צבי בראל
צבי בראל

ימים מתוחים עוברים על מזכ"ל הליגה הערבית, ד"ר נביל אל-ערבי. לא זו בלבד שהדיפלומט הוותיק בן ה-77 - שאחרי המהפכה גם שימש למשך זמן קצר כשר החוץ של מצרים - עסוק עד מעל לראש בענייניה של סוריה, הוא גם נושא עיניו לתפקיד הנשיא המצרי הבא.

עם תום הבחירות לפרלמנט המצרי על שני בתיו, שתוצאותיהן העניקו לאחים המוסלמים כמחצית (47%) מן המושבים, החלה המערכה לקראת הבחירות לנשיאות שצפויות להתקיים בחודש יוני. מכיוון שתנועת האחים החליטה כבר לפני חודשים שלא תריץ מועמד מטעמה לנשיאות - דבר שגרם לפיצול בתוכה כאשר אחד ממנהיגיה לשעבר, עבד אל-מונעם אבו אל-פותוח, החליט להציג את עצמו כמועמד - מגבשת עכשיו התנועה את עמדותיה סביב מועמד מוסכם.

על פי הדיווחים ממצרים וההצהרות של מנהיגי התנועה, עשויה התנועה לתמוך באל-ערבי כמועמד מועדף לנשיאות. ההערכה היא שההחלטה על כך התקבלה בעצה אחת עם המועצה הצבאית העליונה, הרואה באיש מועמד ראוי שתוכל לשתף עמו פעולה ואשר יבטיח כי מעמדו העצמאי של הצבא יישמר גם אחרי הבחירות.

אל-ערבי. ספג ביקורת מהתנועות החילוניות על פייסנותו כלפי משטר אסדצילום: רויטרס

לבד מאל-ערבי מתמודדים על הנשיאות מזכ"ל הליגה לשעבר, עמרו מוסא, שנחשב כמי שנתמך על ידי תנועות המחאה החילוניות, ועוד שני מועמדים שמייצגים את הזרם הדתי המתון יחסית, אף שאינם חברים בתנועת האחים המוסלמים. גם ראש מפלגת אל-נור הסלפית הודיע כי בכוונתו להתמודד על המשרה.

אם אמנם יחליטו האחים המוסלמים לדבוק בתמיכתם באל-ערבי, ספק אם יצליח מועמד אחר להתחרות בו. אולם הוא יצטרך לצלוח מכשול ציבורי גבוה כדי להיחשב ל"נשיא של כל המצרים", משום שדווקא פעילותו בנושא הסורי מעוררת ביקורת קשה בקרב התנועות החילוניות ופעילי זכויות האדם, הרושמים לחובתו את פייסנותו כלפי משטרו של אסד.

עם תחילת ההפגנות נגד המשטר בסוריה, אל-ערבי, כמזכ"ל הליגה הערבית, התייחס בביטול לתנועת המרי, וקיבל את עמדתו של בשאר אסד, שמדובר בכנופיות חמושות ששואפות לזעזע את השלטון.

הוא תמך בהמשך שלטונו של נשיא הסורי וגרר את רגליו במשך חודשים ארוכים לפני שיזם פעולה של הליגה, שגם היא בתחילתה תמכה בדיאלוג בין המורדים לבין המשטר. רק אחרי לחץ כבד מצד מדינות המפרץ הסכים לבסוף לרעיון לשגר סוריה משלחת של פקחים ערבים תחת פיקוד של הגנרל הסודאני מוחמד אל-דאבי, שבעצמו חשוד בהשתתפות ברצח אזרחים בסודאן.

העובדה שעיקר הביקורת במצרים נגד אל-ערבי נוגעת דווקא למדיניות החוץ שלו ולא לענייני פנים, מעידה על החשיבות הרבה שמייחסים מתנגדיו, ובעיקר התנועות החילוניות, למעמדה של מצרים בעולם הערבי בפרט ובעולם בכלל. הן דורשות שהנשיא הבא של מצרים יחזיר לה את מעמדה כמעצמה אזורית מובילה. ההנחה היא שבכל הנוגע למדיניות פנים, פרלמנט חזק שיחזיק בסמכויות רחבות בהרבה מאלה שהיו בידי הפרלמנטים הקודמים, יוכל לטפל היטב בכל הבעיות.

באשר לאחים המוסלמים, לבד מהעובדה שעצם תמיכתם באל-ערבי לכהונה תהפוך אותו ל"בעל חוב" שלהם, דומה שגם עמדותיו המדיניות נוחות לארגון, ובעיקר העובדה שיוכל לנהל את מדיניות תקיפה מול ישראל בלי שהדבר יחייב את האחים למעורבות אישית.

בעוד בכירי האחים המוסלמים הבהירו לממשל האמריקאי כי בכוונתם לדבוק בהסכמי קמפ דייוויד ובהסכמים למכירת גז ונפט לישראל, דווקא נביל אל-ערבי - ששימש יועץ למשלחת המצרית בוועידת קמפ דייוויד, ועמד בראש המשלחת המצרית למשא ומתן בשאלת טאבה - הוא מי שטבע את המונח "עיון מחדש" ביחס להסכמים הללו. כך למשל, בחודש מארס שעבר הוא אמר בראיון לתחנת טלוויזיה מצרית כי מצרים איננה מתכוונת לשנות "עכשיו" את ההסכם, אבל היא "עשויה לעשות זאת ביום מן הימים". עם זאת הוא הדגיש אז שמצרים תדבק "בלשונו של ההסכם", כלומר היא תחדל לנהל "מדיניות של קריצות והבנות" עם ישראל כפי שהיה בתקופתו של מובארק.

לאל-ערבי היו גם כמה התבטאויות מקוריות באשר ליחסיה של קהיר עם טהראן. הוא הבהיר כי מצרים איננה רואה באיראן מדינת אויב ("איראן היא מדינה שכנה ויש לנו עימה יחסים היסטוריים ארוכים, אנו נפתח דף חדש עם כל המדינות כולל איראן"), ובהמשך רמז כי אם ישראל תתקוף את עזה יהיה על מצרים לבחון את יישומו של הסכם ההגנה הערבי המשותף. מדובר בהסכם שנחתם בשנת 1950 על ידי חברות הליגה הערבית, והוא נשען על סעיף 51 של אמנת האו"ם, שמתיר לקבוצת מדינות להגן על עצמן במקרה של התקפה עליהן מבחוץ.

בכל הנוגע למדיניות חוץ, אם כן, אל-ערבי נתפש כנשיא טוב למפלגת הרוב. הבעיה היא רק, שגם הוא - ולא רק הפרלמנט - יצטרך להתמודד בנוסף, עם בעיות הפנים הקשות והסבוכות של מצרים, ולכך ספק אם יש לו את הניסיון הדרוש.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ