בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"תראי, בסוף הם עוד יגידו שהגרמנים אשמים"

לפני שעוצבו המיתוסים והזיכרון, לפני שנכתב "במערב אין כל חדש", לפני שהסכים העולם שהיה זה "מצעד האיוולת", כיצד דיווחו חיילים על חוויות מלחמת העולם הראשונה? עיון במכתבים מהחזית

13תגובות

"יש לי הרגשה שאין אנו רשאים עוד לבקש דבר לעצמנו; שעלינו פשוט להשליך מאחורינו את החיים שהיו לנו עד לרגע זה. עלינו להיות נכונים לקראת הבאות. להיות שמחים ונבונים, לבטוח בהולכים לצידנו, ולקבל את החיים בברכה - זה הכול"

(היינץ פון רוהדן, 4-5 באוגוסט, 1914) ימי המלחמה הראשונים

היינץ פון רוהדן, סטודנט גרמני לתיאולוגיה באוניברסיטת מרבורג, היה בן 22 כשפרצה מלחמת העולם הראשונה. במכתב מהורהר ששלח לחבריו כבר ביומו הראשון בצבא תיאר את הגיוס כקריעה מהחיים, כפרידה מהעולם המוכר שכאילו כבר אבד ויש "להשליכו מאחור". ההתנתקות מ"החיים שהיו" לא לוותה בעליצות או בתקווה לעתיד זוהר. כאשר הלך לצד אביו בערב הקודם לעבר תחנת הרכבת, הוא מספר, לא חווה התלהבות פטריוטית או ביטחון בצדקת המלחמה, אך השבר גם לא היה למשבר, והוא אינו מדווח על עצב או על זעזוע. עלינו "להיות נכונים לקראת הבאות", הוא חוזר שוב ושוב במכתב, "זה הכול".

ובכל זאת, משיכת הכתף בה הגיב לפרוץ המלחמה לוותה ברגשות שלא הכיר לפני כן: זיקה עמוקה וגעגוע אל נופי ילדותו, "אל הכפר הרוגע, השדות והעצים". שנה וחצי לאחר מכן, אחרי חודשים ארוכים של מלחמה בחזית המערבית, הוא כתב שוב בעיקר על געגועים. הפעם לא רק אל נופי המולדת, אלא גם אל החברים "האמיתיים", הרחוקים ממנו, ואל "הדברים החשובים לי באמת". בין רעיו ליחידה הוא "מרגיש לעתים קרובות כחפץ בין חפצים אחרים". מדי פעם, כתב, הוא פותח בשיחה עם עוד "נפש תועה" בחפירות, אך בסופו של דבר הבחורים שלצידו "אינם יותר מאשר אחים לנשק". אמנם באח לנשק "אפשר לבטוח לחלוטין, גם ללא מילים"; "אבל כל שאר הדברים [...] נשארים ביני לבין עצמי". שגרת המלחמה בלתי נסבלת, הסביר במכתב, שכן הוא נותר "בבסיסו של דבר, זר בין זרים".

פון רוהדן שרד את תחושת הזרות בין אחיו לנשק במשך חודשים ארוכים. הוא נהרג בקיץ 1916 במזרח צרפת, הרחק מ"הכפר הדומם" ומ"החברים האמיתיים" אותם נצר בליבו תחת האש.

*

היינץ פון רוהדן היה אחד מכשישים וחמישה מיליון לובשי מדים שלקחו חלק במלחמת העולם הראשונה על זירותיה השונות, ואחד מכעשרה מיליון החיילים שמצאו בה את מותם. בין הנופלים והשורדים היו בני גילים שונים, מרקעים תרבותיים שונים ובעלי תפיסות אידיאולוגיות שונות; והם חוו את הקרבות באופנים שונים. האדישות של פון רוהדן בעת הגיוס המוקדם, תחושת הזרות בקרב חבריו ליחידה, הרקע החברתי שלו ותפקידיו בשדה הקרב לא היו יוצאי דופן, אך גם אינם מייצגים את הלוחמים באופן כללי. לעומת זאת, מכתביו מדגימים היטב את הנושאים המשותפים שעולים שוב ושוב במכתבים, בשירים, בסיפורים וביומנים שכתבו המשתתפים במלחמה, ללא קשר לדרגתם, למוצאם, לגילם ולחינוך שלו זכו לפני פרוץ המלחמה: הקשר בין "החיים שהיו", המציאות החדשה שבמלחמה והעתיד שיפציע לאחר המלחמה; החיפוש אחר משמעות "אותנטית" לנוכח ההתנסויות החדשות, האובדן ונוכחותו המאיימת של המוות; והעיסוק האובססיבי בשאלות הזהות, בהגדרות העצמיות ובהגדרת האויב ו"מהותו".

הדורות שלאחר מלחמת העולם הראשונה זכרו ודמיינו אותה בעזרת מספר מיתוסים רבי עוצמה, שהתקבעו בתודעה לאחר שוך הקרבות: "קץ עידן התמימות", "הדור האבוד", "משבר המודרניות", וכד'. כתבי החיילים שנכתבו בזמן ובתוך המלחמה נותנים בידינו מבט שונה ומיוחד על האופנים שבהם נתפסו האירועים סמוך להתרחשותם, לפני שעוצב הזיכרון. לפני שהתקבע אותו זיכרון מלחמה מיתולוגי, התעמתו החיילים עם ההתנסויות החדשות וניסו למצוא בהן משמעות, סדר, וקשר - אפילו על דרך הניגוד - לעולם שאותו הכירו. אתגר זה הוביל, מחד גיסא, לעושר של רעיונות אשר חלקם נשתכח לאחר מכן. מאידך גיסא, ניתן להבחין כי העושר בתגובות החיילים לאתגרי המלחמה ממוקד במספר מצומצם של נושאים החוזרים על עצמם בגרסאות שונות במכתביהם. מיקוד זה מדגיש את החיפושים המשותפים שלהם אחר אותם העוגנים ואת ההתלבטויות המשותפות באותם המושגים.

אציג כאן מספר מאותם עוגנים משותפים ואעמוד על משמעותם במסגרת הכללית של החיפוש אחר משמעות בזמן הלחימה.

*

אחד המיתוסים המוכרים ביותר לגבי מלחמת העולם הראשונה הוא היותה קו פרשת מים בהיסטוריה האירופית. ההצהרה הפותחת את "1914" של פיליפ לארקין, "תמימות שכזו לא תשוב עוד", הייתה לחלק בלתי נפרד מהמחשבה על הדור שיצא למלחמה אשר "הופתע [...] ונדרס באכזריות על ידי העובדות", כפי שנזכר מקס ברוד, בדומה לתיאורו של ט.ס. אליוט את "העולם הנפלא והבטוח שפוצץ עצמו [...] באהבה גדולה".

מעניין לראות, כפי שרומז גם מכתבו המוקדם של פון רוהדן, שהחיילים שיצאו למלחמה כבר התעמתו עם רעיון זה, עם "השבר" בהיסטוריה האירופית, עוד לפני שהמלחמה הייתה למשהו שלא נראה או נחווה קודם לכן - לפני שמתחילה "הקזת הדם" של מלחמת החפירות, לפני השימוש בגז רעיל ולפני שמטרות אזרחיות היו למטרה מקובלת במלחמת הצוללות ובהפצצות מן האוויר.

לא רק לוחמים התבטאו בצורה שכזו בתחילת המלחמה. אלברט איינשטיין ופרידריך ניקולאי, שהשקיפו על המאורעות מברלין, קבעו בשבועות הראשונים של המלחמה שהיא מביאה לקיצה את ההתפתחות רבת השנים של הציוויליזציה האירופית, ומחליפה אותה ב"ברבריות". תחושה זו זכתה לתשומת לב רבה בקרב החיילים. מפקד הצבא הגרמני, הלמוט פון מולטקה, כתב כבר ערב המלחמה כי הסכסוך המתפתח מסכן את קיומו של העולם שאותו אנו מכירים ("הכי טוב היה להקיף את כל הבלקן בגדר ולא לפתוח עד שכולם בפנים יגמרו להרוג אחד את השני"). העתיד - כלל אינו ברור עוד, הסביר מולטקה לאשתו, ויעץ לה לצאת לחופשה כדי "ליהנות מהטוב שמציע העולם, לפני שייגמר".

בשיר הידוע של יקוב ואן הודיס מ-1911, "סוף העולם", מי הים גואים ו"לרוב האנשים יש נזלת"; החיילים שדמיינו את סוף העולם בחודשים הראשונים של המלחמה נטו לתפוס את הסוף במונחים אישיים יותר: הסטודנט קורט רוהרבך אבחן לאחר כמה חודשים של לחימה כי המלחמה שמה קץ לעולם המוסרי-פילוסופי שעליו גדל. "האוצרות הרוחניים שלי אבדו", כתב אותו רוהרבך משדה הקטל בצרפת לחבר ילדות, ואני "זקן, כל כך זקן". אוטו גוטכלק כתב מפלנדריה ברוח דומה, אבל מתוך השלמה, שהרי "עם הזמן מתרגלים לכול".

אולם לא כולם חשבו בהכרח על "שבר" היסטורי שלא ניתן יהיה לאחותו. רבים מאלה שמצאו במלחמה את הניגוד המוחלט ל"עולם", או ל"חיים האירופיים", בחרו לחשוב עליה כעל מעין יקום מקביל או בועה המתקיימת לצד ובמנותק מהעולם האמיתי, אליו יוכלו לחזור בתום הקרבות. החייל הבריטי מקאולאי סטיבנסון כתב ב-1915 על רגע קצר בסיומו של יום קרב: "אז השתרר שקט לכמה דקות; עדיין כרעתי בשוחה שלי בציפייה, ולפתע ראיתי זוג קיכלים בונים להם קן בתוך עץ עירום, כחמישה מטרים מאיתנו. באותו זמן החל עפרוני לזמר בשמים מעל החפירות של הגרמנים. בזמנו זה נראה לי כחזיון תעתועים, אבל כעת, בכל פעם שאני חושב על בוני הקן [...] זה נראה כאילו הם החזירו אלי במידה מסוימת את היקום הנורמלי והבלתי משתנה, המנותק מן הסערה, הממשיך להתקיים ללא עכבות וללא דאגות בין כל הגופות והכדורים והטירוף".

הסטודנט הגרמני יוהנס האס כתב ברוח דומה מעט לפני מותו בוורדן כי בזמן הפוגה קצרה ניגנו במועדון החיילים סונטות של בטהובן, בלדות "נהדרות" של שופן שהזכירו לו את הבית: "איזו מסיבת פרידה! [...] כמה יפים החיים, חבר!". להאס לא היה ספק כי הבית - או יותר נכון, המולדת, ה"היימאט" - עומד כפי שהיה ומחכה לשובו: "חבר ותיק ואהוב, בקרוב שוב נטייל יחדיו בשבילי היערות. [...] היימאט, הו, היימאט, טוב להילחם למענך!".

*

דימוי מיתולוגי נפוץ אחר הוא שחיילי המלחמה "לא טרחו לשאול 'למה'?" או לחלופין שזה "נחשב טירוף לשאול מדוע אנו נרצחים", כפי שניסח זאת פרדיננד ברדמו, גיבור "מסע אל סוף הלילה" של סלין. הנכונות של החיילים לקבל את השרירותיות, את חוסר המשמעות של המוות ואת החיים בשוחות זכתה לאחר המלחמה לביטויים תרבותיים רבים. אביגדור המאירי, שלחם בחזית הרוסית כקצין בצבא האוסטרו-הונגרי, קרא לספר זיכרונותיו מהמלחמה "השיגעון הגדול" (פורסם ב-1929). הלוחמים כולם, לפי תיאורו, היו למעשה מאושפזים ב"בית המשוגעים הכביר, שהקיף יותר מחצי כדור הארץ".

התיאור של החיילים כפסיביים, כמתים-חיים "השוכבים בשוחות ומחכים למותם מאש הפגזים או להגעת המשמרת המחליפה" (כך כתב ביומנו הקצין הצעיר יוליוס מרקס), מופיע באופן תדיר ביומנים שתיארו את שגרת הקרבות. קרול קרסטייר, סוחר אמנות אמריקאי שלחם בשורות הצבא הבריטי, כתב ביומנו את אחד האפיונים המצמררים ביותר של מצב זה: לאחר שגרם למותו של משרתו האישי, כשהתעקש שהלה יביא לו את ארוחת הבוקר למרות ההפגזה הכבדה, הוא כתב בלא חרטה, "כאן לא יכולים להתקיים שום קשרים בין סיבה ותוצאה; אתה חייב לקבל את כל מה שקורה כאילו זה אינו קשור אליך כלל, כאילו מדובר בכרכרה שדורסת מישהו אחר".

אולם רבים מהחיילים לא הסתפקו בכך ועסקו באובססיביות בשאלה מדוע הם נלחמים. בכתביהם אנו מוצאים תשובות רבות ומגוונות. יוהנס האס המצוטט לעיל הגיע להכרה שהוא מגן בגופו על אדמת המולדת, ההיימאט, שהייתה בשבילו, ובשביל רבים אחרים, גרמניה האמיתית, זו שלא הוכתמה ב"פוליטיקה", במיליטריזם, ולאחר מכן בתבוסה.

לצד המושג "היימאט", הקשור בנופי המולדת, בקיום ובערכים האותנטיים, העל-זמניים והא-פוליטיים, דיווחו חיילים גרמנים רבים ליקיריהם על נכונותם להקריב את חייהם בעבור מדינתם והנהגתה הפוליטית, או ה-Vaterland. החייל היהודי פריץ הרץ מווייסבאדן כתב להוריו ערב ראש שנה של 1914 כי המלחמה אינה כל כך נוראה, כל עוד האדם "מודע לכך שהוא משרת את ה-Vaterland בקרב על הדבר הנכון. [...] עם האל, למען המלך וה-Vaterland!". חייל אחר כתב להוריו על נפילת חברו והזכיר להם כי הקורבן אינו לשווא, משום "שכולנו שייכים ל-Vaterland".

הרולד הייז, קצין רפואה בשירות המילואים האמריקאי, השתכנע שאמירות מסוג זה מצד החיילים הגרמנים אינן כנות: "הגרמנים יודעים, בדיוק כפי שאתה ואני יודעים, שהמלחמה נכפתה עליהם בידי מעמד היונקרים. ותן לי לספר לך סוד: רבים מהם מתפללים לאלוהים להכחדת הטיראנים הללו בדיוק כפי שאתה ואני מתפללים לכך". מתוך חשיבה שכזו היה הייז יכול להצדיק את השתתפותו במלחמת שחרור, המקדמת ערכים אוניברסליים של אינדיבידואליזם וחירות. הייז מבחין היטב באירוניה שבמצב בו חיילים גרמנים הנמצאים עמוק בצרפת טוענים שאינם רוצים אלא להגן על ביתם בגרמניה. לעומת זאת, נדמה שאינו מבחין כלל באירוניה שבמצבו שלו: את הגיגיו על החירות הוא משמיע באוזני שבויי מלחמה גרמנים, המוצגים לראווה, מושפלים, במחנה בו הוא מוצב.

בין אם הבינו את מקומם כמגני ערכים אוניברסליים או כמגני המולדת מהפולשים, מתארים מכתבי החיילים שוב ושוב את הצורך להגיב כנגד הפרובוקציות של האויב. גישה זו מקורה ככל הנראה במאמץ הסברה נרחב, בקרב כל המדינות הלוחמות, "להוכיח" כי מדובר ב"מלחמת אין ברירה" שנכפתה על ידי הצד השני.

ההיסטוריון הבריטי רמזי מואיר פרסם סמוך לפרוץ הקרבות מחקר שמגלה כי "המלחמה המפלצתית" אינה אלא תוצר בלתי נמנע של "הרעל ושמו פרוסיה". המומחה הגרמני למשפט בינלאומי ארנסט מולר-מיינינגן, לעומת זאת, בדק ב-1915 ומצא שהמלחמה היא תוצאה של מזימות שפלות שרקמו בריטניה וצרפת. החייל הגרמני הצעיר הנס וולף השאיר ביומנו עדות מפורטת כיצד עבדה מכונת ההסברה של הצבא הגרמני בימים הראשונים של המלחמה: "הודעה רשמית בישרה שצרפתים במדי קצינים גרמנים נתפסו מעבירים כסף לרוסיה [...]. כל הגדוד מוכן ומזומן לצאת לקרב שנכפה עלינו בשל בגידה ומרי". לפי הכתוב ביומנו של וולף, מאוחר יותר, החלו לזרום הידיעות על רצח חיילים בידי אזרחים, או חיילים בלבוש אזרחי, בבלגיה; האוכלוסייה האזרחית "מנצלת את המוסריות היתרה של הצבא הגרמני", חזר וולף הצעיר על דעתם של קציני המודיעין, אין לנו ברירה אלא לפעול באגרסיביות, כשאר העמים, ולא - יהיה זה סופנו. בכל הצבאות היו מעטים מבין החיילים - טוראים, רופאים, כמרים וגנרלים - שלא תיארו עצמם כקורבנות.

ברומן שפרסם המתנדב הצרפתי הנרי בארבוס ב-1917 מתוארים הגברים שבצבא כמי שנבגדו, ובהשאלה - סורסו, על ידי הנשים שהותירו מאחור, בשטחי הכיבוש הגרמני. אחד מגיבורי הרומן, בן דמותו של חבריו לחזית, מתגנב בלילה לביתו ומציץ מהחלון לראות את אשתו מחייכת אל אורחיה הגרמנים "חיוך אמיתי, לא כאילו היא חייבת". הגנרל פון מולטקה תיאר בעגמומיות, כדרכו, כיצד "הרוסים תכננו את העניין במיומנות רבה" ו"כפו מלחמה, בה נראה כי המשימה של שאר האומות היא להשמיד אותנו"; "את תראי", כתב לאשתו באוגוסט 1914, "בסוף הם עוד יגידו שהגרמנים אשמים".

*

אך היו גם כאלה שלא הסתפקו בעמדה של קורבנות - ולעתים אף דחו אותה מכול וכול - וחיפשו משמעויות מסוגים אחרים להתנסויותיהם במלחמה. בשביל ארנסט ינגר הייתה מלחמת החפירות הזדמנות לגילוי מהותו של האדם הלוחם. "לנוכח אש הקרב", כתב בלהט, "כאשר התבונה החדה ביותר מתבררת ככלי ריק", הופך האדם "מיצור חושב ליצור של תחושות", וההתנסות הרגעית מספקת חוויית אותנטיות שאין דומה לה.

בניגוד לינגר שמצא במלחמה הזדמנות להתעלותו של היחיד, ובניגוד לפון רוהדן והבחנתו בין "חברים" ל"אחים לנשק", רבים אחרים ראו ברעות את הטעם והמורשת של המלחמה. הרולד צ'פין, רב טוראי בחיל הרפואה הבריטי, כתב לאשתו במאי 1915 כי במלחמה מצא לעצמו קהילה בה "איש אינו דואג יותר לעצמו בלבד, או אפילו יכול לדאוג רק לעצמו. הוא חלק מקבוצה של אנשים כמותו שמשרתים [איתו] ודואגים לשלומו". הרעות שומרת את החיילים יחדיו והיא הדבר היחיד שיוכל להביא "לסוף ההרג הזה", הוא כתב סמוך למותו.

לצד הרעות, רבים מצאו במלחמה התעלות דתית והתחזקו באמונתם. חבר הפרלמנט האירי-קתולי וילי רדמונד התנדב להילחם בגרמנים בגיל 53 ודיווח מן החזית כי "אחד הדברים הנעימים ביותר לעין הוא המראה של איש דת במדים" המשתף את רעיו בנחמת האמונה; "בין כל הרוע שהביאה איתה המלחמה", העיר רדמונד, "לפחות יש בה דבר אחד טוב [...] היא הביאה לתחייתה של הדת". למרות שהקרבות הפגישו לעתים קרובות את בני אותה הדת משני צידיו של שטח ההפקר, כתבי החיילים מתארים שוב ושוב את ביטחונם בכך שהאל הטוב יסייע לכוון את הארטילריה שלהם ויגן עליהם מהאויב המסתער.

יומנו המפורט של הנס וולף מתאר כיצד היו התפילות חלק בלתי נפרד מהאימונים ומשגרת היציאה לקרבות (אביגדור המאירי העיר באירוניה כי "התפילה הייתה נחשבת בחזית, ובצבא בכלל, למעלה גדולה. כמעט שעמדה במדרגה אחת עם הגסות"). החשיבות של האמונה הדתית, המצע המשותף לחיילי האומות השונות, הייתה גם בהקניית התחושה שמשהו מן העולם שמלפני פרוץ המלחמה בכל זאת עדיין עומד באיתנו. ההפוגה בקרבות של חג המולד ב-1914 תוארה כך אצל חיילים רבים. אולם כמו במקרים אחרים בהם פסקו הקרבות כדי לקיים טקסים דתיים - בעיקר קבורה - היה ברור לכולם כי זו יכולה הייתה להיות הפוגה קצרצרה בלבד. עדות מרתקת להלך רוח זה נמצאת ביומנו של החייל היהודי-אוסטרי מיכאל רייטר, שלחם כנגד האיטלקים בהרי האלפים (איטליה כיבדה בתחילת המלחמה את בריתה עם גרמניה ואוסטרו-הונגריה, אך ממאי 1915 החלה לפעול לצד מדינות ההסכמה): ביום ערפילי אחד, לאחר סדרה של הפגזות הדדיות, חיילי האויב האיטלקים סייעו לאנשיו לקבור את מתיהם בשטח ההפקר; "אחר כך הציבו צלב, עשוי ענפי עצים, כיבדו את חיילנו ביין, וכולם נפרדו לעמדותיהם: האיטלקים למטה, ושלנו למעלה - להמשך המלחמה".

*

ולבסוף, חיילים שלא מצאו משמעות, או נחמה, בכל האמור לעיל, זיהו במלחמה טקס התבגרות, התפכחות והבשלה. לעתים קרובות הייתה ההתבגרות מתוארת כקשורה בביטול הרגשות והאמונות האישיות אל מול הציות ל"חובה": לחוק, לפקודות ולשמירה על הכבוד.

היינץ מרקוזה הגרמני שנהרג בסום הסביר להוריו ש"המלחמה עשתה אותי לגבר"; למרות דמעות הגעגועים שבעיניו, הוא כתב, הוא יוצא לקרב בידיעה "שיש רק דרך אחת, והיא דרך החובה. אני הולך בדרך זו בצעדים בטוחים ובראש מורם". באופן דומה, קצין בחזית המזרחית הבהיר למשפחתו שכיהודי "יש לי חובה כפולה להוכיח את עצמי באומץ ובסיבולת".

זיגפריד ששון, הקצין הבריטי המעוטר שהיה למשורר, הבחין כי מלחמת העולם הראשונה כללה בתוכה למעשה שני סוגים שונים של מלחמה, "מלחמת הגנה ושחרור" לעומת "מלחמת התקפה וכיבוש". בנאום שנשא בפני הפרלמנט הבריטי ב-1917 טען כי הוא, שהשתתף במלחמת ההגנה והשחרור, עבר תהליך של התבגרות המאפשר לו לראות כיצד הפכו "הגנרלים" את חייליהם למשרתיה של מלחמת כיבוש. בשיר משדות הקרב תיאר ששון את חיילי הכיבוש גם כקורבנות של מערכת החינוך ושל התרבות הבריטית, המונעות מהם את הסיכוי להתבגר. החיילים הבריטים מוכנים להקריב את חייהם מפני שהדבר נותן להם הזדמנות לשחק תפקיד בהצגה אליה הוכנו מילדותם. בשיר "כיצד למות" הוא מתאר חיילים גוססים העוטים על פניהם מבע הרואי במקום "לעזוב [את החיים] ביללה או עם קללה"; רגע מותם הוא קריקטורה מלודרמטית של הבעת עליונות מעושה: "יש רעד בגרון, אבל הם מתגברים / הכי חשוב, לימדו אותם, לשמור על טעם טוב". צעיר בריטי אחר, וילפריד אוון, הסביר לאמו במכתב מ-1917 כי הוא חייב לחזור מבית החולים הצבאי אל החזית מטעמים אמנותיים: רק מי שנמצא שם יוכל לתאר נכון את המבט בעיני החיילים היוצאים לקרב, שהוא "נורא יותר מאימה, [...] מבט עיוור, ללא הבעה, כמו של ארנב מת". בשילוב של גאווה ולעג עצמי הוא מדווח כי שנה בחזית הפכה אותו למשורר מוכשר.

האירוניה המושחזת של אוון הייתה נפוצה בקרב החיילים הרבה פחות מכפי שנהוג לחשוב. אולם התחושה המרה שלא ניתן לתאר את החוויות שלהם למי שלא היה "שם", שהחזית היא כמעט "פלנטה אחרת", חוזרת אצל רבים. הגנרל הגרמני אדולף פון הוהנבורן כתב על כך בתדהמה ביומנו בעת חופשה קצרה בברלין ב-1916. מדובר בשני עולמות נפרדים: שם אימה ואש וכאן "עסוקים בהשמצות קטנוניות, בתלונות על מחסור בחמאה ובשאלה מתי זה ייגמר". וילפריד ווילסון גיבסון כתב בשיר "בחזרה", ב-1915, שאינו יכול להשיב לאלה המבקשים ממנו לספר על החזית: המילים, השפה, אופני החשיבה שלהם אינם עולים בקנה אחד עם ההתנסויות שלו. התשובה שניסח, בסופו של דבר, תוכל לדעתו להיות מובנת רק למי שהתנסה בכך גם הוא: "איך אוכל לענות לכולם / שבכלל לא אני הייתי שם / מישהו אחר, לא אני / הפליג בזמנו בים במקומי / בארצות זרות, עם הידיים שלי / הוא הרג הרבה אנשים אחרים / אבל הוא חלק איתי את אותו השם / ולפיכך, מן הסתם, גם אני אשם".

*

תחושה של קורבנות הייתה נפוצה בכתבי החיילים הרבה יותר מאשר אשמה. אך המרכזיות של שאלת הזהות שמעלה גיבסון - מי אני, למי הפכתי במלחמה, מי הם אויביי? - חוזרת גם חוזרת אצל רבים. במקרים מסוימים זהות והזדהות משמשות כהצדקה ללחימה, היכן שכלו כל ההסברים האחרים. פרנץ בלומנפלד כתב לאמו בספטמבר 1914, מעט לפני מותו, כי אף סיבה איננה יכולה להצדיק "לירות למוות באנשים רבים כל כך או להיהרג. מדוע התנדבתי למלחמה?", הוא מקשה, ועונה: "זה נראה לי מובן מאליו שהאדם המרגיש איזשהו רגש של שייכות לעמו צריך לחלוק ככל האפשר את הגורל של הכלל". בלומנפלד לא חשב שההזדהות שלו נובעת מעליונות תרבותית, לאומית או גזעית. אולם הטענה בדבר העליונות המוסרית והערכית של החיילים הגרמנים הופיעה תדיר אצל אחיו לנשק. כך, למשל, גרהרד האופטמן כתב בנובמבר 1914 מאמר מפורט להסברת העליונות הגרמנית, בו טען כי להבדיל מהאויב הברברי, חיילים גרמנים נושאים עימם בתרמיל "את פאוסט של גתה, את זרתוסטרא [של ניטשה], משהו משל שופנהאואר, ואת התנ"ך או הומרוס".

גם ביומנים של חיילי בעלות הברית חוזרת ההכרה בעליונותם התרבותית. הרופא הצבאי האמריקאי הרולד הייז הבחין כי "אין שום דבר מיוחד בשבוי גרמני. [...] שים אותו בבגדים של טומי ויהיה קשה להבחין ביניהם, חוץ מדבר אחד - חיילים גרמנים תמיד נראים כאילו גררו אותם והכו אותם: [...] כאילו הובילו אותם לקרב עם שוט; בניגוד לכך, טומי נראה תמיד עם ניצוץ עולץ בעיניו והוא מקרין שמחת חיים. יש לו ישירות ועצמאות של מי שנולד בארץ חופשית".

אצל חיילים בריטים רבים אנו מוצאים את ההנחה בדבר החלוקה הביולוגית של האנושות לגזעים ואת הנחיתות הגזעית של הגרמנים, ה"שרצים" שהמראה שלהם "גורם מיד להקאה", וצריך פשוט "להרוג כמה שיותר מהם". האדמירל הבריטי אלפרד קרפנטר ביטא הנחה רווחת כשתיאר ביומנו את אויביו בתור "הונים פרימיטיביים, [...] חיות נחותות". רעיונות של היררכיה גזעית ועליונות "הצד שלנו" רווחו גם בקרב הגרמנים, כמובן. הגנרל פון הוהנבורן דיווח לאשתו - שוב, בתדהמה - מהקרבות בתחילת ספטמבר: בין "החזירים הצרפתים היושבים ביער על העצים ויורים מלמעלה [...] ראיתי גם חיילים שחורים!".

לגזענות של מלחמת העולם הראשונה עדיין לא היה תפקיד חובק-כול כפי שיהיה לה בתוך המסגרת האידיאולוגית של מלחמת העולם השנייה. היא שימשה, בצדדים הלוחמים השונים, כעוד נדבך במאבקו של החייל להסביר לעצמו את מטרות המלחמה, את משמעויותיה ואת מקומו שלו בעולם החדש שהביאה עימה המלחמה.

*

לפני שהתעצבו הפרדיגמות האידיאולוגיות והתרבותיות להבנת מלחמת העולם, התעמתו הלוחמים עם האתגר שבמפגש עם התנסויות חדשות לחלוטין ועם הצורך למצוא בהן טעם ולהבין את יחסם אל העולם אותו עזבו עם הגיוס. עיון במכתביהם, ביומניהם, בשיריהם וברומנים שכתבו בזמן המלחמה מגלה ניסיונות רבים ושונים להתמודד עם אתגר זה. אופני ההתמודדות שלהם מגלים בעיקר את הגיוון שבתשובות, את העדרה של תפיסה אחידה והגמונית של יעדי המלחמה, שורשיה, זהותם של האויבים וזהותנו שלנו, הלוחמים כתף אל כתף.

לנוכח גיוון שכזה אין זה מפתיע שהיסטוריונים עדיין מתווכחים על מהותה של מלחמה מוזרה זו. לנוכח הדברים אותם כתבו החיילים אין זה מפתיע שעדיין איננו יודעים מה היה העיקרון, הרעיון, בשמו יצאו עשרות מיליוני אנשים באירופה המודרנית להרוג עשרות מיליוני אנשים אחרים; או, אפילו, האם היה כזה? ייתכן כי הדבר המזעזע ביותר אודות המלחמה הזו הוא לא שחייליה לא שאלו "למה", אלא שהתשובות שמצאו לעצמם סיפקו אותם. הם בחרו, כדברי החייל היינץ פון רוהדן, "לבטוח בהולכים לצידנו, ולקבל את החיים בברכה - זה הכול".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו