בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מלחמת העולם הראשונה בארץ הקודש

9תגובות

ב-31 ביולי 1914, הודיע אליעזר בן-יהודה לקוראיו ״ובכן, החלה המלחמה. העתון האוסתרי הרשמי מודיע זאת בעצמו״. בן-יהודה לא החביא את האהדתו לצד האוסטרי ואף כתב: ״...כל אדם מן הישוב מרגיש את לבו רוחש אהדה לאוסתריה במלחמתה זו עם אומה חצי-ברברית כסרביה...״.

התמיכה ב״מדינות המרכז״ - הקיסרות האוסטרו-הונגרית והגרמנית, בולגריה והאימפריה העותמאנית  - לא הייתה חריגה. יהודים רבים, ובהן רבים מיהודי ארצות הברית ורוסיה, חשו איבה רבה לאימפריה הרוסית. כשברביעי באוקטובר 1914 הצטרפה האימפריה העותמאנית למערכה באופן רשמי (בפועל הם כבר השתתפו במלחמה כשבוע ימים) נקראו נתיני הממלכה להתגייס לצבא העותמאני ואכן אלפי יהודים התגייסו. ביניהם משה שרת לימים ראש ממשלתה השני של מדינת ישראל ודב הוז, ממייסדי ״ההגנה״,  שניהם שירתו כקצינים זוטרים.

כבר עם תחילת המלחמה החלו העותמאנים להתעמר ביהודי הארץ, תהליך שרק החמיר ככל שהמלחמה נמשכה והעותמאנים נחלו מפלות בשדה הקרב. ראשית בוטל משטר הקפיטולציות לנתיני מדינות אויב, ואכן רוב יהודי הארץ היו נתינים זרים - בעיקר של רוסיה. צעד זה הוביל לכך שרבים איבדו את ההגנה וזכויות היתר להן זכו לפני המלחמה. עתה הם נאלצו לבחור אם לוותר על אזרחותם הזרה ולהפוך לנתינים עותמאנים או לעזוב. רובם בחרו להישאר. נוסף על כך, המלחמה הגבילה העברת כספים מיהדות העולם לישוב, מה שהוביל למשבר כלכלי קשה. כמו כן, בנובמבר 1914 החרימו העותמאנים את הנשק שהיה בידי היהודים ובכך השאירו אותם חסרי הגנה. כעבור כחודש אספו השלטונות יהודים רבים, בניהם גם נתינים עותמאנים, וגירשו אותם באניות למצרים. מעט אחר כך סגרו השלטונות את העיתונים העבריים למעט ״חרות״ שהמשיך לפעול תחת צנזורה כבדה.

ככל שהתעמרות העותמאנים גברה כך גברה האיבה שחשו יהודי ארץ-ישראל למשטר. בנוסף, התמיכה ב״מדינות המרכז״ דעכה בקרב יהודי ארצות הברית והדחת הצאר ברוסיה  הובילה להזדהות גדולה יותר של יהדות רוסיה עם ארצם. אף-על-פי-כן, התנועה הציונית העולמית נמנעה מלקחת צד במלחמה מתוך דאגה לגורלם של יהודי ארץ-ישראל. אך לא הכל ישרו קו. זאב ז'בוטינסקי פעל להקמת כוח יהודי לוחם תחת הבריטים שיעזור לחלץ את הארץ מידי העותמאנים. הבריטים לא התלהבו מהרעיון, אך לבסוף הסכימו להקים את "גדוד נהגי הפרדות" ב-1915. לדאבונו של ז'בוטינסקי, גדוד זה, שהורכב ברובו מפליטים יהודים מארץ-ישראל שהתיישבו באלכסנדריה וסביבתה, לא היה כח לוחם ממש אלא יחידת תובלה שסייעה לכוחות לוחמים בגליפולי. יחד עם זאת, הייתה לגדוד חשיבות סמלית גדולה שכן הייתה זאת היחידה הצבאית דוברת העברית הראשונה מאז העת העתיקה. כאשר פורקה היחידה חלק מחייליה השתבצו בגדודים העבריים - שלושה גדודים שהורכבו בעיקר ממתנדבים יהודים אמריקאים ושלקחו חלק בלחימה על ארץ-ישראל.

הידיעות על טבח הארמנים רק הגבירו את החשש של יהודי ארץ-ישראל מפני גורלם תחת העותמאנים. על פי האגרונום אהרון אהרונסון שיחקה חרדה זאת חלק מרכזי בהחלטתו להקים ארגון ביון שיאסוף ידיעות על העותמאנים ויעבירם אל הבריטים ב-1915. ארגון ביון זעיר זה, אשר לימים נקרא ניל״י, העביר ידיעות לספינה בריטית שעגנה לחופי עתלית מידי כמה שבועות, עד שבראשון לאוקטובר 1917, צרו השלטונות על זכרון יעקב ועצרו את חבריו.

חשיפת הרשת רק הוכיחה למושל של סוריה העותמאנית (שכללה את ארץ-ישראל), ג׳אמל פאשא, את שכבר חשב - היהודים הם בוגדים. לאחר שנחשפה הרשת הוא הגביר את רדיפת היהודים והורה על מעצר מנהיגי הישוב. אלו נכלאו בדמשק - רבים לא שבו מעולם. עוד לפני כן, באפריל 1917, כבר הורה ג׳מאל פאשא על גירוש יהודי יפו ותל-אביב, כ-8,000 איש, חלקם ירדו מהארץ ואחרים מצאו את דרכם למושבות שם חיו כפליטים עד סוף המלחמה. מאוחר יותר יגורשו גם יהודי ירושלים ממש לפני כיבושה בידי הבריטים.

רדיפות הממשל והמצב הכלכלי הקשה הובילו לירידה משמעותית במספר היהודים בארץ ישראל. מספרם פחת מכ-85,000 בפרוץ המלחמה לכ-56,000 ב-1918.

ארץ-ישראל לא הייתה זירת התגוששות עד לסוף המלחמה. הלחימה באזור התרכזה מדרום - בסיני. ב-1915 הורה ג׳מאל פאשא, שבנוסף לתפקידו כמושל סוריה ושר הצי, היה גם מפקד הארמיה הרביעית - לכבוש את מצרים שהייתה רשמית עדין חלק מהאימפריה העותמאנית, אך בפועל הייתה תחת שליטת הבריטים. למצרים הייתה חשיבות אסטרטגית מהמעלה הראשונה בשל תעלת סואץ שעברה בה ושדרכה הובילו הבריטים כוחות והספקה ממושבותיה במזרח, בעיקר הודו ואוסטרליה. העותמאנים היו צריכים לעצור את הזרימה הזאת והיה זה סגנו של ג'מאל פאשה, הגרמני פון קרסנשטיין שינסה לעשות זאת. ב-2 בפברואר 1915 הוא הגיע בראש כח של 20,000 חיילים מחיל הרגלים העותמאני ומספר סוללות תותחים אל התעלה. למזלו הרע, הבריטים היו מוכנים לקראת הגעתו והוא הובס בקרב. יחד עם זאת, העותמאנים המשיכו להחזיק בעמדות בסיני והוציאו פעולות כדי לשבש את תנועת האוניות, פעולות שלרוב הצליחו הבריטים לבלום.

בנוסף ללחימה בחזית סיני, ניסה כל צד לעודד מרידות אצל האויב. העותמאנים עודדו שבטים במזרח מצרים למרוד בבריטים, צעד שהיווה טרדה ממושכת בתחילת המלחמה, הבריטים מצדם ניסו לעודד את הערבים למרוד בעותמאנים. לצורך כך נשלח קצין מודיעין צעיר ולמדן בשם תומאס אדוארד לורנס, ״לורנס איש ערב״, ליצור קשר עם ההנהגה הערבית. בעידודו, ביוני 1916 הכריז על עצמו השריף והאמיר של מכה חוסיין בן עלי (סבא של סבא של עבדאללה השני מלך ירדן) כמלך החג׳אז והערבים כולם. הוא הוביל כח קטן של לוחמים בדואים לכיבוש מכה ומשם, כאשר עוד ועוד ערבים מצטרפים לשורותיו, עשה את דרכו חוסיין צפונה כאשר הוא כובש עוד ועוד משטחי האמפריה העותמאנית המתפוררת.

במקביל הפנו הבריטים כח של 300,000 חיילים לסיני ושמו אותם תחת פיקודו של הגנרל ארצ׳יבולד מורי. עד סוף 1916, הצליח מורי לסלק את העותמאנים מחצי האי ולהכין את כוחותיו לפלישה לתוך ארץ ישראל. במרץ 1917 תקף מורי את הכח העיקרי של העותמאנים באזור העיר עזה אך נבלם. בניסיון השני לכבוש את העיר הוכה מורי קשות והממשלה הבריטית איבדה את סבלנותה ומינתה את הגנרל אדמונד אלנבי במקומו. עם קבלת הפיקוד הורה באופן אישי ראש הממשלה הבריטי לויד ג׳ורג׳ על אלנבי לכבוש את ירושלים לפני חג המולד.

American Colonies photographic serivce

אלנבי הגיע למצרים, אימן וארגן מחדש את כוחותיו במהלך הקיץ של 1917 ובבוא הסתיו החל את פלישתו. ב-31 באוקטובר אלנבי איגף את עזה וכבש את באר שבע. הוא החל לנוע צפונה וחתך את קווי ההספקה של הכוחות העותמאנים בעזה שנסוגו צפונה והחלו להתארגן להגנה על ירושלים. ב-16 בנובמבר, כוחותיו של אלנבי כבשו את יפו ללא קרב ולאחר סדרה של קרבות בדרך לירושלים אלנבי צר על העיר וזו נכנעה בלי קרב. ב-11 בדצמבר 1917, מלווה בנציגים מצרפת, איטליה, וארצות הברית, עבר אלנבי דרך שער יפו, שבועיים לפני המועד שהציב לו לויד ג׳ורג׳. מירושלים המשיך אלנבי לכבוש את הארץ ובסופו של דבר, ב-30 לאוקטובר 1918 העותמאנים נכנעו.

המלחמה לגמרי שרטטה מחדש את מפת המזרח התיכון. בהסכם סייקס-פיקו הסודי - חילקו ביניהם הצרפתים והאנגלים את החזקות האימפריה העותמאנית באזור. בהתאם להסכם זה העניק ארגון חבר הלאומים שהוקם בסוף המלחמה, לצרפתים את השליטה בשטחם של סוריה ולבנון של ימינו ולבריטניה את השליטה בשטחים שמהווים היום את עיראק, ירדן וארץ-ישראל.

החלוקה הכעיסה הן את הציונים והן את הערבים. היהודים ציפו להקמת מדינת יהודית בארץ-ישראל, בהתאם להצהרת בלפור. הערבים ציפו להקמת ממלכה ערבית עצמאית בהתאם להבטחותיו של מושל מצרים הבריטי הנרי מקמהון במכתבים למלך חוסיין. אי קיום ההבטחות הוביל להקמת מחתרות אנטי-בריטיות ובסופו של דבר לעזיבת הבריטים את האזור. בנוסף לכך, הבטיחו הבריטים את ארץ-ישראל הן ליהודים והן לערבים מה שהוביל לחיכוך הולך וגובר בין יהודי ארץ-ישראל לערבים ובסופו של דבר למלחמת העצמאות והעימות הישראלי-ערבי בו אנחנו חיים עד היום.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו