בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הסופר היהודי שטבל את עטו בדמו

אביגדור המאירי, מחבר "השגעון הגדול" הפציפיסטי, היה אמור לספק לתרבות העברית גיבור שוחות משלה אך נשכח מלב ונותר בתודעה הציבורית כמייסד "הקומקום" ומחבר "מעל פסגת הר הצופים"

2תגובות

הוא נראה מתיישב ליד שולחן בית קפה ותווי פניו האירופיים קורנים משביעות רצון. מידותיו העגלגלות מעט היו חנוטות בחליפת שלושה חלקים שנראתה כאינה הולמת את האקלים המקומי, וכשהסיר את כובעו נחשף שיער משוח במעט ברילנטין. בסרטון הנדיר המתעד את הרגע הזה, שצולם ככל הנראה בתל אביב של שנות השלושים, נראה אביגדור המאירי כשגרירה של הקלאסה האירופית בעיר החוף הלבנטינית, אולי כנושא בשורת המודרנה לאנשי המדבר. "המאירי הוא האיש שיביא את הקומדיה הקלה למעמדה כאמנות ראשית במדינה היהודית", הגדיר זאת מודי בר-און, שבחר בתיעוד המצולם של המאירי לסצנת הפתיחה של סדרת התעודה "במדינת היהודים: סיפורו של ההומור והבידור בישראל". ואכן, המקום הקטן שנשמר מאז להמאירי בזיכרון הקולקטיבי המקומי מתייחס בעיקר להיותו מייסד "הקומקום" - התיאטרון הסאטירי העברי הראשון בארץ ישראל. אלא שבסוף שנת 1929, השנה שבה פסקה פעילותו של "הקומקום" באופן סופי, זכה המשורר, הסופר, הסאטיריקן והעיתונאי ההונגרי דווקא לכינוי אחר לגמרי בעיתונות העברית: "אריך מריה רמרק שלנו".

הקצין היהודי פויירשטיין

אביגדור המאירי נולד ב-1890 כאביגדור פויירשטיין בכפר קטן בשם אודוידהאזה בחלק ההונגרי של האימפריה האוסטרו-הונגרית. בשנת 1907 פרסם את שירו הראשון בשבועון "מצפה", וכשסיים את לימודיו החל לעבוד כעיתונאי ופרסם שירים נוספים בעיתונות הציונית.

ב-28 ביולי 1914, כשאוסטרו-הונגריה הכריזה מלחמה על סרביה ופתחה למעשה את מלחמת העולם הראשונה, היה פויירשטיין משורר צעיר, פעיל ציוני נלהב ועורך בעיתון יומי הונגרי שנהנה מחיי הלילה שהציעה אז בודפשט. כפטריוט הונגרי הוא התגייס מיד לצבאו של הקיסר פרנץ יוזף, התקדם לדרגת קצונה והשתתף במשך כשנתיים וחצי בקרבות גליציה נגד הצבא הרוסי, עד לנפילתו בשבי הרוסי. מהפכת פברואר 1917 של קרנסקי הביאה לשחרורו, והוא נדד לקייב ולאודסה, שם השתלב בחבורה הספרותית שעטפה את חיים נחמן ביאליק, עד שב-1921 עלה עם המשורר הלאומי, לעתיד, על "אוניית הסופרים" לארץ ישראל.

כשהגיע, אימץ אביגדור פויירשטיין לעצמו את שם המשפחה "המאירי", והחל לכתוב לעיתוני התקופה - "הארץ" הפרוגרסיבי ו"דאר היום" הרוויזיוניסטי. בהמשך פרסם את כתבי העת "לב חדש" ו"המחר", ששימשו לו כבמות יחיד, וכמו כן ייסד את התיאטרון הסאטירי העברי הראשון, "הקומקום", וכתב את כל החומרים לתשע התוכניות המצליחות שלו בין השנים 1929-1927. בנוסף כתב המאירי שירים - למשל את "מעל פסגת הר הצופים" לתוכנית השמינית של הקומקום ואת "תן כתף" (1933) לחגיגות פורים בתל אביב - וכן עסק בתרגום מחזות וכתב את התסריט לסרט האנימציה העברי הראשון, "הרפתקאותיו של גדי בן-סוסי" (1931).

אולם שיאו האמנותי של המאירי בעשור הראשון לחייו בארץ ישראל, ואולי אף בשבעה עשורים של כתיבה, היה ספרות המלחמה שלו: אסופות הסיפורים "תחת שמים אדומים" (1925), "קשת יעקב" (1926) ו"בשם רבי ישו מנצרת" (1928), ובמיוחד רומן הזיכרונות "השגעון הגדול: רשימות קצין עברי במלחמה הגדולה" (1929) המתאר את שנותיו בחזית, והמשכו "בגיהנום של מטה: רשימות קצין עברי בשבי רוסיה" (1932).

בהיעדר עדות סותרת, אפשר להאמין לטענתו של המאירי כי כתב את יומן המלחמה שלו עוד במהלך המלחמה, אף על פי שמספר ניסוחים אנכרוניסטיים מעידים על כך שהטקסט לכל הפחות נערך בשנים שלאחריה. על כל פנים, עדות ראשונה לקיומו של היומן נרשמה בשנת 1925, כאשר הוא הופיע בשמו המקורי, "הפרדוכסון הגדול", ברשימת 21 הספרים של המאירי שאמורים היו לצאת לאור בהוצאת "הכתב". בסופה של אותה שנה אף פורסמו ששת הפרקים הראשונים של היומן בעיתון "הארץ", אולם לאחר מכן נותר הספר טמון במגירתו של המשורר ההונגרי. ואז הגיע אריך מריה רמרק.

בסטסלר עברי

"הוא נפל חלל באוקטובר 1918, ביום שהיה כה שוקט וכה דומם לאורך כל החזית, עד שההודעה הצבאית הצטמצמה רק במשפט אחד: 'במערב אין כל חדש'". במילים אלה בחר רמרק ביולי 1928 לחתום את הרומן שכתב, המבוסס בחלקו על חוויותיו בחזית במלחמת העולם הראשונה במדי הצבא הגרמני. בדומה להמאירי, גם רמרק נשלח למלחמה בשוחות, אך בניגוד לעמיתו היהודי הוא מצא את עצמו בחזית המערבית, בפלנדריה. עשור לאחר סיומה של המלחמה, ביוני 1928, היו כבר באמתחתו של רמרק שני רומנים שלא זכו לתהודה ואחד שנגנז לפני שפורסם. אלא שאז, בפרץ של השראה שנתפרשה על פני לילות וסופי שבוע במשך שישה שבועות, הוציא תחת ידיו את יצירתו החשובה ביותר: רומן המתאר את קורותיה של חבורת חיילים, בני אותה כיתת בית ספר, בקרבות מלחמת העולם הראשונה ובתנאי החיים הבלתי אפשריים בחזית. הספר ראה אור בינואר 1929, ועד לסופה של אותה שנה ניצב על המדפים בבתיהם של מיליון קוראים בגרמניה ועוד כמיליון נוספים בארצות הברית, בבריטניה ובצרפת.

היה זה שיאו של גל הכתיבה הפציפיסטית על מלחמת העולם הראשונה, שהיצירות הבולטות בו לצד ספרו של רמרק היו "הקץ לנשק" של ארנסט המינגווי (1927), "שלום ולא להתראות" של רוברט גרייבס האנגלי (1929) ו"מסע אל קצה הלילה" של לואי פרדינן סלין הצרפתי (1932).

בעיקר בזכות "במערב אין כל חדש" הפכה המלחמה מאירוע שמנסים להדחיקו למוצר בעל פוטנציאל שיווקי גדול - ואדוות הגל ששטף את אירופה הגיעו עד חופי הים התיכון בארץ ישראל. בעת שיעקב הורוביץ החל לעבוד על גרסה עברית לרב המכר של רמרק בשביל הוצאת "שטיבל", ובשיאה של ההתעניינות העולמית בזיכרונותיהם של הלוחמים, מסר המאירי את הספר שלו להוצאת "מצפה". הרומן מתאר לכאורה את סיפורו האישי של מחברו, עורך יהודי בעיתון בבודפשט, ששגרת חיי הלילה הנהנתנית שלו נקטעת לפתע עם פרוץ המלחמה והוא מוצא עצמו נאלץ להסתגל למציאות הצבאית ולסכנה קיומית יום-יומית. חבריו לחיי החזית - בחור הישיבה יעקב מרגלית, הדוד אסרייכר הזקן והמשרת הנאמן פאלי - משמשים כשותפיו לשיחות על קשיי השוחות ועל יחסיהם של החיילים עם המפקדים הזוטרים והבכירים. העלילה מסתיימת בנפילה בשבי הרוסי - הנקודה שממנה יתחיל רומן ההמשך, "בגיהנום של מטה".

"השגעון הגדול" פורסם בתחילת אוקטובר 1929, ככל הנראה שבועיים בלבד לאחר פרסומו בעברית של "במערב אין כל חדש", מה שהוביל להאשמות כי המאירי כתב בסך הכול גרסה עברית לספרו של רמרק. עד יום מותו ניסה הסופר היהודי להפריך טענה כוזבת זו - כשהוא נעזר בין היתר בפרסומם של פרקי היומן הראשונים ב"הארץ", ארבע שנים קודם לכן - אולם היא זכתה ככל הנראה לקהל מאמינים רב באותם ימים, ואף הושמעה בהמשך, עד ימינו. עם זאת, חרף הטענות להעתקה, זכה "השגעון הגדול" להצלחה חסרת תקדים בשעתו.

"הרומן נפוץ באלפי טפסים", כתב עיתונאי "דבר" שמעון גן בראיון שערך עם המאירי ב-1957, "ואפשר לומר כי זה היה ה'באסטסאלאר' הראשון בספרותנו". רבים ממבקרי הספרות באותם ימים בחרו לערוך את ההשוואה המתבקשת בין ספריהם של המאירי ורמרק, אך הגדיל לעשות עיתונאי "דאר היום" אורי קיסרי שהשווה ב-5 בינואר 1930 בין התופעות התרבותיות שחוללו שתי היצירות. "בחודשי מאי-יולי 1929 עשיתי באירופה", כתב, "על גבי ספינות בים, על רכבות ביבשה, בגבולות צרפתים, בלגים, שוויצרים. משרדים, אולמות, בתי-מרזח, מסעדות, קהואות. בכל מקום, בכל פינה, בכל יד: 'במערב אין כל חדש'. ממש בצורה פטלית היה צץ הספר הזה בכל עבר, כאילו היה מין מגיפה, מין רוח העובר וחולף ממקום למקום. בתא של רכבת יושבים שמונה אנשים. שבעה מהם קוראים ספרים. כל שבעת הספרים: 'במערב אין כל חדש'. בזעיר אנפין נעשה גם אצלנו אותו דבר, עכשיו. 'השגעון הגדול' נמצא בכל ידיים. על שפת הים, בידי העלמה. במסדרון הגימנסיה, בידי התלמיד. ברכבת, בידי הפועל. בעיר, במושבה, בכפר. בבית, בחוץ - 'השגעון הגדול'".

בהמשך פירש קיסרי את חשיבותה של התופעה, ומיקם אותה בהיסטוריה המקומית. "הסופר היהודי האחד והיחיד שכתב על המלחמה", הוא כתב. "העברי הראשון שיצא מכבשן האש והחורבן, טבל את עטו בדמו - וכתב".

היהודי ודילמת המולדת

ייחודו של המאירי כמספר סיפורה של מלחמת העולם הראשונה דרך עיניים עבריות, כפי שהוצג על ידי קיסרי, בולט גם מאה שנים לאחר פרוץ הקרבות. אמנם קרוב למיליון ורבע יהודים לקחו חלק בלחימה תחת דגלי הצבאות השונים, אך רק בודדים ביטאו את חוויית החזית, ביניהם בולטים המשוררים שאול טשרניחובסקי ואורי צבי גרינברג. המאירי, כפי שהגדיר זאת פרופ' אבנר הולצמן, היה עם זאת הסופר העברי היחיד שחוויותיו כלוחם במלחמת העולם הראשונה נהפכו למוקד מרכזי ביצירתו, ובאו לידי ביטוי בשני יומני מלחמה, 27 סיפורים קצרים, 50 שירים ומחזה אחד. בהתאם לכך עסק המחקר על יצירות המלחמה שלו בעיקר בסוגיות של זהות: פרופ' הולצמן כתב על זהותו של המאירי כחייל וכיהודי ועל האופן שבו תורמים חיי החזית לחידודם של שני מרכיבים אלה באופיו; ד"ר איריס רחמימוב כתבה על הזהות היהודית-הונגרית שלו, כמו גם של יהודים רבים בני תקופתו, לצד גיבושה של זהות יהודית נבדלת מהלאומיות המאגייארית; ואילו פרופ' חנה יעוז כתבה על הזהות היהודית כפי שבאה לידי ביטוי במכלול יצירתו של המאירי, וכפי שהיא מבטאת בעלילת "השגעון הגדול" את המעבר מהתבוללות לציונות.   

דרך נוספת לבחינת מקומו של המאירי בין יומני המלחמה הקנוניים - שהבולטים מביניהם שילבו תיעוד ביוגרפי לצד תיאורים ספרותיים-בדיוניים של חוויית המלחמה, במינונים שונים - היא הסתכלות על "הקונברסיו": תהליך הפיכתו ההדרגתית של הגיבור-הסופר מאזרח ללוחם.

ב"במערב אין כל חדש" של רמרק וב"שלום ולא להתראות" של גרייבס ניתן להצביע על שתי סצנות מהווי החזית: אצל הגרמני, ההסתגלות לעשיית הצרכים המשותפת על ארגזי עץ תוך כדי משחק קלפים, כשברקע נשמעים רעמי התותחים; ואצל האנגלי, משפטים צבאיים נוקשים ומגוחכים המתנהלים על רקע סיפורי האבדות בשדה הקרב. ירוסלאב האשק הצ'כי, אביו של "החייל האמיץ שווייק", העניק לגיבורו התמים תהליך התחיילות מסוים עוד לפני ההגעה לחזית, באמצעות דיאלוגים אבסורדיים עם קצין-חרש בבית המרזח ועם חברי הוועדה הרפואית שמחפשים משתמטים. אך הקונברסיו האכזרי והמהיר ביותר - ומבחינה ספרותית גרידא, ייתכן שגם היפה ביותר - עבר על פרדינן בארדאמי הצרפתי, גיבור "מסע אל קצה הלילה" ובן דמותו של הסופר לואי פרדינן סלין: בעמודו הראשון של הספר הוא עדיין מספק הצהרות אנטי-לאומיות בבית קפה פריזאי, וארבעה עמודים לאחר מכן הוא כבר מצטרף בהתלהבות לגדוד החיילים הצועד ברחובות, עד ש"הם, האזרחים" סגרו אחריהם את השער.

אצל המאירי, וכאן ייחודו, שלובים זה בזה תהליך הקונברסיו של ההפיכה מאזרח לחייל בתהליך ההתקשרות לזהות היהודית. אזכור ליהדות מופיע בספר לראשונה רק כאשר אפשרות הגיוס עולה לדיון, כשנטען כי זוהי הסיבה לכך שהוא אינו מסוגל להבין מהי מולדת. בהמשך מודיע המאירי הצעיר ההולל לפקידי לשכת הגיוס כי לא יוכל לצאת למלחמה משום שהוא עמוס מאוד ונוהג לישון לפני הצהריים. אך לאחר שנאמר לו כי "למות מות גיבורים אי אפשר דרך הטלפון" הוא מתייצב בפני מפקדיו - ונחשף לשפה הצבאית הבוטה ולהיררכיה הנוקשה שהפכה אותו קורבן לפקודותיהם של בעלי דרגות גסי רוח.

רגע השיא בתהליך הפיכתו מאזרח לחייל מתרחש ברכבת אל החזית, כאשר כאיש רוח יהודי ענוג, הלבוש בבגדי נשף שחורים, הוא מחפש לשווא אחר ה"קונדוקטור", בעת שחייל אחד יורק עליו טבק ואחר קורע דפים מספרו לשימוש בשירותים. בהמשך מתוארת הפיכתו הגופנית והמנטלית ללוחם שלובש מדים מטונפים, שותה קפה שחור לפני הארוחה ומתרגש עד דמעות כאשר ה"אופיציר" מחמיא לו. בד בבד הוא מתאר בפירוט את גילויי האנטישמיות בצבא ההונגרי ואת התעקשותו להפגין את יהדותו. "לא התכוונתי מראש לראות את היהודי שבי ושבחבריי למוות - אך כך יצא", תיאר את התהליך בהקדמה הקצרצרה שכתב ליומן, והוסיף: "ובדיעבד, טוב שכך יצא".

תרומתו של המאירי לספרות המלחמה, אם כן, היא ההצגה המובחנת של הלוחם היהודי בשוחות מלחמת העולם הראשונה. ספרות המלחמה, במיוחד זו העוסקת בחזית המערבית, נוטה להתאפיין בעמימות - עמימות הזמן, עמימות המקום ועמימות הלאום. הלוחמים שחזרו מהחזית והפכו לסופרים בחרו באמצעי ספרותי זה כדי לתווך לקהל הקוראים את לחימת השוחות הקשה במשך קרוב לארבע שנים וחצי, אל מול אויב שבמשך רוב הזמן כלל לא ניתן היה להבחין בו ולאורך קווי גבול סטטיים שלא השתנו באופן משמעותי במהלך הקרבות. המאירי, מנגד, נותר אמנם נאמן לכללי עמימות המקום והזמן, אך הזהות היהודית זוכה אצלו להתייחסות מובלטת בתוך הטרגדיה האוניברסלית. כך, למשל, בתארו את החייל שמעון ברגר בן-יעקב, שזעק לעברו במהלך הקרב, לפני שנהרג: "יימח שמם וזכרם עד אבי-אבות-אבותיהם, עשו הרשע! ירם ואל תפחד, בן המכבים!" בנוסף מתאר הלוחם היהודי הקראת קדיש מעל קברו של חייל יהודי אחר, מספר על מאבקו בגילויי האנטישמיות בין החיילים והקצינים - שנבעו, לטענתו, מהצטיינותם של הלוחמים היהודים בקרבות - ואף מציג תיאורים מיסטיים מעט של לחימה תוך כדי הנחת תפילין. "הן משום זה התקינו חכמינו ז"ל להניח תפילין על היד השמאלית, ובימנית יורים", מצטט המאירי את ההסבר שהציג לו חברו היהודי, הדוד אוסטרייכר. "כנראה, יש הסכם בין חכמינו ז"ל ובין הוד מלכותו פראנץ יוסף!"

סופר המלחמה הבלתי זכירה

"השגעון הגדול" זכה מאז 1929 למספר מהדורות - האחרונה שבהן, לעת עתה, ראתה אור בשנת 1989 - אולם ניתן לומר שנשכח מהזיכרון הישראלי הקולקטיבי. שם מופיע המאירי עדיין כמייסד "הקומקום", או לכל היותר כמחבר השירים "מעל פסגת הר הצופים" ו"תן כתף". רמרק, גרייבס והאשק הפכו לגיבורים לאומיים בארצותיהם, ולקראת שנת המאה לפרוץ המלחמה מועלה מחדש זכרם וספריהם זוכים להוצאות עדכניות. לעומתם, המאירי נשכח כמעט לגמרי.

מלחמת העולם השנייה והשואה מילאו את הזיכרון הספרותי המקומי בגיבורים - סופרים וניצולים, לוחמים וקורבנות. בהשוואה אליהן, מלחמת העולם הראשונה נתפסת לרוב בישראל כבעלת משמעות פחותה, ולכל הפחות כאירוע חיצוני להיסטוריה היהודית. על כך ניתן רק להצטער: אביגדור המאירי אמור היה לספק לתרבות העברית גיבור שוחות משלה, בדומה לאלה שבהם מתהדרות כל המדינות הלוחמות, ובנוסף להנחיל את המסרים הפציפיסטיים שהביאו עמם מרבית סופרי מלחמת העולם הראשונה, ושנראה כי יכולים היו לסייע לקהל הקוראים בן זמננו. בימים אלה, כאשר בכל רחבי העולם מציינים את יובל המאה למלחמה הגדולה, מן הראוי להחזיר אל קדמת הבמה את "רמרק שלנו", ומחבר "ה'באסטסאלאר' הראשון בספרותנו".

"'השגעון הגדול' הוא אחד הספרים הטובים שיצאו במאה ה-20", אמר בראיון ל"ידיעות אחרונות" בשנת 2008 הסופר יורם קניוק, ואולי אין זה מקרי שכשנתיים לאחר מכן פרסם קניוק את ספר זיכרונותיו ממלחמת השחרור, "תש"ח" - מהספרים הפציפיסטיים הבולטים שזכו לתהודה בקרב הקהל המקומי, שניתן למצוא את שורשיו ביומנו של הלוחם העברי ההונגרי במלחמת העולם הראשונה שנשכח. הסבר אפשרי אחד להיעלמותו מן הזיכרון הקולקטיבי סיפק הסופר עמוס קינן - שאף הוא לא היה זר לכתיבה הפציפיסטית - בטור שכתב ב-1976, שש שנים לאחר מות המאירי. "הרומנים הארצישראליים שלו אינם מגיעים לקרסולי הרומנים שלו על מלחמת העולם הראשונה, 'השגעון הגדול' ו'בגיהנום של מטה'", הסביר קינן. "המאירי היה בעצם משורר וסופר אירופי של מלחמת העולם הראשונה ולאחריה - ואולי משום כך היה זר כאן, ולא התקבל מעולם".

לקריאה נוספת:

● Rachamimov, A., "Collective Identifications and Austro-Hungarian jews (1914-1918): The Contradictions and Travails of Avigdor Hameiri", in Laurence Cole and Daniel L. Unowsky (ed.), The Limits of Loyalty: Imperial Symbolism, Popular Allegiances and State Patriotism in the Late Habsburg Monarchy, Berghahn Books, New-York and Oxford, 2007. Pp. 178-198.

● הולצמן, אבנר, אביגדור המאירי וספרות המלחמה, הוצאת מערכות, תל-אביב. 1986.

● המאירי, אביגדור, השגעון הגדול: רשימות קצין עברי במלחמה הגדולה, הוצאת מצפה, תל-אביב. 1929.

● המאירי, אביגדור, בגיהנום של מטה: רשימות קצין עברי בשבי רוסיה, הוצאת מצפה, תל-אביב. 1932.

● יעוז, חנה, "לבטי זהות ולבטי קיומיות יהודית ביצירת המאירי", זהות - כתב-עת ליצירה יהודית, ג' (קיץ תשמ"ג). עמ' 224-217.

● המאירי, אביגדור, ילקוט שירים, מבוא: איתמר יעוז-קסט. הוצאת יחדיו בשיתוף עם אגודת הסופרים העברים בישראל, תל-אביב. 1976.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו