טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

באיזה עניין שינית את דעתך, ולמה? אנשי מדע ורוח עונים

מגזין "אודיסאה" מציג מדי גיליון שאלה פתוחה למדענים ואנשי עט ישראלים. תשובותיהם - בפרק ראשון בשיתוף פעולה חדש בין "אודיסאה" ל"הארץ"

תגובות

מלחמות

ד"ר יובל נח הררי, מחבר "קיצור תולדות האנושות", החוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית

בהתמחותי הראשונית אני היסטוריון צבאי של ימי הביניים. העיסוק האינטנסיבי במלחמות ימי הביניים הביא אותי לחשוב במשך שנים רבות, שהמלחמה היא חלק בלתי נפרד מהטבע האנושי ומהחברה האנושית, ושכל עוד יהיו אנשים בעולם – יהיו גם מלחמות. כשבראשית שנות התשעים פרסם פרנסיס פוקויאמה את ספרו "קץ ההיסטוריה" וטען, בין השאר, שעידן המלחמות הגיע אל קיצו, הייתי משוכנע שזו אשליה תמימה. לפני כעשר שנים התחלתי לחקור וללמד היסטוריה עולמית, ובתוך כך להתבונן בתהליכים היסטוריים בני אלפי שנים. המחקרים והסטטיסטיקות אליהם נחשפתי במסגרת זו הביאו אותי לחשוד, שייתכן כי רמת האלימות האנושית אינה קבועה לאורך ההיסטוריה, ושלפחות העשורים האחרונים הינם תקופה שלווה באופן יוצא דופן. בשנת 2008 קראתי את ספרו המאלף של עזר גת, "War in Human Civilization". קריאת הספר הייתה, מבחינתי, נקודת ההכרעה. גת לא רק הביא עדויות חדשות רבות לירידה הדרסטית ברמת האלימות בעולם בעשורים האחרונים, אלא גם הציג תיאוריה סדורה ומשכנעת המסבירה את התופעה הזו כפועל יוצא של תהליכי עומק היסטוריים. בעקבות קריאת הספר אימצתי את הדעה שלא זו בלבד שאנו חיים בתקופה השלווה ביותר בהיסטוריה, אלא שזהו כנראה שינוי יסודי ובר-קיימא בדפוסים של החברה האנושית, ולא סתם צירוף מקרים ארעי.

העתיד, כמובן, אינו ידוע, ואי-אפשר לנבא בביטחון שהמלחמות ייעלמו ולעולם לא יחזרו.
אולם כיום אני סבור שאנו בדרך הנכונה להיפטר אחת ולתמיד מהצרה הזו ששמה מלחמה.

חידת ראשית החיים

פרופ' דורון לנצט, ראש המרכז לחקר הגנום במכון ויצמן למדע

שנים רבות האמנתי בכל לב שהיווצרות חיים לא תיתכן ללא הופעה מוקדמת של מולקולה דמויית דנ"א. ההארה הגיעה אלי עם קריאת ספרו של הפיזיקאי המפורסם פרימן דייסון, "אינסופי לכל עבר". פרק אחד בספר מעולה זה הסביר באופן בהיר, כיצד ניתן לתאר ישות משתכפלת שאינה כוללת דנ"א או רנ"א. מדובר ברשת של פרודות פשוטות, מסובכות הרבה פחות מהדנ"א ואף מאבני הבניין שלו (נוקליאוטידים), אשר בתגובות הדדיות של זירוז ריאקציה (קטליזה) יוצרות "מתקן" משתכפל, המסוגל לעבור אבולוציה. אני זוכר רגע זה כשינוי הדעה המובהק ביותר בקריירה שלי: בתחילת הקריאה חשבתי לעצמי - שטויות גמורות. בסופה – אחזה בי התרגשות ותחושה עמוקה של שכנוע. מספר שנים לאחר מכן, ובעקבות אותו שינוי דעה, הקמתי במכון ויצמן פרויקט מחקרי בנושא ראשית החיים, בהתבסס על רעיונות חדשים שהעליתי בתחום רשתות הזירוז המולקולריות. הנחיתי בנושא זה כתריסר תלמידי מחקר ופרסמתי עשרות מאמרים. ב-12 השנים האחרונות הייתי גם ראש האגודה הישראלית לאסטרוביולוגיה וחקר ראשית החיים. המודל הממוחשב שלנו, הקרוי GARD, מצביע על שיתוף אפשרי של מולקולות שומן במנגנוני ראשית החיים ("עולם הליפידים"). הוא נחשב לאחד המובילים בעולם בתחום המסקרן של אבולוציה פרביוטית, ומהווה תחליף אפשרי למודל הרווח של "עולם הרנ"א", זה אשר רבים הצביעו על חסרונותיו המהותיים, אך כשלו בניסיון למצוא לו תחליף. פגשתי מאז את פרימן דייסון מספר פעמים ושמחתי לדווח לו כיצד שינה את חיי.

שיטת המחקר בפסיכולוגיה

פרופ' עמיה ליבליך, פרופסור אמריטה לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית; נשיאת המכללה האקדמית לחברה ואמנויות, נתניה

במשך שנים האמנתי למה שלימדו אותי מורי לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים: שהפסיכולוגיה היא מדע ההתנהגות, שצריך לחקור בשיטות מדידות וניתנות לשִחזור, שיש לכמת כל מושג שאנו מעוניינים לחקור, ולבדוק את הממצאים הכמותיים באמצעות הסטטיסטיקה. במילים אחרות, הדגם של הפסיכולוגיה שהוצג בפני עד סיום הדוקטורט היה של מדעי הטבע, בהשקפת עולם פוזיטיביסטית. נכון, גם במהלך לימודי בשנות השישים הייתה פסיכולוגיה קלינית – אותה ראינו אז כסוג "אחר", ואולי נחות, של הפסיכולוגיה המדעית. הפסיכולוגיה המחקרית והפסיכולוגיה הקלינית הוצבו על המפה האינטלקטואלית כשתי יבשות שאין כל חיבור ביניהן. את פרויד והפסיכואנליזה למדנו כקוריוז, על-ידי המרצה הכי בלתי מקובל במחלקה הקטנטנה דאז, ומיד נגזר גורל התיאוריה כ"אינה ניתנת להפרכה ולכן אינה מדעית". בדיונים הפילוסופיים החשובים שלנו אז בדקנו את הפסיכואנליזה כמערכת אמונה, כדת כמעט. הפנמתי עמדות אלה, עסקתי במחקרים אובייקטיביים והתקדמתי יפה בסולם הדרגות האקדמיות. לשינוי שעברתי יש תאריך – מלחמת יום כיפור. צעדתי ברחובות הנטושים של ירושלים וחשבתי: אם נצא בחיים, אני דורשת מעצמי לעשות בעבודתי האקדמית משהו משמעותי יותר ממה שעשיתי עד כה. מחקרים קטנים וכמותיים נראו לי כחיפוש אבידה מתחת לפנס. הדבר המשמעותי בעיני היה לשמוע מפיהם של אנשים, החיים כמוני בארץ הזו, איך הם חיים עם האיום המתמיד של מלחמות, מה עובר עליהם, מה הם מרגישים; בקיצור - מהו עולמם הפנימי כישראלים. הדרך שמצאתי הייתה האזנה לסיפוריהם. מאז נעשיתי חוקרת של סיפורי חיים. זוהי פסיכולוגיה אחרת – איכותנית, סובייקטיבית במודע, רב-קולית ותלויית הֶקשר. אבל היא משמעותית. בכך אין לי כל ספק.

חלוף הזמן

ניר ברעם, סופר

פעם הטריד אותי הזמן, כל הזמן. אפשר אפילו לומר שהתנועה שלו קדימה רדפה אותי. במובן מסוים חוויתי כל אירוע, עוד בעודו מתרחש, בתיווך של אֵבל על סופו הבלתי נמנע, היותו מגורש אל מגרש הגרוטאות של הדברים שהיו ואינם. ההנחה שבה אחזתי בשנים ההן הייתה שזה רק יהיה יותר גרוע, וככל שאתבגר, המודעות לזמן, לתנועתו, לאזורים המתרחבים שהוא משאיר מאחורי, תהפוך את החיים לסיוט אחד גדול. ההפך קרה. בחלוף השנים התהוותה בי איזו אדישות לתנועת הזמן, אפשר אולי לקרוא לזה השלמה. כבר לא בחנתי את תנועת הזמן באימה, אלא בהשלמה שעטפה את האימה – שתמיד מבעבעת שם – במעין מעטה בלתי חדיר שהחניק את צווחתה. ייתכן שזה קרה כי כבר התרחקתי מדי מהנעורים, שבהם רציתי לאחוז עד הרגע האחרון. כלומר, ברגע שכבר לא הייתי רגל אחת כאן ורגל אחת שם – בנעורים – האימה חלפה, או לפחות הודחקה מספיק כדי שלא אחוש בה. אולי ברגע שפילחה אותי ההכרה שאני כבר לא קרוב, האימה נעלמה. מפרוסט ועד ישראל פנקס – יצירות הספרות שאהבתי תמיד דנו בתנועת הזמן, התאבלו עליה, ובד בבד שאלו: איך אפשר לקרוא תיגר על תנועת הזמן (פרוסט בעצם מעלה אור וחיים במגרש הגרוטאות של האירועים שהיו ואינם). אולם כעת אני פחות מתעניין בשאלות הללו, ואולי אפילו מבין שבזבזתי זמן רב מדי באבל על תנועתו הבלתי פוסקת של הזמן, מבין שאתה לא יכול לעמוד קפוא מול הזמן ולקוות שאם לא תשתנה, הזמן לא יחרות סביבך את רשמיו. לפעמים אימה מטאפיזית יכולה לשמש כסות לפחד משינויים.

גדלים אינסופיים

פרופ' אליעזר רבינוביץ, פיזיקאי תיאורטי במכון רקח לפיזיקה באוניברסיטה העברית

הרגע שבו מבין המדען שהמשוואות שבהן הוא עוסק חוזות שגודל פזיקלי מסוים, כמו, למשל, צפיפות האנרגיה בנקודה מסוימת, חייב להיות אינסופי, הוא בדרך-כלל הרגע שבו הוא מגלה שחישוביו היו שגויים. לא נצפו בטבע גדלים אינסופיים. אבל היו מקרים בהם האינסוף הלא-רצוי לימד אותנו שעבור התופעה הנבחנת, חלק מהנחות היסוד אינן נכונות. מדי פעם נצפו גדלים אינסופיים מעניינים שהובילו להבנה שמשהו חשוב נשכח בחישוב, ושילוב הגורם החדש או הנשכח הבריח את הגדלים האינסופיים תוך כדי הרחבת ההבנה. החישוב הקלסי, לפיו כל אלקטרון הסובב את גרעין האטום אמור לקרון אנרגיה ואז לצלול במהירות לתוך הגרעין ובכך להעלות את אנרגיית האטום לאינסוף, הוביל בצורה זו למהפכה של מכניקת הקוונטים. שני גדלים אינסופיים המדירים שינה מעיני חוקרי הגרביטציה בעשרות השנים האחרונות, הם גודלי האנרגיה והטמפרטורה האינסופיים, המלווים לכאורה מפץ גדול או קריסה גדולה של היקום לתוך עצמו – תרחישי קיצון של הקוסמולוגיה, שבהם נברא היקום שלנו ובהם הוא עשוי להגיע לסופו בהשפעת הגרביטציה. חוקרים רבים, ואני בתוכם, ייחלו לבואה של מהפכה שתרחיק מאיתנו ומהמשוואות שלנו את האינסוף הזה – מהפכה שתשנה את האופן שבו אנו מבינים את המרחב והזמן. הופתעתי כאשר התברר לשותפי, חוזה ברבון, ולי, שבתורת המיתרים אין צורך לסלק את האינסוף של מיני מפצים וקריסות. ייתכן שלבסוף תורת המיתרים תעלים גדלים אינסופיים אלה, אך אין צורך בכך. אין צורך בהופעת אביר על סוס לבן!

מוסר בפוליטיקה

פרופ' ירון אזרחי, פרופסור אמריטוס למדעי המדינה באוניברסיטה העברית

בספרו הקלסי "הנסיך" (1513) טען מקיאוולי, שאף כי העם תמיד שופט את השליטים במונחים מוסריים, שליט חכם חייב להתחזות לצדיק, אך לנהל את הממלכה לפי שיקולים פרגמטיים של כוח ואינטרסים. בווריאציות שונות המלצות מקיאוולי ב"הנסיך" המשיכו להדהד במשך דורות במשנותיהם של הוגי דעות פוליטיים רבי-השפעה כתומאס הובס, קרל שמיט והנס מורגנטאו. מסורת זו, שהדירה שיקולים מוסריים מהשיח על מהות הפוליטיקה וניהולה, עיצבה את תפיסת הפוליטיקה אצל דורות של מומחים, פרשנים וסטודנטים. גם אני סברתי שנים רבות שטענות על הטוב הציבורי והצדק החברתי, יותר משהן משפיעות על הפוליטיקה המעשית, הן עניין לשיח הפילוסופי המנותק ממנה. להפתעתי ולשמחתי, נוכחתי כחוקר של מדינות בנות-זמננו שהמצב התהפך על-פיו. התובנה של מקיאוולי שעמים שופטים את השלטון באמות מידה מוסריות מתקיימת גם בזמננו, אלא שהמהפכה הטכנולוגית המאפשרת ערוצי תקשורת אלקטרונית אופקיים שאינם ניתנים בעיקרם לבקרה מלמעלה, שינתה באופן דרמטי את יחסי הכוחות בין דעת הקהל לשלטון. כיום, לביקורת מוסרית של דעת הקהל העולמית והמקומית יכול להיות משקל אסטרטגי, בשל היכולת למוטט לגיטימיות של מדינות כובשות או מתאכזרות למיעוטים, ולטלטל ממשלות בשל שחיתות, ניצול ציני של נכסי ציבור והשלמה עם פשעים, כמו אונס הנערות בהודו. גם בישראל השלטון נאלץ לספור את ימי הלחימה שדעת הקהל העולמית משאירה לו, לאחר אירועים קשים כהרג אזרחים. ביקורת מוסרית כזאת – דו"ח גולדסטון, למשל – שופטת אירועים על-פי התוצאות, ולא לפי המוטיבציות של החיילים. אין כמעט הבחנה בין ירי מכוון לתקלה, בשל הנטייה לראות בתוצאות הוכחה למניעים. מדינאים שטרם הפנימו את המהפכה הזאת ביחסים בין כוח, מוסר ולגיטימציה, לוקים בעיוורון מסוכן למדינותיהם.

מהפכת העיתונות הדיגיטלית

חנוך מרמרי, עיתונאי, עורך "העין השביעית" ולשעבר עורך "הארץ"

באמצע שנות התשעים התפתיתי להאמין, שעד שנת 2000 יקבל כל אדם למחשבו עיתון המותאם לו אישית. היה זה אך מתבקש לרתום את כלי המיון הדיגיטלי ליצירת פרופיל פרטני לכל אדם, כך שחבילת המידע שתגיע לפתחו תסודר לפי תחומי העניין שבחייו. מהפכת המידע קיבלה לרגע כיוון מלהיב אך מדאיג, שאיים להפוך את פני החברה מקהילות מגוונות לפרטים מנותקים. לא נדרש זמן רב כדי להבין שרעיון הפרסונליזציה אינו אלא הבזק אופנתי, שאינו שונה מן המגיפה קצרת הימים של ה-"second life". מנועי חיפוש עדיין מציעים בניית פרופילים אישיים לקבלת מידע ממוין, אבל איש אינו רואה בכך תחליף לצריכת תקשורת מגוונת. זיק הסקרנות הטבוע בנו מבטיח כי למרות נטייתנו להיאחז בידוע, נקצה תמיד הבהובי קשב לאוושות חדשות. עד לאחרונה נדמה היה שרשת פייסבוק, המשלבת צורך חברתי בטכנולוגיה זמינה, היא התשובה. אבל גם הרשת שסחפה מיליארדים – תוך שחיקת ערכם של מושגי היסוד "חברות" ו"אהבה" - אינה אלא מקבץ קהילות זעירות והומוגניות. השיח ברשת צפוי, נוטה לרידוד, והחבר'ה הטובים זזים למסיבות שהציוץ בהן חריף יותר. ועכשיו, כשמתברר כי הדור הבא מדיר רגליו מהרשת המזדקנת, פייסבוק מסתמנת כהרפתקת ילדות עולמית שמוצתה. הדבר הוודאי היחיד שאפשר ללמוד מן התוואי המזגזג שמאחורינו הוא, שאנו בסך-הכול מודדים זהויות מול הראי. ארון הבגדים החברתי-טכנולוגי הולך ומתארך, אבל גופנו ונפשנו נותרים כשהיו.

מאמצי ישראל לשלום

פרופ' גליה גולן, פרופסור אמריטה למדעי המדינה באוניברסיטה העברית

במחקר שערכתי בשנים האחרונות על הסכסוך הערבי-ישראלי גיליתי, למרבה כעסי, כי לאחר כיבוש השטחים לישראל היו מספר הזדמנויות ליישב את הסכסוך – ולכולן היא השיבה בשלילה. בקיץ 1967 אני ושכמותי התרוצצנו בגדה המערבית כדי לראותה לפני מסירתה, וחיכינו, כמו שממשלתנו חיכתה, על-פי משה דיין, לטלפון מהערבים. אלא שמתברר כי הטלפון אכן צלצל. ב-2 ביולי 1967 נערכה פגישה עם המלך חוסיין, שהיה מוכן לשלום תמורת החזרת השטחים. אך ישראל לא הייתה מוכנה לוותר על בקעת הירדן ומזרח ירושלים. מתוך 20 חברי הממשלה שהכריעו בסוגיה זו, רק שלושה זיהו את הסכנות הצפויות. ב-1971, ויותר מכך באביב 1973, הצעות השלום של סאדאת נדחו על-ידי ממשלת ישראל לטובת המשך האחיזה בשטחים. מעבודתו של פרופ' אורי בר-יוסף עולה, כי בפגישה שנערכה באפריל 1973 ביוזמת ראשת הממשלה גולדה מאיר, בעקבות איתותים הן למלחמה והן לשלום מהצד המצרי, אמר השר ישראל גלילי, כי "כל המערכת הזאת [של איומי המלחמה המצריים] היא השתלשלות מהעובדה שאיננו מסכימים לחזור לקו הקודם [...] נקודת המוצא מתחילה בכך, שהם מוכנים לשלום ולמערכת הסכמים וערבויות בינלאומיות וכיוצא בזה – כל זה בתנאי שאנו נסוגים באופן מלא לקו הקודם [...] ישנה אפשרות גם להימנע מכל הפורענות הזאת [סכנת מלחמה], אם אנו מוכנים להיכנס לסדרת דיונים על יסוד החזרה לגבול הקודם". דיין ענה לו: ”אני לא הייתי מציע, ישראל, שהדבר יעמוד בממשלה בהקשר לְזה, האם אנחנו מוכנים אפילו להגיע למלחמה ובלבד לא לחזור לקו הירוק". בפרשנות הנדיבה ביותר, ממשלות ישראל ראו בשטחים פוליסת ביטוח יעילה יותר מהשלום. מלחמת יום כיפור וביקורו של סאדאת בישראל שינו תפיסה זו רק באופן זמני. חשיפתי לממצאים הארכיוניים המראים כי מנהיגי ישראל הונו בעקביות את הציבור באשר לכורח שבסכסוך - גם עד ימינו אנו, עם דחיית יוזמת השלום הערבית ב-2002 – הכאיבה לי מאוד.

מושגים במחשבה הביקורתית

פרופ' עדי אופיר, פילוסוף במכון כהן, אוניברסיטת תל-אביב

לפני כמה שנים שיניתי את דעתי בעניין תפקידם ומקומם של מושגים במחשבה הביקורתית בתחומי הרוח והחברה. קודם סברתי שתפקיד המחשבה הביקורתית הוא לשחזר את ההיסטוריה של מושגים מרכזיים בתרבות, לחשוף ולהציג את ההיסטוריות שלהם, את המקריות שבהיווצרותם ואת גלגולי המשמעות שלהם. האמנתי שבכל מקום שבו מושגים מופיעים כיציבים וברורים, חד-משמעיים בקונוטציה ובדנוטציה שלהם, יש טעם בקריאה מפרקת (דקונסטרוקציה) שתחשוף את חוסר היציבות ואת ריבוי המשמעות, שאי-אפשר לסלקם אלא רק להסתירם או להשכיחם. קריאה כזאת אמורה לאתר את קווי הכוח המושקע בייצוב לכאורה של משמעות המושג, ולפעמים גם ביצירת הילה של משמעות בלתי נדלית המיוחסת לו – כמו שמייחסים לאהבה או לאלוהים, למשל. בלי לוותר על המאמץ הביקורתי הזה, או להטיל ספק בתוקפו ובערכו, הבנתי לפני כמה שנים שהוא חלקי ובלתי מספק. הבנתי שיש טעם – ואפילו הכרח – לנקוט גם גישה קונסטרוקטיבית כלפי מושגים, לנסות להמציאם או לעצבם מחדש, לבאר ולהגדיר אותם. הבנתי שגם מורי הדקונסטרוקציה, ההיסטוריזציה והביקורת הגניאלוגית עשו זאת, כל אחד בדרכו, במישרין או באופן מוסתר וחמקמק ואפילו מוכחש. בעקבות זאת פיתחתי גישה ניסיונית להגדרת מושגים, שיש בה ממד ספקולטיבי והיא מודעת לכישלונה הבלתי נמנע, שאותו מניחה בצדק התיאוריה הביקורתית. למרות הצפוי לה זוהי גישה המעיזה להציג מושגים כאילו אפשר היה לגדור אותם אחת ולתמיד, לקבע את משמעותם, לכנס את התופעות שהם מציינים, לנתח את המומנטים שהם מכילים, לאתר את המיקום שלהם ברשת המושגים שבה הם ארוגים, וכדומה. זאת מפני שמושגים, כשהם נחשבים כך, הם הכלי בה"א הידיעה של המחשבה, וכישלונם – כשהם מתפרקים תוך כדי הפעלתם או מחמיצים את מה שביקשו לתאר – הוא מה שמדרבן את תנועתה.

הכלכלה המתמטית

פרופ' אביה ספיבק, כלכלן באוניברסיטת בן-גוריון

בראשית דרכי כסטודנט, חוקר ומורה, הייתי מוקסם ממתמטיקה ומהאלגנטיות של משוואות, מודלים והכללות פורמליות. קיבלתי לגמרי את הכללים האסתטיים של מה שכונה אז הכלכלה המתמטית, לפיהם ככל שהמודל אלגנטי יותר, כך הוא גם טוב יותר. ולא הייתי יחיד בדעה זו. דור שלם של תלמידים באוניברסיטה העברית עסקו בצדדים הטכניים של הכלכלה, ופחות במהותה. השפעות שונות גרמו לשינוי בגישתי: המפגש עם הכלכלה והאקדמיה האמריקאית, שהיא פחות טכנית מהישראלית; החיים בפריפריה הבאר-שבעית, שעימתו אותי עם ההכרה שהפוליטיקה והחברה מעורבות מאוד בכלכלה; ושנות הכלכלה המעשית שעשיתי בבנק ישראל כמשנה לנגיד. היום אני מחפש את המהות, ואם אפשר, אני מנסה להביע אותה במודל הכי פשוט, בסט של נתונים, או אפילו בסיפור מעניין. דוגמה לכך היא בועה פיננסית – כלומר, עלייה במחיר של סחורה רק בגלל התהליך של עליית המחירים, תוך ניתוק מערכה המהותי. בעברי המתמטי הייתי כותב על הלוח משוואה דיפרנציאלית ומנסה להדביק את הסטודנטים בהתלהבות שלי, מכך שהבועה היא אחד הפתרונות האפשריים למשוואה. היום אני מספר את סיפור הצבעונים: מחיר הצבעונים בהולנד של המאה ה-17 עלה ועלה, בתהליך של עליית מחירים שהזין את עצמו, עד שבסופו של דבר, פקעת צבעונים הייתה שוות ערך לאחוזה בגודל בינוני. אם יש לקח מהמסע האישי שלי, הוא שחייבים להוסיף לניתוח הכלכלי המדויק והמתמטי ידע בהיסטוריה של הכלכלה העולמית והישראלית. לא רק ההוראה, אלא גם המחקר בכלכלה צריך לאפשר התמחויות שמדגישות את הצדדים הפחות פורמליים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות