טור אישי

והשלום עומד

יום השנה להסכם קמפ־דייוויד, שניפץ מוסכמות ושימש יסוד להסכמים שבאו אחריו, לא אוזכר אפילו על ידי הממשלה והכנסת

צבי בראל
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
צבי בראל

ללא טקסים וחגיגות חלף לו בשבוע שעבר יום השנה ה–36 לחתימה על הסכם קמפ־דייוויד, שהוביל להסכם השלום עם מצרים. 15 שנה אחרי החתימה עליו, ב–13 בספטמבר, נחתם גם הסכם אוסלו. הראשון חי ובועט ואין כמעט חשש להמשך קיומו, כאילו היה כאן מאז ומעולם, ואילו השני התרסק בקול רעש גדול והפך את חותמיו ל"פושעים".

גם מצרים לא טרחה לציין את יום השנה לחתימה, ומדי פעם אף נשמעים בה קולות הקוראים לבטל את ההסכם — אבל בכל זאת חשוב לזכור, שאפילו הנשיא לשעבר מוחמד מורסי, איש האחים המוסלמים, התחייב לשמור על כל ההסכמים שעליה חתומה מצרים ונקב באופן מפורש בהסכם קמפ־דייוויד. לעבד אל־פתאח א־סיסי, שהדיח את מורסי ותפש את השלטון, לא היה מלכתחילה כל ספק. הסכם קמפ־דייוויד בעיניו חיוני לביטחונה של מצרים, במיוחד אחרי שישראל הסכימה להעלים עין מניסוחו המפורש ולהתיר לכוחות מצריים משוריינים להיכנס לתחום שהוגדר כשטח מפורז. הסכמים, מתברר, אפשר לכופף לטובת אינטרסים משותפים, וההפרות הן בעיני המתבוננים.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ