בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מי אשם במלחמת העולם הראשונה

שתי מגמות הובילו את מחקר מלחמת העולם הראשונה עד כה: תיאורה כאיוולת מנוולת, והעתקת העניין מהגנרל אל החייל. לרגל שנת המאה לפרוץ המלחמה מבשר גל המחקרים האחרון על תפנית: הקץ לסנטימנטליות, חזרה למניעים, וניסיון לפסוק מי בעצם נושא באשמה. מלחמת העולם הראשונה בראי מאה שנות ספרות ומחקר. סקירה

39תגובות

מלחמת עולם שלישית, נוראה והרסנית משתי קודמותיה, איימה על העולם בסתיו 1962. בעיני מנהיגה של ברית המועצות באותם ימים, ניקיטה חרושצ'וב, הצטייר ג'ון פ. קנדי, הנשיא הצעיר וחסר הניסיון של ארצות הברית, כחלש ולחיץ. לפיכך קידם חרושצ'וב במהלך הרה סכנות את שלביה של תוכנית מרחיקת לכת.  כקומוניסט אדוק האמין בכל ליבו כי הגיע הזמן לצעוד עוד צעד בדרך הבלתי נמנעת אל ניצחון הקומוניזם וקריסתו המוחלטת והסופית של הקפיטליזם הבינלאומי. חרושצ'וב ארז משלוח טילים באוניות והציב אותם בבסיסים בקובה הסמוכה לארצות הברית. קנדי דרש במפגיע את סילוק הטילים. המנהיג הסובייטי היסס, לא נראה כמי שעומד להיעתר לדרישת "נמר הנייר" מוושינגטון, והעולם כולו היה משוכנע כי הנה-הנה פורצת מלחמה ונשק ההשמדה ההמונית, שהיה בידי שני הצדדים, יבטיח הרס מוחלט שלא תהיה ממנו תקומה למין האנושי.

חודשים אחדים לפני "משבר הטילים", באביב אותה שנה, יצא לאור ספרה של מי שנחשבה להיסטוריונית אהובה ומקובלת מאוד, ברברה טוכמן (Tuchman). הספר "תותחי אוגוסט", כמו כל ספריה של טוכמן, הפך עד מהרה ללהיט ענק. עם קוראיו נמנה גם הנשיא הצעיר, ולהתרשמותו מקריאתו מייחסים יודעי דבר חשיבות רבה בהתפתחות מהלך משבר הטילים. קנדי, שבראשית דרכו נודע דווקא בזכות ספרו על המהלכים שקדמו לפרוץ מלחמת העולם השנייה, היה צרכן נלהב של כתבים היסטוריים. גם הוא, כמרבית צרכניה של הכתיבה ההיסטורית, האמין כי כל המבקש להימנע מטעויות העבר, מוטב לו שיצלול אל נבכיו ויגלה בו לקחים מאירי עיניים. גם הוא היה משוכנע בקיומו של "שר היסטוריה" החורץ דינם של מנהיגים, ולא רצה בשום פנים ואופן לצאת "אשם" מלפני שופט מחמיר וקשוח זה.

ערב ההכרעה הקשה סיפר לאחיו המקורב אליו מאוד, רוברט, כי אחד הלקחים החשובים ביותר מקריאת ספרה של טוכמן היה צו ההתחמקות מגורל המקריות. כל מעשה, אמר, ולו הקטן וחסר המשמעות מצידו, עלול להוביל להתלקחות רבתי. טוכמן, כמו בספר אחר שלה, עסקה באחד הגיבורים הגדולים של יצירתה ההיסטוריוגרפית, "האיוולת האנושית". בכל מקרה, מ"תותחי אוגוסט" למד קנדי, כי אלמלא טיפשותם התהומית של כל מנהיגי העולם ב-1914, אפשר היה למנוע את אחד האסונות האיומים ביותר בתולדות האנושות, מוות והרס בממדים שהעולם לא ידע כמותם עד אז.

קנדי לא רצה להיות אוויל. הוא לא רצה ליזום צעד על לוח השחמט, שלא תהיה ממנו חזרה. התנהגותו הזהירה, ובעיקר התקפלותו של חרושצ'וב, או למצער כך הצטיירו הדברים אז, שכנעו אותו בצדקתה של טוכמן ובחוכמתה של ההיסטוריה. כל מה שצריך לעשות הוא לקרוא את הספרים הנכונים. ואכן, לאחר המשבר הורה קנדי, המפקד העליון של צבא ארצות הברית, לצייד את כל מועדוני הקצינים בכל הבסיסים של צבאו בספרה של טוכמן. קנדי, כך מספר אחיו, בובי, ציפה מכל קצין המוליך את אנשיו בהכרעות גורליות לקרוא את הספר ולשנן את לקחיו.

סיפורה של טוכמן נישא בפי כל הטוענים כי לימוד ההיסטוריה הוא מתכון בדוק למניעת טעויות העבר. גשו אל הספרים ואל המחקרים ומובטח לכם שתדעו כיצד לנהוג כשתיקלעו להכרעה גורלית.

היסטוריונים מתנערים מאמונה עממית זו. הם אינם מהססים להצביע על עורמתו של שר ההיסטוריה. מחקריהם המדוקדקים והפרטניים, המסתיימים לעתים קרובות בערימה של סוגיות ותהיות, שאלות פתוחות וקושיות לא פתורות, קבורים במדפי הספרים. נזקקים להם סטודנטים בעל כורחם, אך מנהיגים ומקבלי הכרעות מתרחקים מהם. ואכן, כל סטודנט מתחיל הלומד את סבכיה של מלחמת העולם הראשונה לא מתקשה לאתר את טעויותיו המרובות של "תותחי אוגוסט", שמנע, למרות שטחיותו, למרבית האירוניה, את התלקחות משבר הטילים.

"הגרסה הרשמית" משתנה

התמונה שמתארת טוכמן בספרה רחוקה מאוד מן המציאות ששררה באירופה ערב אוגוסט 1914. טוכמן מתארת עולם שלֵו ואידילי המתנהל באיטיות רגועה, מין גן עדן עלי אדמות, שכל חוקיו משתלבים אלה באלה, ולפתע פתאום יריות רצחניות בשוליה של אותה אירופה שלווה, בסרייבו שבבלקן, מפרות את השלווה ומאיצות את גלגלי הסכלות במרוץ מטורף אל ההרג וההרס. טוכמן, מתברר, כלל לא הכירה את ההיסטוריה של היריבות בבלקן, ועיקר ספרה מתמקד במערב אירופה הנסערת.

ספרה של טוכמן היה ללהיט לאו דווקא משום שהיו בו חידושים מפליגים וטיעונים מהפכניים. הוא נקלט משום ששיקף את מצבו של הזיכרון הקולקטיבי באותן שנים, כאשר העולם, אמצעי התקשורת והציבור הרחב התכוננו לציין מלאת חמישים שנה ל"מלחמה הגדולה", שלימים כונתה "מלחמת העולם הראשונה", המלחמה שצילקה את אירופה, הרגה את בניה והותירה את רישומה בכול.

העולם של שנות השישים - והכוונה כמובן לעולם המערבי - גרס כי השנים 1918-1914 היו תקופת מפנה ששינתה הכול. ועם זאת, מדוע ולמה יצאו צבאות אדירים להכות אלה באלה, זאת איש לא הבין. "הרגו לנו את הפרדיננד", הכריז גיבורו של ירוסלב האשק, שווייק, והעולם היה כמרקחה.

הקיץ מציין העולם מלאת מאה שנה למערכה, שבעיני היסטוריונים רבים מסמנת את ראשיתה של "המאה ה-20 הקצרה", מלאת התהפוכות וההקצנות. ראשי מדינות יוצאים לשדות הקרב, פוקדים את בתי הקברות ומבטיחים לנתיניהם כי יעשו כל שביכולתם למנוע הישנותה של אותה התפתחות אווילית נמנעת. הטקסים סטריליים, נוגים, ובקהל כבר לא יהיה נוכח ולו וֶטֶרן אחד ששרד את שדות הקטל.

"המלחמה הגדולה" היא עתה כל-כולה בתחומה של ההיסטוריה, וכשאנחנו נזכרים בה ומספרים את עלילותיה, אנחנו אומרים גם משהו על עצמנו. ב"הזדמנות חגיגית זו" ראוי ונבון להזכיר לקוראים, כי בניגוד למה שנאמר עליה, ההיסטוריה דווקא משנה את פניה עם הזמן, ובמאה השנים שחלפו מאז נורתה הירייה הדרמטית בסרייבו שינה העולם את "הגרסה הרשמית" פעמים אחדות. יבול הספרים והמחקרים החדשים שכבר יצא לאור מלמד, כי אנו צפויים לרוויזיה מרתקת בתפיסת המלחמה הרחוקה ההיא, ובשורות הבאות אנסה להאיר את תפניותיו של הזיכרון הקיבוצי במאה השנים האחרונות.

מחוזה ורסאי ל"סכין בגב"

בשלהי שנות השלושים גברה הנטייה לתלות ב"מלחמה הגדולה", ובעיקר בוועידת השלום שהתכנסה בוורסאי בסיומה, את האשם להידרדרות שהצעידה את העולם כולו אל סיפה של מלחמה חדשה, נוראה מקודמתה. "המלחמה הגדולה" לא הייתה אלא יריית הפתיחה של "מלחמת שלושים השנים" של המאה ה-20.

"המלחמה הגדולה" ריסקה והעבירה מן העולם את הסדר הישן, אך בניגוד להבטחה של המנהיגים שהוליכו את הצעירים לשדות הקרב, לא הצליחו לבסס עולם ראוי לקורבנם של אותם מיליוני החללים. ניתנה להם ההזדמנות להניח יסודות לעולם טוב וראוי יותר, אך הם כשלו. ואכן, מיליוני הפצועים, מוכי הגוף והנפש, שהתהלכו ברחובות הערים הגדולות, היו אנדרטאות חיות לרשעותם ולאיוולתם של המנהיגים ששלחו אותם ואת חבריהם להרג חסר תכלית.

ג'ון מיינרד קיינס (Keynes), כלכלן צעיר ומבריק מקיימברידג' שבאנגליה, היה פה לרבים כאשר הוציא לאור בדצמבר 1919 את ספרו הקצר, "התוצאות הכלכליות של המלחמה" (The Economic Consequences of the Peace). ארבעה חודשים לאחר פרסומו כבר נמכרו בבריטניה 18,500 עותקים של הספר, ובארצות הברית - 70 אלף. החיבור תורגם לאחת עשרה שפות, וקיינס היה לידוען בינלאומי.

ביקורתו של קיינס מיקדה את המחלוקת בסוגיה שעד מהרה הייתה לציר מרכזי בדיון על המלחמה בתקופה שבינה לבין מלחמת העולם השנייה ומיד לאחריה. בסעיף 231 בהסכם ורסאי, שנכפה על הגרמנים, לא נזכר כלל המונח "אשמת המלחמה". הוא מנוסח באחריות ובזהירות רבה ומציין את "אחריותם" של הגרמנים ואת "תוקפנותם" כגורמים שהוליכו למלחמה. ניכר בניסוח המשפטני הזה, שנועד להכשיר את הקרקע למה שהיה לעניין מרכזי בהיסטוריה של המאה ה-20 בשנות העשרים והשלושים. מנסחיו, כך נדמה, ביקשו להכשיר כך את הקרקע לתביעות הפיצויים מגרמניה, ועניין זה אכן חולל משברים בינלאומיים קשים. הגרמנים ניצלו היטב את הסעיף, כינו אותו סעיף "אשמת המלחמה", והיו אף מי שלא היססו לתלות את עלייתם של הנאצים והיטלר בבושה הלאומית המיותרת שהסבו מנהיגי בעלות הברית, כשאילצו את נציגי גרמניה לחתום על מסמך ההשפלה הזה.

מכאן הדרך קצרה לתיאוריית "הסכין בגב". ג'ון מיינרד קיינס סייע מבלי דעת ליצירת האווירה המשחררת את הקייזר הגרמני ואת הגנרלים התוקפניים שלו מאחריות לטבח הגדול ותלה לא מעט מאשמה זו על גבם של ז'ורז' קלמנסו, דיוויד לויד ג'ורג' ושאר מנהיגיה היהירים, השוביניסטים ושיכורי הניצחון של בעלות הברית.

היסטוריונים עתידים להוכיח, כי קיינס נחפז מאוד בפסיקותיו, שבסיסן העובדתי רעוע - ועוד נחזור לכך בהמשך - אך סוגיית "אשמת המלחמה" לא ירדה מסדר היום. באורח לא מפתיע, היא ניצבה שוב במוקד דיון ציבורי ענף ומסועף שהסעיר את החברה בגרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה.

פריץ פישר (Fischer), פרופסור להיסטוריה מהמבורג, פרסם ב-1961 את הספר GriffNach der Weltmacht והציב במוקדו את תשוקתה של גרמניה הקיסרית לשלטון עולמי, שחוללה את מלחמת העולם הראשונה. מנהיגי המערב בוורסאי דייקו כשהאשימו את גרמניה במלחמה, חרץ פישר. השאלה שהסעירה את הציבור בגרמניה בעת פרסומו של הספר הייתה מידת אשמתה ההיסטורית של ארצם כמחוללת האסונות הסדרתית של המאה ה-20.

כצפוי, גרמניה של קונראד אדנאואר (הקנצלר הראשון של גרמניה הפדרלית) לא ששה לאמץ את המסקנות של פישר, ובמחלוקת שחרגה עד מהרה מגדרי האקדמיה וסערה בעיתונות ובציבור נשכחו עד מהרה האמיתות ההיסטוריות, ואל מרכז הבמה הסתערו שאלות המהות ו"הגורל" האקטואליות החבויות.

שנות השישים אכן מסמנות נקודת ציון חשובה בהתגבשות התפיסה של "המלחמה הגדולה", שעיקריה תוארו לעיל, ובמוקדה הטענה כי לטבח הנורא ולהרס הכביר לא היו סיבות וגורמים הגיוניים ומובנים, אלא הם היו פרי של שגיאות וטירוף. בקיצור, מלחמה מיותרת. ככל שקרב מועד מלאת חמישים שנה לפרוץ המלחמה, גברו המאמצים להכלת האירוע ולהגדרתו. תעשיית המחקר פרצה עד מהרה את גבולות הארכיונים והאוניברסיטאות ועברה להיות נחלת הציבור כולו. תרמו לכך בעיקר רשתות הטלוויזיה.

הקרב על הזיכרון

ב-22 בנובמבר 1964 החל הבי.בי.סי הבריטי בהקרנת סדרת המופת "המלחמה הגדולה" (The Great War). 26 פרקים שבועיים ריכזו אליהם מיליוני צופים, והרייטינג הפתיע אפילו את יוצרי הסדרה. פרשנים, חוקרי תרבות והגיגנים התחרו אלה באלה בניסיונות להסביר את סוד הקסם של הקטסטרופה הגדולה. הכול היו תמימי דעים, כי הטלוויזיה אפשרה בפעם הראשונה להביא לעיני ציבור רחב קטעי צילום וארכיון שלא נודעו ולא נצפו קודם לכן. סיפור האימה והסבל קרם עור וגידים לעיני צופים ברחבי העולם, וותיקי המלחמה ששרדו הוסיפו נופך אישי קרוב לקטעי החפירות, הבוץ וההרס. חמישים שנה לאחר פרוץ המלחמה, כאשר חלוקת העולם התייצבה, ואפילו לגרמניה דומה כי נשכח עברה, ששו הצופים להיפרד מן המחלוקות ההיסטוריות הגדולות ואימצו בהתלהבות את המהפך הגדול: לא עוד גנרלים ומדינאים הספונים בהיכלות, אלא החייל, המשפחה.

מתוך ויקיפדיה

החל שלב ההתמקדות בפרט במלחמה. תמורות דומות בהתייחסות לאסונות ולטרגדיות היסטוריות עצומות ממדים ידועות גם מהתפתחות היחס בציבור לאירועים אחרים, כמו המעבר של מוקד העניין בשואה מן הממד הלאומי וההיתר שניתן לפרטים לגולל ולחשוף את סיפוריהם האישיים.

גלגולו של מוקד העניין ב"מלחמה הגדולה" מן ההיסטוריה הדיפלומטית ויחסי המעצמות אל סבלו ותלאותיו של הלוחם בחפירות, הלם היטב מגמה שהחלה להסתמן גם באקדמיה. מרד הסטודנטים שפרץ בצרפת התפשט וסער בעולם כולו וחולל בהדרגה, אך במובלט, מהפכה רבתי בשגרת חיי האוניברסיטאות. התביעה לניעור שיטות הלימוד וחומרי הלימוד קידמה תחומי עניין חדשים והכשירה מגמות ותחומים שהמסורת האקדמית הקשוחה והשמרנית סירבה עד אז להתיר להם להיכנס בשעריה.

אחד המאפיינים הבולטים של מגמה חדשה זו היה התביעה לסלק את הגדרות המפרידות בין תחומי הידע הנלמד ונחקר. סוציולוגים, היסטוריונים ובעיקר הכותבים החדשים באקדמיות, חוקרי התרבות, היו משוכנעים כי שילוב בין מחלקות הידע, כמו בין פסיכולוגיה להיסטוריה או בין ההיסטוריה לכלכלה, יחשוף מרחבים חדשים שנעלמו עד אז מעיני החוקרים המצוידים בסכי עיניים ומסרבים להתבונן במתרחש מעבר לתחומם הצר והמצומצם.

באווירה זו, ובשילוב מגמות ונטיות מתחומי חקר הספרות, הפסיכולוגיה וההיסטוריה, פרץ אל מרכז האקדמיה "חקר הזיכרון". גם היסטוריונים מן הדור הישן זנחו את אשליית החתירה לדברים "כפי שקרו באמת" וידעו כי על כל דור נגזר לגולל מחדש את סיפור ההיסטוריה ולמצוא בו פנים חדשות שלא נגלו קודם.

חוקרי הזיכרון אמרו להם עתה, שמה שראוי לחקור בבחינת תנאי מוקדם לכל הבנה של העבר, הוא מנגנון הזיכרון האנושי. מה נשכח ומה נזכר, מי שוכח ומי זוכר, וכיצד נקבעים תווי המתאר של מה שמכונה "האמת ההיסטורית". המושג "זיכרון קיבוצי" נישא בפי כול.

קורבנות של גנרלים

ספרו של ההיסטוריון האמריקני פול פאסל (Fussil) The Great War and Modern Memory(1975) הוא התוצר המובהק של הרוחות החדשות הללו. קשה להגזים בהערכת השפעתו של ספר מרתק זה על התקבעותו של זיכרון "המלחמה הגדולה" באקדמיה ומחוצה לה. בספר מאוחר יותר שכתב על ההיבטים התרבותיים של תופעת הלחימה והמלחמה בעולם המודרני לא הסתיר פאסל את העובדה כי התנסותו האישית במלחמת העולם השנייה הייתה אחת הסיבות שהמריצו אותו לכתוב את הספר על מלחמת העולם הראשונה. מתברר כי כחייל צעיר שגויס לצבא ולחם באירופה בשלביה האחרונים, נחשף פאסל לאימי המלחמה וחזה בחבר נפש נהרג סמוך אליו.

במרכז ספרו של פאסל עמדה הטענה, שמלחמת העולם הראשונה היא נקודת השבר החשובה ביותר במאה ה-20. היא עיצבה אותה, וכל מה שקדם לה נמחק ונעלם מזיכרונם של בני המאה שבאה אחרי הקטסטרופה הגדולה. פאסל אינו מחפש את הראיות לפסיקותיו המפליגות בארכיוני הצבאות או בתיקי משרדי החוץ של המעצמות הלוחמות. שורת עדיו בהירי הלשון והמסר הם משוררי המלחמה ההיא, סופריה וכותבי זיכרונות החיילים מהשוחות. הוא הציב במרכז הבימה את "החפירה" המיתולוגית ואכלס בה את החיילים המבוססים בבוץ, הנקראים לשפוך את דמם כדי לכבוש מטר נוסף מידי האויב המתבצר מנגד בחפירות משלו.

משוררי המלחמה וסופריה הם הקטגורים המובהקים לטענת קורבנותם של החיילים, שהיא לב ליבו של הספר של פאסל. ואולי כאן המקור הראוי לווידוי. קראתי את ספרו של פאסל זמן קצר לאחר צאתו לאור ואף אני נכבשתי. משוררי המלחמה וסופריה, זיגפריד ששון, וילפריד אוון, רוברט גרייבס, אריך מריה רמארק, אלפי כותבי יומני הסבל והגעגועים, הבטיחו לספרו של פאסל את הקסם שכבש את קוראיו. החייל הוא הקורבן האולטימטיבי, והגנרלים מדושני העונג השולחים את החיילים להיהרג הם האשמים העיקריים. גישה שכזו אינה מבדילה בין האומות הלוחמות. הקורבנות נטולי לאום: גרמנים, צרפתים, בריטים ואחרים, כולם בחפירה בוצית מסריחה אחת.

ספרו של פאסל עורר היסטוריונים רבים להלך בעקבותיו ולהרחיב את יריעת הזיכרון של "המלחמה הגדולה". ג'ורג' ל. מוסה (Mosse) ביקר באתרי הזיכרון ובבתי הקברות של חללי מלחמת העולם ועמד על עיקרי תרבות ההנצחה והזיכרון. ג'יי וינטר (Winter) הרחיב את יריעת ההתבוננות של פאסל וחקר דפוסי זיכרון גם בתחומי עניין ותרבות אחרים: הקולנוע, האמנות הפלסטית ועוד. קסמו של פאסל וממשיכיו, חוקרי התרבות, לא מיהר להתפוגג. נדרשו עשרות שנים של מחקרים כדי להחזיר ל"מלחמה הגדולה" את ממדיה המורכבים, וקבלת הפנים לרגל מלאת לה מאה מלווה אפוא בסממני התנערות וחשיבה מחדש של כתיבתה ההיסטורית.

לשבחו של פאסל ייאמר, כי הודה בעצמו במקצת טענותיהם של ההיסטוריונים שביקרו את גישתו הא-היסטורית. כשמלאו לספר עשרים וחמש שנה, בשנת 2000, והוא יצא לאור במהדורה חגיגית מחודשת, הצהיר הסופר  בפה מלא כי לא ספר היסטוריה קפדני וזהיר ביקש לכתוב, אלא קינה על דור שאבד, על מיליוני חללים ועל עולם שנהרס. ולכן "המלחמה הגדולה והזיכרון המודרני" אינו ספר היסטוריה במובן המובהק וההדוק של המילה, אלא מעין מחקר ספרותי, ניתוח על תרבות נשכחת שבאה אל קיצה בארבע שנים של הרס חסר תוחלת. עתה הצטרף גם פאסל להיסטוריונים חוקרי התקופה והודה כי אחרי ככלות הכול, מלחמת העולם הראשונה לא הייתה מחוללת תרבות מהפכנית ודרמטית, כפי שביקש לתארה. כמה מגילוייו המובהקים של העולם החדש, שאת לידתם מייחסים חוקרי התרבות והזיכרון הקולקטיבי לחפירות מלחמת העולם הראשונה, באו לעולם עוד לפני המלחמה, בעולם השלו והרגוע של זיגפריד ששון וחבריו, משוררי הטבח הגדול וסופריו. מוזיקה א-טונאלית נשמעה באולמי הקונצרטים כבר לפני המלחמה ופבלו פיקסו צייר את "העלמות מאוויניון" כבר ב-1907. לימים תוארה יצירה זו כביטוי העליון של העולם החדש ושל תפיסת האסתטיקה החדשה, אך אלה שמייחסים לה את ההישגים הללו שוכחים, כי תהילתה וערכה גאו רק בשנות השלושים, הודות לחושים מפותחים של מנהל המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק.

היסטוריה להיסטוריונים

כך או כך, ציון מאה השנה לפרוץ המלחמה נותן בימים אלה את האות לגל ספרים חדש על אודות המלחמה. בפתח הספר שהקדים במידת מה את הגל הזה כתב ההיסטוריון הבריטי דיוויד ריינולדס (Reynolds), כי הגיעה העת ליטול את ההיסטוריה של מלחמת העולם הראשונה מידי הסופרים והמשוררים שהשתלטו עליה ועל תפיסתה. ואכן, בספרו הוא כבר מעיד על מגמות חדשות ומעניינות המשיבות לאירוע הטראומטי את ממדיו ההיסטוריים. ככלות הכול, פוסק ריינולדס, "המלחמה הגדולה" הייתה בעיקרה אירוע צבאי. זו הייתה מלחמה שסימנה עידן חדש בתולדות הלחימה המודרנית, ואין להתיר לסבלם ולמצוקתם של כמה משוררים מכובדים להטביע את חותמם על רישומה של המלחמה בקורות העתים. "כשמצמצמים את העימות הנורא הזה ומתמקדים בסיפורים אישיים, טרגיים וקשים ככל שיהיו, של החיילים", כתב, "אנחנו מאבדים את הסיפור הגדול. ההיסטוריה זוקקה מכל רכיביה והייתה לשירה". הוא מזכיר לקוראיו, כי אפילו למיתוס החפירות שאפיין את תיאורי המלחמה עשרות שנים אין בסיס היסטורי מוצק. מרבית נפגעי המלחמה לא נהרגו בחפירות ובקרבות ההשתלטות על מרחבי ההפקר ביניהן, אלא בהפצצות ובקרבות אחרים.

אחד הספרים הבולטים ביבול החדש המציף אותנו הוא בלי ספק ספרה של ההיסטוריונית מרגרט מקמילן (MacMillan)The War That Ended The Peace2013)), שיצא לאור לפני חודשים אחדים וזכה להדים נלהבים. קודם שניגש למניית סגולותיו ולתיאור ממצאיו, ראוי להזכיר כי מרגרט מקמילן נמנית עם חלוצי העיון מחדש בקורות מלחמת העולם ובסילוק כמה מן המיתוסים שנקשרו אליה. כבר ב-2002, בספרה על ועידת ורסאי, בחנה אחת לאחת את הנטייה לייחס לוועידה זו את כל אשמות המשבר הגרמני, מגמה שראשיתה, כאמור, בספרו של ג'ון מיינרד קיינס. אגב תיאור מרתק של הנעשה בוועידה ומאחורי הקלעים שלה, התעמקה מקמילן בסוגיית "אשמת המלחמה" והוכיחה כי עיקרה בהיסטוריה הפנימית של גרמניה וברצון הפוליטיקאים שלה לנצל את הסוגיה הזאת כמנוף לתפיסת השלטון בימים שלאחר המלחמה. מקמילן בודקת את סכומי הפיצויים ששילמו הצרפתים לגרמנים לאחר מלחמת 1870 ומוכיחה, כי אלה היו גדולים פי כמה מן הסכומים ששילמו הגרמנים בעקבות ורסאי.

מרגרט מקמילן כמו נאחזת בהמלצתו של דיוויד ריינולדס (Reynolds) בספרו The Long Shadow: The Great War and the Twentieth Century ומנסה להשיב את "המלחמה הגדולה" להיסטוריה, כלומר להיסטוריונים. בספרה החדש היא מגוללת את השלבים בדרך אל המלחמה. לא גחמה רגעית ואף לא גילוי של איוולת מושרשת הוליכו לדבריה את הצדדים למערכה העקובה מדם. כשהיא בוחנת בקפדנות ולפרטי פרטים את גלגולי המהלכים בבירות הצדדים הלוחמים היא מתארת את האינטרסים שהדריכו את מקבלי ההחלטות. העולם שלפני אוגוסט 1914 לא היה כה שלו ורגוע, כפי שביקשו לתארו משוררי המלחמה וסופריה. ייתכן מאוד שמקבלי ההחלטות והמנהיגים כשלו בצפיית המערכה, משכה ומחירה. הם לא השכילו להבין את עוצמתן של המדינות המתועשות והמתקדמות שבראשן עמדו ואת יכולותיהן להתמודד עם מלחמה ארוכה ומתישה, הדורשת התגייסות מלאה של כל מנגנוני השלטון, התעשייה והמשק. אך עם זאת, כשיצאו לקרב הם היו משוכנעים כי הם מבקשים לשמור על אינטרסים מובהקים של מדינותיהם ועל מעמדן במרקם העולמי וביחסי הכוחות. מרגרט מקמילן אינה מתעלמת מעוצמתו של המחיר הנורא, אך קוראי ספרה מוזמנים לזנוח את תפיסת המלחמה כאירוע חסר מובן ופשר, שלא ברור כלל על מה ולמה יצאו הכוחות להילחם בו.

זכרו את סרביה

ספר נוסף שכבר עורר עניין רב ושבחים מכל עבר הוא ספרו של כריסטופר קלארק (Clark)The Sleepwalkers: How Europe Went To war in 1914. המחבר נודע כבר סמכא מן השורה הראשונה בתולדות פרוסיה. בביוגרפיה מקסימה שכתב על הקייזר האחרון, וילהלם השני, ובעיקר בחיבורו על ההיסטוריה של פרוסיה, האיר את נבכי האימפריה הפרוסית התוקפנית על שאיפות ההתפשטות שלה, ועמד הן על אישיותו הסבוכה והמורכבת של העומד בראשה והן על השפעתו בעיצוב מדיניות החוץ והביטחון של האימפריה שבראשה עמד. בספרו "הסהרורים" מפנה קלארק את הזרקור אל אזור אחר באירופה שעל סף המלחמה, ומעמיד מועמדים חדשים לתואר נושאי  "אשמת המלחמה".

שמו של גברילו פרינציפ, הצעיר הסרבי בן ה-20 שירה ביורש העצר האוסטרי-הונגרי פרנץ פרדיננד בחוצות סרייבו, נודע בפי כול. העובדה שאיש צעיר כל כך חולל את המלחמה הנוראית ההיא התפרשה כעוד הוכחה לאיוולת, לחוסר ההיגיון של המלחמה וכל מה שקדם לה. קלארק יורד לפרטי פרטיו של הסיפור הסרבי, כיוון שלא הרבו לרדת לחקרו בכתיבה ההיסטוריוגרפית במערב, ושותל במרכזו את חיי גברילו פרינציפ כציר להבנת משמעות הסיפור הרחב.

פרינציפ וחבריו לקשר הדמים היו החוליות האחרונות בשרשרת ארוכה של קנוניות פוליטיות-פליליות ושאיפות התפשטות, שראשיתן בדרגים העליונים של המשטרים במדינות הבלקן השסועות, המסוכסכות ומפירות הסדר. אגודות סתרים, שמעלליהן כמו לקוחים מספרי פשע זולים, הצליחו לתמרן את המעצמות הגדולות, ובעיקר את גרמניה ובעלת בריתה, האימפריה האוסטרו-הונגרית השוקעת, עד התלקחות בלתי נמנעת. סביב הסיפור הסרבי פורש קלארק את סבך העלילה האישית והשלטונית של שלוש האימפריות הגדולות באירופה, וכמעט מצליח לסלק מעלילת "המלחמה הגדולה" את גורם המקריות.

מקס הסטינגס (Hastings) כבר הוכיח את כוחו בכתיבת ההיסטוריה של מלחמות המאה ה-20 בחזיתות השונות שלה, ועתה הוא נפנה לראשונה לעסוק במלחמת העולם הראשונה. השם שנתן לספרו, "קטסטרופה 1914: אירופה צועדת למלחמה" (Catastrophe 1914: Europe Goes to War), מלמד רבות על תכליתו ועל כוונותיו. בניגוד לקלארק ולמקמילן, הוא אינו עוסק במהלכים המדיניים והאחרים שהציתו את המלחמה. הסטינגס מסביר את כוונתו בהתמקדות בחמשת החודשים הראשונים לקרבות. עד דצמבר 1914 נחרץ גורלה של אירופה להתבוסס בדם, ולתקופה ארוכה. כישלון האסטרטגיה הגרמנית חרץ את גורל המלחמה. הגרמנים לא הצליחו להוציא אל הפועל את כוונתם המקורית להכניע את אירופה במתקפת בזק ולהכריע את המערכה בטרם יהיה סיפק בידי הצאר הרוסי לגייס את צבאו הגדול, אך האיטי, ולהביאו אל החזית. מאז ואילך כבר היה ברור לכל מי שידע את פרטי המהלכים ומאזני הכוחות, כי אירופה צועדת לקראת מלחמה ארוכה ומתישה.

הסטינגס מתקומם נגד הגישה המתארת את המלחמה כפרי טיפשות חסרת מעצורים והיגיון. הכוחות שיצאו לקרב ביקשו לחולל מהפך במאזן הכוחות, ולכל צד היו מטרות ברורות והגיוניות מאוד לטעמו. בשדות הקרב התנהלו גנרלים טובים וגנרלים רעים, ולכן הסיסמה המקובלת בפי המשוררים על "אריות המוּלָכים בידי חמורים" טועה, מטעה ואף מרושעת. אין להאשים, לדבריו, את הגנרלים של בעלות הברית בהימשכותה של המלחמה. לא עיקשותם של הגנרלים פְרֶנְץ' והייג הבריטים או של ז'ופר הצרפתי היא שגרמה להתמשכות המלחמה ולקורבנותיה הרבים. הגרמנים סירבו להיכנע ודחו כל פשרה. ההיתפסות לטענת ההתמשכות המיותרת של המלחמה מסייעת לתפיסת "הסכין בגב" מבית מדרשם של היטלר והימין הקיצוני בגרמניה. גייסות גרמניה הנכנעים אמנם צעדו זקופים ומסודרים באונטר דן לינדן, אך הם נכנעו רק בשעה שלא יכלו להוסיף ולהילחם.

טובים ורעים

הטיעונים של מקס הסטינגס מקרבים אותנו ללב ליבו של המסר העולה מן הכתיבה החדשה על מלחמת העולם הראשונה. הסטינגס, ריינולדס והאחרים מודעים לקושי הרב להסביר את תכליתה. דורות של כותבים ומעלי זיכרונות עוררו את טענת הגיונה של המלחמה. בניגוד למלחמת העולם השנייה, שלא היה קשה לתארה כהתנגחות לחיים ולמוות בין בני אור לבני חושך, "המלחמה הגדולה" הצטיירה כמלחמה שאין בה צדיקים מובהקים ורשעים גמורים, צמאי דם. "המלחמה הקרה" והתייצבותה של גרמניה המערבית בשורה הראשונה של הלוחמים במוסקבה טשטשו את טענת אשמתה של גרמניה. מה שנותר מן המלחמה בזיכרון הקיבוצי הוא הרג והרס נוראיים, חסרי פשר, ומיליוני קורבנות שהלכו כצאן לטבח.

המשוררים, מצטרף הסטינגס אל עמיתיו, אינם מייצגים אלא את עצמם ואת החוגים הקטנים שמהם יצאו. וכשמדברים על קורבנות, הוא זועם, ראוי דווקא לתת את הדעת על קורבנות רבים אחרים שהמשוררים לא כתבו עליהם. על מיליוני השחורים מאפריקה ובני אסיה שגויסו להילחם לצד בעלות הברית ונהרגו במלחמות לא להם, או על מיליוני הנשים שבעורף, שהמחקר ייחד להן מעט תשומת לב כשמנה את מניין הקורבנות והנפגעים.

הנשים הללו נשאו על כתפיהן את כל כלכלת המלחמה והניעו את תעשיית הנשק והתחמושת, ואחרי המלחמה לא זכו להקים בית וללדת ילדים משום שהגברים של "הדור האבוד" לא חזרו הביתה. וחמור לא פחות מכך, אותם גברים שהאיר להם הגורל והם חזרו לבתיהם, אילצו אותן לחזור מבית החרושת הביתה, אל המטבח, ולהיאבק על זכויותיהן החברתיות והפוליטיות, כאילו דבר לא אירע.

הקייזר ופרנץ יוזף והגנרלים שלהם לא היו היטלר, גבלס והמנגנון הנאצי, אך אלמלא לחמו בהם בעלות הברית והביסו אותם בקרבות העקובים מדם, הייתה אירופה נופלת שבויה בידי משטר אימים ודיכוי שמוקדו בברלין. גם במלחמת העולם הראשונה היו רעים וטובים, והשבח לאל שהטובים ניצחו.

סקרנו רק מעט מן היבול שניצניו כבר ניצבים על מדפי הספרים, ועוד רבים וטובים יבואו בעקבותיהם. יש לצפות למבול של מחקרים מן המקיפים והכוללים ועד לפרטניים שיירדו לפרטי פרטיהם של הקרבות. עם זאת, כבר עתה ניכר שאנחנו בפתחו של עידן מרתק בחקר תולדות אותה "מלחמה גדולה". הטקסים הצפויים וההמונים שיבקרו באתרי הקרבות ובמוזיאונים יתבקשו להיחשף לגישה חדשה זו כלפיה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו