בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מלחמת העולם הראשונה: שם התחיל האסון היהודי

אם מניחים שהחצי הראשון של המאה העשרים בנוי משתי מערכות של דרמה כוללת, ניתן להבחין שהשואה היהודית שהתרחשה במלחמת העולם השניה החלה נרקמת במלחמת העולם הראשונה. מעקרון ההגדרה העצמית הלאומית במלחמת העולם הראשונה התפתחה לאומיות גזענית וקטלנית ששיאה במלחמת העולם השניה ובסכסוך שלא נגמר עד היום בארץ ישראל

70תגובות

מלחמת העולם הראשונה מכונה במקומות רבים בספרות  Urkatasotrophe, משמע: האסון המכונן, או האסון המקורי, "המפץ הגדול" של המאה ה-20. מן האסון הזה מובילה הדרך הישר אל האסון הגדול הבא, מלחמת העולם השנייה, ומכאן אל האסונות שאחריו. בדרך כלל גם מציינים את המחצית  הראשונה של המאה ה-20 כמהלך אחד בן שתי מערכות, שתי מלחמות העולם. קיצורו של דבר: לגודל האסון של מלחמת העולם השנייה אין הסבר ללא מציאת הקשר למלחמת העולם הראשונה, כך טוענים. ואכן, מה שנקרא מלחמה טוטאלית, על המוות ההמוני והתעשייתי המאפיין אותה, אפיין כבר את מלחמת העולם הראשונה ואך השתכלל במלחמת העולם השנייה. גם המספר העצום של הקורבנות והתיעוש של ההרג הבחינו את המלחמה העולמית הראשונה מהמלחמות הקודמות לה יותר מאשר מן המלחמה העולמית השנייה. מספר הקורבנות מאז 1918, כולל מלחמות המהפכה הבולשביקית והאמצעים שנקטו שלטונות המהפכה בשנים שהיו שנות שלום, רק ביסס את התחושה שמדובר באסון באיכות ובהיקף חדשים, המייחדים את המאה ה-20. עבור ההיסטוריונים היה העיסוק בשאלה כיצד הידרדרה דווקא החברה המודרנית לאסון כזה לשאלת המפתח.

כאשר עוסקים במלחמת העולם השנייה אין מי שיכול לדחוק לשוליים את המרכיב היהודי שבאסון הגדול, את השואה. אולם אם אנו מניחים שמדובר בדרמה ששתי המלחמות הן שתי מערכותיה, הרי עלינו להניח שגם המרכיב היהודי מצוי כבר ב"אסון המכונן" הקרוי מלחמת העולם הראשונה, והוא חייב להעסיק את החוקרים ואת המתעניינים למיניהם. כמו בתאריכים "עגולים" אחרים, גם במלאת מאה שנה לפרוץ מלחמת העולם הראשונה השוק מוצף במבול של ספרות על הנושא. אולם בניגוד ל"כיסוי" שזוכה לו הנושא היהודי בכתיבה על מלחמת העולם השנייה, הדיון במלחמת העולם הראשונה דוחק את העניין היהודי לשוליים, אם לא למעלה מזה. עיון בספרים הרבים ועבי הכרס שיצאו לקראת שנת המאה למלחמה מגלה, שרוב ההיסטוריונים - גם אלה שאינם עוסקים רק בשאלת פרוץ המלחמה - אינם סבורים שיש להתייחס ליהודים כנושא או כמושא של עיונם. אמירה זו אינה תקפה כמובן לגבי ספרות שעניינה המרכזי הוא ממילא ההיסטוריה היהודית או ההיסטוריה הציונית (כמו, למשל, ספר על רבנים צבאיים יהודים בצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה).

כאן עולה השאלה: ממה נפשך. אם אכן זה אסון בן שתי מערכות, מן הנמנע שמקומם של היהודים, מקורבנותיה המובהקים של המלחמה השנייה, ייפקד לחלוטין במערכה הראשונה, ולו מאחורי הקלעים. ואם אין מוצאים סימנים כאלה, מתערערת מיסודה הטענה העקרונית בדבר האסון בן שתי המערכות. בהנחה שאכן צודקת הטענה בדבר האסון המתמשך, ראוי היה להקדיש מקום דווקא בספרות ההיסטורית הכללית לנושא היהודי בהקשר מלחמת העולם הראשונה: בחזקת סמן חשוב המוביל למלחמת העולם השנייה. ואכן, מי שעיניו בראשו רואה, כי המלחמה העולמית הראשונה נתפסה גם בעיני כמה מן היהודים מיד כ"אסון מכונן". על התחושה בזמן אמת העיד ארנולד צוייג, כאשר דיווח ב-1917 משדה הקרב "בתוככי המצוקה הנוראה ביותר ובתוך החורבן המאיים על עמנו במלחמה זו".

עד כמה היה האסון הזה גדול גם בהקשר היהודי, ברטרוספקטיבה בת מאה השנים שעברו, יכולות להמחיש התשובות לשתי שאלות של מה שמכונה "היסטוריה וירטואלית": מה היה גורל היהודים אילולא פרצה המלחמה? וכן: מה היה אילו הסתיימה המלחמה אחרת, דהיינו בניצחון מדינות המרכז. אם מניחים שלא פרוץ המלחמה ולא תוצאתה היו גזירת גודל שאין בלתה, שאלות אלה יכולות להוביל להבהרתה של משמעות האסון המכונן הזה גם בהיסטוריה היהודית.

לפיכך ניתן את הדעת בהמשך הדברים במשתמע למה שהיה צפוי בהיסטוריה היהודית אילו לא התגלגלו הדברים לכלל מלחמה עולמית, או אילו ניצחו המדינות של ברית המרכז. העיון ב"אסון המכונן" חלקו בדרך פשט וחלקו בדרך דרש.

מלחמת אחים

ראשית לפשט: הדעת נותנת שעצם הסטטיסטיקה של המלחמה תסייע בהבנת גודל האסון. האומדנים של הנופלים והנפגעים של המלחמה מקרב היהודים אמנם אינם מדויקים. לא בכל מקום אפשר היה לאסוף את הנתונים בקנאות כמו בגרמניה, שבה השתמשו היהודים בסטטיסטיקה כדי להוכיח את נאמנותם לגרמניה וכדי לטפוח על פניהם של האנטישמים. שם נפלו כ-12 אלף חיילים יהודים, כשני אחוזים מכלל היהודים, בערך כאחוז הנופלים מקרב הגרמנים בכלל. כ-40 אלף חללים יהודים נספרו באימפריה האוסטרו-הונגרית. נופלים יהודים היו כמובן גם בצבאות בעלות הברית, מרביתם ברוסיה. על פי הערכות שונות היה סך החיילים הנופלים היהודים במלחמה בין 140 אלף ל-170 אלף, למעלה מאחוז מן האוכלוסייה היהודית בעולם. בהתחשב בכך שמספר האנשים שמוצאם יהודי רב ממספר הרשומים כיהודים בקהילות, אפשר להניח כי המספרים היו אף גדולים יותר. וחשוב לא פחות: המלחמה היוותה זרז לפוגרומים בהיקף רחב, בעיקר בשנים 1918-1920.

מבחינת מספר החללים לא הייתה אפוא מלחמה עקובה מדם כזאת בהיסטוריה היהודית מאז העת העתיקה. והמספרים עצמם רק הדגישו צד נוסף של האסון: חיילים יהודים נפלו מקרב שני המחנות הנצים. אם מתייחסים ליהודים כקולקטיב, הרי מדובר היה כאן, כמו במקרה שתיאר אביגדור המאירי ב"סיפורי המלחמה" שלו, או בשירו של שאול טשרניחובסקי "בין המצרים", בסוג של מלחמת אחים. אם היהודים אכן ערבים זה לזה, הרי המלחמה העולמית הראשונה הייתה הסתירה המובהקת ביותר להנחה זו, וככזו חייבת הייתה להשפיע השפעה תודעתית רבתי על היהודים.

כמו כן הייתה שאלת נקיטת צד במלחמה גם שאלה של מהות. האם הייתה יכולה להיות ליהודים עמדה עקרונית לצד זה או לצד אחר? גם מבחינה זו חוללה המלחמה זעזוע גדול. בראשית המלחמה אפשר היה להתייחס אל הדואליות שבין מדינות תומכות אמנציפציה למדינות שמנעו שוויון זכויות מן היהודים. תמיכה בגרמניה והסתייגות מרוסיה הצארית נראו כנקודת מוצא סבירה, להוציא את יהדות צרפת ובריטניה, שנלחמו למרבית האבסורד לצדה של רוסיה הצארית. עד שבאה שנת 1917 וטרפה את הקלפים: ברוסיה פרצה המהפכה ולאנגליה וצרפת הצטרפה גם ארצות הברית. קו השסע השתנה לחלוטין: הגרמנים הפכו ל"הונים" והרוסים למהפכנים, בעוד ארצות הברית ויהדותה מעפילות לדרגת השחקן הראשי. תמונת הנאמנויות השתנתה לחלוטין. לא בכדי קרא מנהיג ציוני גרמניה, קורט בלומנפלד, בזיכרונותיו למלחמה "השבר הגדול" (grosse Zäsur). יהדות גרמניה הלא ראתה עצמה כשייכת למובילת התרבות, גרמניה, והתקשתה להתמודד מעתה עם התזוזה הטקטונית מאז 1917.

בוגדים בעיני המתבונן

גם בנושא שנאת היהודים, או האנטישמיות, חל שינוי איכותי במהלך המלחמה. בראשית המלחמה עוד ניתן היה להאמין כי זו תהיה הכור המצרף לאינטגרציה של היהודים בארצותיהם. מילותיו של הקיסר הגרמני בדבר הBurgfrieden  (שלום בית) "איני מכיר עוד מפלגות, אני מכיר רק גרמנים" עוררו תקווה גדולה ביהודי גרמניה, כשם שהפטריוטיזם במדינות האחרות עורר תקווה בקרב היהדויות האחרות. אולם בשנת 1916 לכל המאוחר התברר כי הספק בדבר הפטריוטיות של היהודים רק העמיק. בשנה זו נערכה "ספירת יהודים" בצבא הגרמני כדי להוכיח (או לא) את הטענה שהיהודים מתחמקים מן השירות בחזית. עבור יהודי גרמניה היה אירוע זה טראומטי, ובכל זאת, בספרות המתפרסמת היום על מלחמת העולם בגרמניה, רק היסטוריונים ספורים מייחסים מקום, מועט, לאירוע זה. והלא ספירת יהודים זו הפכה למקרה המבחן המובהק של האמנציפציה היהודית, ונעשה ניסיון דומה באימפריה האוסטרו-הונגרית. המצב הקריטי של מלחמה כמו זו ניפק לאנטישמיות את התירוץ האולטימטיבי למלחמה ביהודים. מ"השתמטות מן החזית" התגלגל הטיעון לטענת "תקיעת הסכין בגב" ששימשה את הכוחות  האנטי-רפובליקניים ברפובליקת ויימאר.

דווקא נושא זה, יחד עם התנהלותה של גרמניה בשטחי פולין שנכבשו (ואחר כך אבדו לה) חשובים בהבנת שורשי האסון המובילים ממלחמת העולם הראשונה לשנייה. הסופר אליעזר קליר תיאר בשנת 1941 בספר שנקרא "אבותיהם של הנאצים" את ההפתעה הגדולה של יהודי פולין לנוכח התנהלות הצבא הגרמני "הנאור": מתברר שעוד לפני היות הנאציזם היה היחס ליהודי מזרח אירופה טבוע בחותם האנטישמיות והגזענות הגרמנית, למרות שהצבא (ובתוכו חיילים יהודים) ואפילו משרד החוץ סבורים היו שמועיל יהיה לזכות בשיתוף הפעולה של יהודי פולין ששפתם, יידיש, מקרבת אותם לגרמניה ולא לרוסיה.

ובהקשר זה קבעה המלחמה הראשונה עוד אות מבשר רעות למלחמה הבאה. הקיסר הגרמני ציווה לשחרר את שבויי המלחמה היהודים מקרב השבויים הרוסים מתוך הנחה שיהודי רוסיה (ופולין) אכן קרובים ברוחם לגרמניה. התוצאה של מעשה נדיבות זה הייתה מן הצד השני - פוגרומים של אוכלוסייה רוסית ביהודים, בעלי בריתם כביכול של הגרמנים. במלחמת העולם השנייה יהיו כידוע יהודים קורבנותיהם של  ליטאים, אוקראינים ובלורוסים משום שייחשבו לבעלי בריתה של ברית המועצות: היהודים נקלעו שלא בטובתם למצב של בוגדים בעיני המתבונן, ולכך היו תוצאות נוראות.

מלחמת העולם הפכה לזרז של האנטישמיות בכל אתר. לא רק משום שבכל מקום אפשר היה להעלות אותה טענת שווא בדבר אי נאמנות יהודית, או התחמקות יהודית משירות קרבי, אלא כיוון שבתנאים שבהם המלחמה הפכה לעולמית הפך גם היחס ליהודים ל"עולמי", גלובלי.

המושג "היהדות הבינלאומית" קיבל על רקע המלחמה הזאת את משמעותו הקטלנית. משפרצה המהפכה ברוסיה והתגלגלה לכלל מהפכה בולשביקית אפשר היה להאשים את היהודים ב"תנועת מלקחיים", בין קפיטליזם לבולשביזם, ולראות בפזורה היהודית "יהדות בינלאומית" בעלת פרוגרמה המכוונת כנגד מרבית האנושות. למי שהיה אנטישמי בלאו הכי סיפקה מלחמת העולם הראשונה, מעתה ואילך, צידוקים למכביר לדעה הקדומה שלו.

עד כאן פשיטא. מכאן ואילך אל ההקשרים הרחבים והעקיפים.

קללת "יהדותם הבינלאומית"

מלחמת העולם הראשונה, שהחלה בתור מלחמה בין אינטרסים של אימפריות, הפכה, בעיקר מאז נכנסה אליה ארצות הברית (אפריל 1917), למלחמה של לאומים. מלחמת העולם הראשונה הביאה את הלאומיות לדרגת השיא שלה. הרמז ניתן כבר ב-1914: האחווה הבינלאומית של הפועלים, שבעזרתה חשבו למנוע מלחמות כאלה, קרסה. אחר כך, בשנת 1917, כאשר פרצו המהפכות ברוסיה, אמנם נראה שאחוות הפועלים הבינלאומית תשוב לשחק תפקיד ראשי וברית המועצות תהיה חלוצת אחוות הפועלים המתגברת על האגואיזם הלאומי, אולם גם בתקופה שבין שתי מלחמות העולם ועד לעידן שמאז נפילת החומה הייתה זו הלאומיות שהוסיפה לנגן כינור ראשון.

לתוך הסיפור הלאומי הזה נקלעה גם היהדות. ומשנקלעה לתוך הקלחת הלאומית נסחפה למצב שאפשר להגדירו כאסוני, עד היום. כפי שצוין כבר לעיל, במלחמה בין לאומים ציפו גם מהיהודים להזדהות עם הלאומים שבתוכם ישבו, וכיוון ששאלת הזהות הלאומית של יהודים אינה קלה, נקלעו אלה לעין הסערה והפכו לשק חבטות.

וכי איך, למשל, יגדיר עצמו יהודי החי באוסטרו-הונגריה והוא גר בפראג -אוסטרי? צ'כי? גרמני? ויהודי החי באלזס - גרמני או צרפתי? במצב זה הפך הרעיון של לאום יהודי למפלט ופתרון לרבים. יהודים החלו  עקב המלחמה להגדיר את לאומיותם, לא רק את דתם, כיהודית. ולא מדובר רק בציונים המעטים שמספרם גדל בעקבות המלחמה הזאת, אלא גם ביהודים אחרים, כמו האוטונומיסטים או הבונדיסטים, שיכלו להגדיר לאומיות יהודית בלי להיקלע לפינה הציונית. וליהודי שלא רצה להיקלע לעמדה הלאומית - לא מתוך הזדהות עם מי מהלאומים שבתוכם ישב ולא מתוך הזדהות עם הלאום היהודי - עמדה החלופה הבינלאומית, הזדהות עם המהפכה העולמית. אלא שכאן נקלע  היהודי מאז המהפכה הבולשביקית לאסון גדול עוד יותר: הן נציגי הלאומים השונים והן המאמינים בלאום היהודי הפכו את היהודים מן הזן הזה לארכיטיפוס של הבוגד, של היהודי הבינלאומי. בעולם שבו הלאומים היו לקולקטיב-העל, היה מעמדם של היהודים הלא-לאומיים גרוע במיוחד. והגרוע מכול: גם יהודים שהיו בעיני עצמם מזוהים עם לאום זה או אחר לא נחשבו, כאמור, בהכרח לאמינים די, והוטחה בהם ביתר שאת טענת "יהדותם הבינלאומית".

הסיסמה שהוביל נשיא ארצות הברית וודרו וילסון משעה שנכנסה מדינתו למלחמה הייתה "הגדרה עצמית לאומית" כעיקרון להסדר השלום. ממלחמת העולם הראשונה נבע אפוא עולם שהלאומיות היא אלילתו, והלאומיות הזאת התפתחה עד מהרה לכיוון הפחות ליברלי ויותר אתני, גזעני וחסר סובלנות. זה הצד האחד של האסון ליהודים, כאשר היו בצד "החוטף". אך מן הצד האחר האסון גדול לא פחות. מה שנחשב להצלחה רבתי, קבלת העיקרון של הגדרה עצמית לאומית גם ליהודים, על יסוד הצהרת בלפור ואמנת חבר הלאומים בארץ ישראל, הפך למסד של סכסוך שנמשך מאז המלחמה העולמית ולא נגמר עד היום.

היטלר למד את הלקח

כשפרצה המלחמה חששו האימפריה העות'מנית והרייך הגרמני מפני האיום הלאומי שיפרק את "האיש החולה של אירופה". זאת ידעו הבריטים, אויבי המעצמות הללו במזרח התיכון, ולכן שחררו את השד הלאומי מן הבקבוק גם באזור זה. הם תמכו בלאומיות הערבית ובלאומיות היהודית ובלבד שתתמוטט האימפריה העות'מנית. זו האחרונה חשה היטב את הסכנה ובמקרה אחד הראתה עד כמה יכול מאבקה נגד לאום להיות אכזר: בעם הארמני נעשה רצח עם. אילולא התערבה גרמניה, בעלת בריתה הבכירה של האימפריה העות'מנית, היה גורלם של יהודי ארץ ישראל דומה לגורל הארמנים. זו אירוניה היסטורית, שסכנת ג'נוסייד ריחפה מעל יהודים כבר במלחמת העולם הראשונה, ומי שמנעה זאת הייתה ממשלת הרייך הגרמני, או לפחות נציגותה הדיפלומטית בקושטא. אבל גם אם לא כוון התקדים הזה ליהודים, היטלר למד את הלקח - נגד מי שמסכן את האומה אפשר להילחם מלחמת השמד. הוא גם הוסיף והזכיר לשומעיו במלחמת העולם השנייה, שאת שואת הארמנים אין איש זוכר, ואידך זיל גמור. כאן יש משמעות מיוחדת להבנת מלחמת העולם הראשונה כ"אסון מכונן" בהיסטוריה היהודית.

ואם בציונות ובחזון ארץ ישראל עסקינן, מלכתחילה תלתה התנועה הציונית את תקוותה בגרמניה יותר מאשר ביריבותיה. הנסיגה הטקטית של ההנהלה מברלין לקופנהגן הייתה חלקית בלבד. מנהיג ציוני גרמניה כתב בחוברת שפרסם ב-1915 על הציונות לא רק שהיא יונקת מאבות הלאומיות הגרמנית כמו פיכטה ויאהן, אלא שעתידה בסכנה "אם תורכיה תנוצח ותחולק. על אף הידידות ליהודים ולמרות מאמץ העיתונות האנגלית לזכות באהדת היהדות הלאומית, לא תהיה אנגליה מסוגלת לייצג את האינטרסים של היהודים בארץ ישראל בצורה מעשית". ומשהגיעו הדברים להצהרת בלפור התרה לא אחר ממרטין בובר שלא להסתבך בפוליטיקה של האימפריאליזם: "משמע: האם יעלה בידינו למנוע את שילוב ארץ ישראל שלנו בשיטות השולטות בפוליטיקה של המערב, בשיטת הכלכלה המערבית ובצורות החיים השולטות ב'תרבות' המערב... אם תיוסד בציון סוכנות של האימפריאליזם הכלכלי והפוליטי, או אז היו כל מאמצינו לשווא". לו אפשר היה לבנות בית לאומי בפלשתינה בלי להסתבך באינטרסים אימפריאליסטיים אפשר היה לטעון, כפי שטען בובר, שטענת היהודים על ארץ ישראל "אינה פוגעת בכל יחידה לאומית, או זכות לאומית אחרת". אלא שכידוע, זו הייתה אשליה. מן המלכודת הזאת אי אפשר היה לברוח. הציונות שילבה גורלה בגורל האימפריאליזם המערבי, ולא הקימה אי אוטונומי שיהיה "חברה למופת".

אשליית "המתווך האידיאלי"

ולא רק דרך האימפריאליזם הבריטי, אלא גם דרך המסורת של הלאומיות האירופית זלג לארץ ישראל ריב הלאומים שהפך למלחמת אין-סוף בין יהודים לערבים. הפילוסוף הוגו ברגמן, בעודו חייל בשדה הקרב בזמן המלחמה, הביע סיפוק על  שמלחמת העולם תעורר ביהודים את "אינסטינקט המלחמה" ועל שתוציא את היהודים מפסיביות לפעלתנות. אם אפילו ברגמן נדבק בחיידק הזה, אין פלא שמרבית הציונים לקו בראייה זו בשירות הלאומיות שבה האמינו והנחילו אותה לדורות הבאים.

לכאורה, אפשר היה לראות במהפכה הבולשביקית מוצא מן הסבך - על ידי הרחבת הפתרון האמנציפטורי גם לקהילה היהודית שברוסיה, הקהילה היהודית הגדולה בעולם. אך לא זאת הייתה תקוות דוברי הלאומיות היהודית. להפך. כפי שניסח זאת מרטין בובר מיד לאחר פרוץ המהפכה: "אם תוצהר האמנציפציה, האם לא יקריבו היהודים שם, כמו בעבר אחיהם במערב, את כוח העממות (הלאומיות) שלהם. האם מותר לנו לשמוח על כך כיהודים?".

השאלה הייתה רטורית והתשובה שלילית, כמובן. גם יעקב קלצקין, מן התיאורטיקנים המובהקים של הציונות, הביע ערב ועידת השלום את החשש כי המעצמות המנצחות יעדיפו לתת ליהודים זכויות אזרחיות, אפילו לאומיות, בגולה ויראו בדרישות הציונים במזרח התיכון ביטוי למגמת כיבוש.

בימי המלחמה ובימי הסכם השלום שלאחריה אמנם יצאו הציונים מן ההנחה שהיהודים הם "המתווכים האידיאליים בין מזרח ומערב", בין אירופה למזרח התיכון. והציוני ארנולד צוייג האמין אף ש"איננו אירופים" ומתאימים יותר לאוריינט. אבל באווירה שנוצרה במלחמת העולם הראשונה לא הייתה יכולה עמדה זו להיות אלא אשליה. המתווכים כביכול, היהודים, ביקשו לכפות את רוח אירופה על המזרח התיכון והתעלמו מן השד הלאומי שיצא מן הבקבוק. כי הלא זה העיקר: מן המפורסמות הוא שהציונים גילו את השאלה הערבית מאוחר, וגם במלחמת העולם, כאשר נראתה התוכנית ליצירת מרכז יהודי לאומי בארץ ישראל בת מימוש, עדיין לא זוהתה הבעיה הערבית כבעיה לאומית.

הטעות הציונית

פריץ שטרנברג (שהיה כלכלן ציוני סוציאליסט גרמני) פרסם זמן קצר לפני סיום המלחמה מאמר על "משמעות השאלה הערבית לציונות". נקודת המוצא שלו הייתה קרבת הגזע בין שתי הקבוצות, למרות הגלות היהודית הממושכת באירופה, אמירה שגזעני אירופה האנטישמים יכלו לשוש עליה. בעיקר סבר שקרבה גדולה יש בין יהודי מזרח אירופה לערביי ארץ ישראל ("היהודים המזרח אירופיים הם גם היום כמעט אוריינטלים"). על כך נוספה אמונתו בדבר הקרבה היותר גדולה בין יהודים למוסלמים מאשר לנוצרים. לא היה ספק בעיניו שמיעוט יהודי חייב לחיות בשלום עם רוב ערבי, ולהימנע מלהתגרות בו כדי ליצור כלכלה קפיטליסטית משותפת. את הפוטנציאל הלאומי של הצד הערבי לא איתר.

ארתור רופין, מנהל המשרד הארץ ישראלי כבר מן הימים שלפני המלחמה, פרסם בימי ועידת השלום מאמר על "יחס היהודים לערבים": "מה שהפרידה ההיסטוריה, יכולה ההיסטוריה לחבר מחדש", קבע והתכוון לקשר של היהודים לעמי המזרח התיכון. גם הוא הדגיש את שייכות שני העמים ל"משפחת העמים המזרח תיכונית", והתייחס לתבונה שבשלום עם 30 או 40 מיליוני ערבים ולתועלת שיביאו היהודים לחברה הערבית.

רופין אמנם ניסה למנוע רושם של התנשאות יהודית-אירופית מול האוכלוסייה המקומית, אבל סבר שהבאת התרבות האירופית לערבים היא שתמנע את החיכוך בין שתי האוכלוסיות.

קיצורו של דבר: גם בקרב מי שלא התעלמו מהנוכחות הערבית בארץ ישראל והיו ליברלים בגישתם למציאות במזרח התיכון, לא הייתה מודעות לעוצמת המפץ שחוללה מלחמת העולם הראשונה גם בקרב אוכלוסייה לא אירופית. הם לא ראו את הצונאמי שיבוא גם מן הלאומיות החוץ-אירופית ונשארו באופן לא מודע נציגים של החשיבה האירופית המתנשאת והקולוניאליסטית.

משצצה הלאומיות הערבית, ואחר כך לאומיות פלסטינית, לא ידעה הציונות להתמודד איתה, והמגמה העיקרית הייתה מלכתחילה מגמת עימות ולא פשרה. במציאות שנוצרה אחרי המלחמה שבה, למרות הצהרת בלפור, נשארו היהודים מיעוט בארץ ישראל, היה העימות הלאומי לאלים וממנו לא נחלצו שני הלאומים במזרח התיכון עד היום. מציאות זו תורגמה לכלל גזירת גורל שמייתרת גם את התקווה של אנשים כרופין ושטרנברג, שהיחסים בין העמים הקרובים, יהודים וערבים, יביאו לשיתוף פעולה מסיבות פרגמטיות. מלחמת העולם הראשונה לא הסתיימה לצורך זה עד ימינו.

שלוש אלטרנטיבות

למרבה הפרדוקס שחררה מלחמת העולם הראשונה אל תוך ההיסטוריה היהודית גם את היסוד המסוכן המהופך ללאומיות: דווקא כדי לקדם פני הסכנה הלאומית יצאה אז האימפריה העות'מנית למלחמה בתור ג'יהאד. לימים תאמץ גם המגמה הלאומית את הג'יהאד כאמצעי. בהמשך המאה ה-20 היו גם הג'יהאד וגם העימות הלאומי מסגרות שרק החריפו את העימות והעמיקו את האסון.

ועוד: מלחמת העולם החריפה עד כמה שאפשר את המחלוקת על "הפתרון" למה שכונה "השאלה היהודית". הפתרון שאירופה ואמריקה הציעו מאז המאה ה-19, הפתרון של אמנציפציה, התמודד מעתה מול הפתרון הלאומי, הציוני, שהפך לריאלי, אבל גם מול הפתרון ההפוך - פתרון הסילוק וההשמדה, כפי שבוצע בשיטתיות במלחמת העולם השנייה.

מלחמת העולם הראשונה היא שהעמידה את שלוש האלטרנטיבות בכל חריפותן והפכה אותן כולן לבנות ביצוע: כיום כשליש ממספר היהודים בעת מלחמת העולם הראשונה נהנים מפתרון האמנציפציה, כשליש מהפתרון הלאומי ושליש אינם עוד, כיוון שנפלו קורבן ל"פתרון הסופי".

המפגש האלים בין שלושת הפתרונות שורשו במפץ שנוצר במלחמת העולם הראשונה, ושם גם שורשו של העימות האלים בין הפתרון הלאומי ליריביו במזרח התיכון.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו