלטתו המפתיעה של רוברטס, האידיאולוג השמרן, להכריע את הכף לטובת החוק שנודע כ"אובמה-קר" חוללה נקודת מפנה ביחסם של המצביעים הדמוקרטים גם לחוק וגם למחוללו ויצרה את תחילת התנופה שהביאה את אובמה עד הלום.

הפסיקה הפכה את אובמה בעיני חלקים מדעת הקהל מ"לוזר" ל"ווינר". בניגוד להערכות שרווחו אז בקרב הפרשנים הפוליטיים באמריקה, אשרור החוק לא הפך לקריאת קרב עבור מתנגדיו הרפובליקאים, אלא להפך, אפשר לדמוקרטים ולליברלים להתחיל להלל בפומבי את מעלותיו. כשהוועידה הדמוקרטית התכנסה בשארלוט שבצפון קרוליינה חודשיים מאוחר יותר, החוק הלא פופולרי כבר הספיק לעבור מטמורפוזה ולזכות לתשואות נלהבות מהצירים, כסמל לנחישותו ולהישגיו הפרוגרסיביים של הנשיא, כדגל שאפשר להתאחד מאחוריו.

בחירות 2012: כל הדיווחים, הפרשנויות, התוצאות

מי שהיטיב להציג את מעלותיו של החוק באותה הוועידה היה הנשיא לשעבר ביל קלינטון, שהוא האדם השני שיוכל לקחת קרדיט על ניצחון של אובמה, אם יושג. בנאום מזהיר בן 40 דקות שחשמל את הקהל באולם בשארלוט ועוד כמה עשרות מיליוני אמריקאים שצפו בו בביתם, קלינטון פיאר ושיבח והלל את מכלול הישגיו הכלכליים-חברתיים של אובמה. הוא הצליח היכן שאובמה נכשל והחזיר לפעילים הדמוקרטים את גאוות היחידה שאבדה להם, את האמונה בצדקת הדרך ואת המוטיבציה לצאת לשטח ולפעול למען בחירתו המחודשת של הנשיא.


האדם השלישי שבזכותו ייבחר אובמה, אם ייבחר, הוא מי שהוצג בתוכנית "סאטרדיי נייט לייב" כ"נשק הסודי של הנשיא": מיט רומני בכבודו ובעצמו. במהלך הקמפיין סיפק המועמד הרפובליקאי ליריביו אוצר בלום של פרטים ביוגרפיים מביכים, מעידות לשוניות מעוררות פליאה ושלל תמורות דרמטיות בעמדותיו שהפכו אותו, כלשונו של הבדרן ספי ריבלין בתעמולת הבחירות של הליכוד נגד שמעון פרס בשנת 1981, למר "כן ולא" האולטימטיבי של הפוליטיקה האמריקאית.

הזיגזוגים של רומני, למען האמת, היו כורח המציאות. כדי לזכות במינוי מפלגתו הימנית, רומני נאלץ להקצין בפריימריז ולהפוך ל"שמרן מחמיר", כפי שכינה את עצמו, כדי להתרחק ככל שניתן מעברו כמושל ליברלי במסצ'וסטס. רומני מצא עצמו נאבק עם קבוצת מועמדים רפובליקאים ימניים ותוססים, שכללו בין היתר את איש הפיצה הרמן קיין, המושל המפוזר ריק פרי, האינטלקטואל המנופח ניוט גינגריץ', הקתולי חסר הפשרות ריק סנטורום והליברטריאני מכוכב אחר, רון פול; כל אלה נחשבו בשלבים שונים לעדיפים על רומני, עד שהתבטאויותיהם הביזאריות הסדרתיות הובילו למפלתם הבלתי-נמנעת בזה אחר זה.

אחרי שזכה במינוי, רומני אבטח את אגפו הימני על ידי בחירת פול ראיין כמועמד להיות סגנו, ואז ביצע פנייה אידיאולוגית חדה שמאלה ופתח במסע חיזורים נמרץ אחר המרכז הפוליטי החיוני לניצחונו. בדרך, הוא נאלץ להפריך, לסתור או לטשטש עמדות נחרצות שהביע אך לפני חודשים ספורים בשורה של נושאים, ובהם מסים, הפלות, אמצעי מניעה ועוד, ובכך לספק עוד נשק לארסנל התעמולתי של יריביו.

הפכפכנותו של רומני הצטרפה לעושרו, למסים שאולי לא שילם, לעבודתו בחברת ביין קפיטל ולהתנגדותו בסוף שנת 2008 לסיוע מסיבי לתעשיית הרכב בדטרויט, שכולם שימשו פגזים מורעלים בהפגזה התעמולתית הכבדה שנחתה עליו עוד בחודשי הקיץ. יועציו של אובמה, ובראשם דייויד אקסלרוד, החליטו לסטות מהחוכמה המקובלת הגורסת שצריך לרכז את האש לקראת סוף הקמפיין, כדי לשכנע את המתלבטים האחרונים. במקום זאת, הם הנחיתו מכת מנע מקדימה של מאות תשדירים נגטיביים, בעיקר באוהיו, שנועדו לקבע את תדמיתו השלילית של רומני עוד לפני שהבוחרים גיבשו עליו דעה ולפני שהם נשטפים בזרם בלתי פוסק של תעמולת בחירות משני הצדדים גם יחד.

סיורו הבלתי מוצלח של רומני בחו"ל בחודש יולי, שכלל סדרה אינסופית של מעידות לשוניות מביכות, פרנס עוד סדרות שלמות של תשדירים לעגניים שכרסמו בתדמיתו. נטייתו של רומני להגיב לפני שחשב ולמעוד בלשונו במקום שהשתיקה שווה זהב הגיעה לשיאה בגינוי הפזיז שפרסם בהפגנות ההמוניות נגד אמריקה שפרצו ב-11 בספטמבר במדינות ערב, וההתקפה בבנגאזי שבה נרצחו השגריר בלוב ועוד שלושה אמריקאים. ייתכן שהתחושה הציבורית שנוצרה, שרומני מנסה "לרקוד על הדם", סיכלה את ההזדמנות הטובה ביותר של הרפובליקאים לערער על מנהיגותו וניסיונו של אובמה בענייני חוץ; מלבד מסע התעמולה עתיר המזומנים שנועד לשכנע מצביעים יהודים שאובמה רע לישראל, התקשה רומני לבדל את עצמו מהנשיא, עד כדי כך שבשבועות האחרונים פסק מלבקר את מדיניותו בכלל.

כך, בתחילת חודש אוקטובר, לצד תחושה ציבורית שמשהו חיובי קורה בכלכלה וכתוצאה מהקמפיין השלילי נגד רומני, לא רק שאובמה חזר למרוץ, אחרי שבתחילת השנה נחשב לבר מינן פוליטי, אלא אף החל לפתוח פער גדול על פני רומני. אבל אז התגלה הבאג הכמעט פטאלי באסטרטגיה של אקסלרוד וחבריו: הם לא לקחו בחשבון שאובמה יוכל להיכשל בצורה כה מבישה בעימות הטלוויזיוני הראשון מול רומני, והם לא העריכו עד כמה המפגש הבלתי אמצעי הראשון של הציבור האמריקאי עם המועמד הרפובליקאי יוכל לנטרל את הרושם השלילי שיצרו התשדירים לגביו. ב-90 דקות גורליות בדנוור חל אחד המהפכים הגדולים בתולדות מערכות הבחירות של אמריקה: לא רק שרומני סגר את הפער מול אובמה אלא שהוא אף יצר את הרושם שהמומנטום שלו עשוי להובילו לניצחון.

אבל בניגוד לאליבי הנוח שהרפובליקאים מכינים כבר עתה לקראת האפשרות שרומני בכל זאת יפסיד, התנופה של רומני נבלמה עוד לפני שהאסון של הוריקן סנדי פקד את חופה המזרחי של אמריקה. אובמה הרי נתפס כמנצח בשני העימותים שבאו אחרי דנוור, וה"מיטמנטום", כפי שכינו אותו הרפובליקאים, החל להיבלם כבר אז. אין ספק, עם זאת, שתפקודו של אובמה בניהול המשבר, טפיחות הכתף שלהן זכה ממושל ניו ג'רזי כריס כריסטי וגם הכרזות התמיכה של ראש עיריית ניו יורק מייקל בלומברג – ושל שר החוץ לשעבר קולין פאוול לפניו – כל אלה רק הגבירו את קצב התאוששותו של אובמה בסקרים. התנופה המחודשת והמגמה המסתמנת, יחד עם הארגון היעיל הפעיל העומד לרשותו, הציבו את אובמה, כמה שעות לפני פתיחת הקלפיות, כפייבוריט, לפחות בעיניהם של רוב מכריע מבין החוזים, המומחים, הסוקרים והפרשנים.

אם בכל זאת תתחולל הפתעה, ישובו כולם לתמונות של הקהל בוועידה הרפובליקאית שנערכה בטמפה בסוף חודש אוגוסט, זו שנחשבה למוצלחת פחות מהוועידה הדמוקרטית שנערכה לאחריה. הקהל הרפובליקאי היה פחות נלהב ופחות תוסס מהצירים הדמוקרטים בשארלוט, אבל ההבדל העיקרי בין שני הציבורים היה בגוני עורו: אצל הדמוקרטים כיכבו פעילים מכל המינים מכל הסוגים ומכל צבעי הקשת, עם דגש על השחור. בוועידה הרפובליקאית, למעט חריגים פה ושם, הצבע הלבן שלט.

זהו בסיס הכוח האיתן של רומני: גברים לבנים אמריקאים שמבינים שהזמן והדמוגרפיה פועלים נגדם, שרואים באובמה סכנה מוחשית לצורת החיים האמריקאית כפי שהם מבינים אותה, שמאמינים שבכוונתו לכפות עליהם את ערכיו החילוניים, הליברלים, האירופים והדקדנטיים לתפיסתם, אלה שעוד לא התאוששו – ואין לדעת אם הם רוב או מיעוט - מההלם של עצם בחירתו וממשיכים לראות בכהונתו מהלך הנוגד את חוקי הטבע.

בלומברג

גם אם חלק גדול מהם איננו מתלהב מרומני, גם אם לנוצרים האדוקים שביניהם קשה לבלוע את דתו המורמונית, התחושה של שבט במצור ושל קרב מכריע על הבית, לחיים או למוות, מאחדת את הגברים הלבנים ומעניקה לרומני בסקרים יתרון עצום בקרבם של 2:1 על פני אובמה. אם הקבוצה הזו תתייצב עד האיש האחרון בקלפיות, בעוד מצביעי אובמה יתייאשו מהתורים המשתרכים, מההמתנה הארוכה ומשאר המכשולים שמחוקקים רפובליקאים מבקשים להערים בפניהם – רומני יכול עדיין לחלץ ניצחון מפתיע שיכה את כל המומחים שוק על ירך.

אבל די בניצחון של רומני בפלורידה, בצפון קרוליינה ובווירג'יניה כדי לשחזר, כמעט במדויק, את המפה האלקטורלית שנוצרה במזרח ארה"ב בבחירות שנערכו ב-6 בנובמבר 1860, שבה התקבעה החלוקה בין הצפון של אברהם לינקולן לבין הדרום של מתנגדיו, תומכי העבדות. 152 שנים לאחר מכן, לא תיתכן עוד מלחמת אזרחים, אבל גם בפיצול הפנימי ב-2012, במניעיו, בסיבותיו ובהגדרותיו הגיאוגרפיות, עדיין אפשר לשמוע הדים רחוקים של התותחים שנדמו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו