בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סנגור של שלום בזמן מלחמה

3תגובות

כשפרצה מלחמת העולם ב-1914, הרוב האמריקאי הלא-דומם שמח שאוקיינוס מפריד בינו לבין אירופה. שנתיים לאחר מכן, נשיא ארה"ב, וודרו ווילסון, התמודד לכהונה שנייה וניצח תחת הסיסמה: "מלחמה באירופה, שלום בבית". אבל בתוך שנה בלבד, המעצמה המתחזקת הכריזה על כניסתה ל"מלחמה שתסיים את כל המלחמות". האידיאליזם האמריקאי ששטף וגייס את הציבור חצה כל גבול פוליטי. כמעט.

כבר מרגע הכרזת המלחמה האמריקאית בינואר 1917, ובמידה רבה עוד קודם לכן, הפוליטיקה, הכלכלה והתרבות גויסו לטובת המאמץ המלחמתי. הלך הרוח הציבורי נפל בקלות לידי הרטוריקה האידיאלסטית שבקעה מהבית הלבן. "אנחנו נלחמים למען זכויות האנושות ולמען שלום וביטחון לעולם בעתיד", הסביר ווילסון. מטרת המלחמה, כפי שנוסחה על ידי ממשלו, ראתה את השימוש הראשון בסיסמה הנפוצה עד היום למלחמות אמריקאיות: "הפיכת העולם בטוח לדמוקרטיה".

המדינה והציבור המגויס עברו לתודעת מלחמה, והוקמו מוסדות חדשים ששינו את פני החברה. כך מינהל התעשיות והמלחמה קיבל סמכויות מרחיקות לכת במשק, כמו היכולת לאסור שביתות ולקבוע מחירים בשוק שחדל להיות חופשי. "הוועדה למידע ציבורי" של הממשל עשתה שימוש יעיל ומודרני ביותר בתעמולה לגיוס דעת הקהל.

מעט מאוד אישי ציבור העזו לצאת נגד המאמץ המלחמתי, שנתפש כמיגור צודק של ברבריות גרמנית אימפריאליסטית. המעטים שהתנגדו, ובראשם הפעילה הפרוגרסיבית ג'יין אדמס, נתקלו בחקיקה אנטי-דמוקרטית קשה. כעשרת אלפים אנשים נידונו לעונשי מאסר בעזרת חוקי הריגול וההסתה מ-1917, שאסרו בין היתר למתוח ביקורת על המלחמה. כשאינטלקטואלים רבים נרתמו לאג'נדה האמריקאית, פובליצסט צעיר בשם רנדולף בורן התבלט כקול שונה, שהפך למנודה ולנרדף בחייו ולגיבור במותו אחרי המלחמה.

הפצת הדמוקרטיה חותרת תחת הדמוקרטיה

בורן נולד ב-1886 בעיירה קטנה בניו-ג'רזי. הוא אמנם התקבל לאוניברסיטת פרינסטון היוקרתית, אך נאלץ לוותר על חלומו בגלל שכר הלימוד הגבוה. בגיל 23, כשחסך די כסף, החל ללמוד באוניברסיטת קולומביה. באותה שנה הוא כבר פרסם מאמרים בכתבי עת בולטים, בהם "אטלנטיק". ב-1914, כשהמלחמה פרצה באירופה והוא רק בן 28, החל בורן להתפרסם בזכות מאמריו ב"ניו רפבליק"

עוד בימיה הראשונים של המלחמה הפציר בורן באמריקאים לא להיכנס לביצה האירופית.  מעל דפי מגזין "ניו רפבליק" הוא כתב על האיוולת של המלחמה ועל ההשלכות ההרסניות שיכולות לפגוע גם בחברה האמריקאית עצמה אם תצטרף לבעלות הברית. מעבר לעצם השמעת הביקורת הנדירה באותם ימים, בורן התפרסם - בעיקר בתקופה הבדלנית שלאחר המלחמה - בזכות ניתוחו את המלחמה עצמה.

ההוגה הצעיר ניסה להתריע כי אין זה משנה אם כוונתיו של ווילסון כנות וראויות, או שההצדקה למלחמה היא באמת ובתמים שאיפה ליברלית להפצת הדמוקרטיה בקרב עמים מדוכאים. בעיניו, הקמת מדינה דמוקרטית בכוח הזרוע מביאה לדמוקרטיה כמוסד בלבד, ללא סט הרעיונות העומד בבסיסה. יתרה מזאת, היא חותרת תחת אותם רעיונות עצמם ופוגעת במובן העמוק ביותר בערכים הדמוקרטיים של אותה דמוקרטיה המבקשת להפיץ דמוקרטיה.

זמן קצר לאחר מכן הוא ראה כיצד אזהרתו מתגשמת כשהממשל רדף וכלא את מתנגדי המלחמה בעזרת החוקים האנטי-דמוקרטיים. התעקשותו לבקר את צעדי הממשל הביאה במהרה לפיטוריו מה"ניו רפבליק", ללא תרעומת ציבורית, גם בקרב רבים בשמאל. מגזין חדש שאליו הצטרף נסגר בתוך חודשים ספורים, ברגע שהמממן העיקרי שלו משך את כספו על רקע טוריו של בורן.

"מלחמה היא הבריאות של המדינה"

כל הצעדים הללו לא מנעו מבורן להמשיך לפרסם ביקורות בזמן המלחמה, שהפכו אותו לגיבור בעיני רבים דווקא לאחר המלחמה, דווקא לאחר מותו. את המאמר המזוהה עמו יותר מכל הוא כלל לא טרח פרסם, וחבריו הם שהוציאו אותו לאור מיד לאחר מותו ב-1918. הוא טען שמלחמה היא חלק בלתי נפרד ממנגנון המדינה. "היא מפעילה באופן אוטומטי את הכוחות של המכנה המשותף, של שיתוף פעולה נלהב עם הממשל, והיא כופה צייתנות על קבוצות מיעוט ואינדיבידואלים שאינם לוקחים חלק במנטליות העדר".

הצהרתו שהפכה לפופלרית בקרב השמאל הבדלני בשנות העשרים גרסה כי "מלחמה היא הבריאות של המדינה. מלחמה היא הפונקציה העיקרית של המדינה. מלחמה היא דבר מלאכותי, ואינה יכולה להתקיים בלי צבא ממוסד, וצבא ממוסד לא יכול להתקיים בלי ארגון מדינתי. לא ניתן לצאת נגד המלחמה בלי לצאת נגד המדינה. לכן המדינה חייבת לשאוב מהחברה חלק נכבד מהאנרגיות שלה למטרות עקרות כמו הגנה ותוקפנות. כיוון שהמדינה היא חלק ממערכת של מדינות אחרות היא לעולם קיימת תחת סיכון של מלחמה ופלישה", הוסיף בורן.

AP

כיוון שבעיניו המלחמה היא כורח שלטוני, בורן לא תפש את קץ מלחמת העולם הראשונה כתקופת שלום, אלא כ"מלחמה רדומה" שבמהלכה הלוחמים הם אנשי משרד החוץ. "הדיפלומטיה היא מלחמה במסווה", הסביר בורן וטען שבמסגרתה "מדינות שואפות להשיג את אותן מטרות כמו במלחמה, רק בדרך פחות מגושמת. דיפלומטיה משמשת מדינות המתאוששות מעימותים ששחקו אותן. זה סחר-מקח של בריונים תשושים, בעודם קמים מהאדמה, ולאט-לאט משקמים את כוחם כדי להילחם פעם נוספת".

ממאמר זה שנכתב בשלהי המלחמה ניתן לפרש את בורן כפסימי לגבי האפשרות לחיות בשלום אמיתי. אם ההכרח של מלחמה טבוע עמוק בדי-אן-איי של המדינה, כל מדינה, איך ניתן לקיים שלום? לטענתו, הבלבול נעוץ בזיהוי בין המדינה כמוסד לבין המדינה כעם ולאום. "המדינה אינה האומה, והמדינה ניתנת לשינוי ואף לסילוק בצורתה הנוכחית, מבלי לפגוע כלל באומה", טען. "להיפך – אם שליטת המדינה תיעלם, הכוחות האותנטיים ומקדמי החיים של האומה ישוחררו". השאלה שנותרה בלתי פתורה היא איך עושים זאת.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו