טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

למה העולם מתרגש משימוש בנשק כימי

על אף שקרוב ל-100 אלף בני אדם נהרגו בסוריה, העולם התעורר ודרש מעורבות בינ"ל רק אחרי חציית הקו האדום. האמנם כלי נשק זה - שלפי המודיעין האמריקאי גרם למות לא יותר מ-150 איש - אכן שונה מבחינה מוסרית משאר כלי הנשק "הקונבנציונליים"? סקירה היסטורית חושפת את הדרך המפתיעה שבה הקהילה הבינלאומית בידלה את הנשק הכימי מכלי המשחית האחרים

תגובות

מאז אפריל 2012, עת נטען לראשונה בכותרות העיתונים כי כוחות אסד השתמשו בנשק כימי במלחמת האזרחים בסוריה, דומה כי לא חלף יום מבלי שנשק זה זכה לאזכור מכובד בתקשורת, ובהקשר מאיים כמובן. יתרה מכך, שימוש בנשק זה, בניגוד לאמצעי לחימה אחרים, הוגדר פעם אחר פעם כחציית הקו האדום של המערב שתגרור התערבות צבאית במדינה המדממת.

נכון לכתיבת שורות אלה, כ-100 אלף בני אדם נהרגו בסוריה: ב-13 ביוני הודיע האו"ם על אומדן של 93 אלף הרוגים לכל הפחות, בציינו כי ייתכן שהמספר גבוה אף יותר. באותו יום ממש הודיע הבית הלבן כי קהילת המודיעין האמריקאית מעריכה ש-100-150 אנשים מתו כתוצאה משימוש בנשק כימי. אם כן, עולה השאלה כיצד נשק זה, שאחראי למותם של 0.1 אחוז בלבד מכלל ההרוגים במלחמת האזרחים הסורית, הפך לסמן של חילול טאבו וחציית קו אדום - והאם סימון ייחודי זה מוצדק. גם בישראל אומץ ללא סייג הדימוי המאדיר את הנשק הכימי כ"פצצת האטום של העניים" (poor man’s atomic bomb) - ביטוי שהוטבע בידי נשיא איראן לשעבר, עלי אכבר האשמי רפסנג'אני, בהיותו דובר הפרלמנט האיראני ב-1988. אמנם נשמעה כאן לאורך השנים ביקורת לגבי הסיקור ההיסטרי של איום הנשק הכימי בתקשורת הישראלית, שנתפס כניסיון ציני של עורכי העיתונים להגדיל את תפוצת מוצרם. אך ביקורת זאת היתה מוגבלת מעיקרה: היא לא התייחסה לשאלה העקרונית יותר, בדבר אפקטיביות נשק זה, והאם ההיסטריה בהקשרו בישראל ובעולם מוצדקת. לו שאלה זו הייתה נשאלת, הרי במענה לה ניתן היה לתקן עיוותי תפיסה ומידע מוטעה שרווחים כיום בציבור.

יש להודות כי שיפוט לקוי בנוגע לערכו של הנשק הכימי נפוץ למדי, והוא מאפיין ממסדים צבאיים בעבר ובהווה. בתודעה הציבורית מבוסס שיפוט זה על טאבו מוסרי חמור בן יותר ממאה שנה. אך האם ישנה הצדקה לייחס דווקא לנשק זה את הטאבו, בניגוד לשאר כלי הנשק הקונבנציונליים? והאם הטאבו הזה הוא הסיבה המרכזית לאי שימוש בכלי הנשק הכימיים בידי צבאות העולם?

ויקטור בולה

תשובה ראשונית לשאלות אלה עולה ומתבהרת כאשר אנו בוחנים שתי נקודות ציון בהיסטוריה שקיבעו את מעמדו המשפטי הבינלאומי של הנשק הכימי כנשק אסור. מתברר שקביעות אלה נערכו ללא כל מחקר מבוסס, אך משהתקבלו - הן תרמו לגיבוש הטאבו שנוצר סביב השימוש בנשק זה.
ההכרעה המשפטית הראשונה בסוגיה זו התקבלה כבר בסוף המאה ה-19. ביולי 1899 פרסמה ועידת האג הראשונה הצהרה האוסרת על שימוש ב"פגזים שמטרתם היחידה היא להפיץ גזים מחניקים או מזיקים". מרגע זה ואילך נתפש גיבוש האיסורים באמנות השונות לאחר מלחמת העולם הראשונה, כפרוטוקול ז'נבה מ-1925, בחזקת אשרור של אותו איסור מ-1899. אלא מאי, האיסור הזה היה נטול כל ביסוס מדעי. למעשה, הוא התקבל ללא קושי רק כיוון שהנשק הכימי היה באותה העת נשק עתידי שעוד לא היה בר ביצוע.

ההכרעה השנייה שתרמה לעיצוב מעמדו ודימויו של הנשק הכימי היא החלטת ועדת האו"ם לחימוש קונבנציונלי באוגוסט 1948 להכליל את הנשק הכימי במסגרת הגדרת נשק להשמדה המונית (WMD - Weapon of Mass Destruction). אך עיון במסמכים מלמד שגם להגדרה הזאת לא קדם כל הליך בחינה מדעי כמצופה. הסיבה לכך פשוטה: עם כינון הוועדה, היא נדרשה להחליט בראש ובראשונה מה נופל במסגרת סמכותה, קרי, נשק קונבנציונלי מהו? לשם פישוט הליכי העבודה הציעה ארצות הברית הגדרה של נשק קונבנציונלי על דרך השלילה: נשק קונבנציונלי הוא כל נשק שאינו בגדר נשק להשמדה המונית - WMD - ועל כן ניתנה קודם כול הגדרה לנשק להשמדה המונית. כיוון שתפקיד הוועדה היה בראש ובראשונה עיסוק בנשק קונבנציונלי, הגדרת הנשק הלא-קונבנציונלי נעשתה בלי ההעמקה הנדרשת. עיון בפרוטוקול ישיבת הוועדה המכריעה מצביע כי לא התקיים שום דיון בדבר הלימות האמצעים שהוזכרו להגדרה. למעשה, הנציג האוסטרלי בדיון אף טרח להבהיר לנוכחים כי תפקיד ועדת העבודה "הוא לקבוע את סמכות הוועדה ולא להגדיר WMD". התוצאה הסופית הייתה שרשימת כלי נשק שהוגדרו כ-WMD כללה זה לצד זה נשק אטומי, ביולוגי וכימי וכלי נשק עתידיים עם עוצמת הרס דומה.

אם כן, הגדרת הנשק הכימי כ-WMD נבעה מטעמים ארגוניים גרידא, להבדיל מטעמים מהותיים הקשורים לעוצמת ההרס הטמונה בנשק. אך העובדות היבשות הללו נשכחו זה מכבר, ובתודעת רבים תפש הנשק הכימי את מקומו לצד נשק אטומי וביולוגי, כבעל משקל זהה. כדי להבין לעומק מדוע נשק כימי לא היווה חלק מהארסנל הקבוע של רוב צבאות העולם, עלינו להציב את ההכרעות המשפטיות האלה בהקשר רחב יותר ולסקור את ההיסטוריה המודרנית של השימוש והאי שימוש בנשק כימי. סקירה זו תבהיר שהטאבו המוסרי אינו מעניק הסבר מספק לשימוש המועט בנשק הכימי, ואף תראה כי הטאבו עצמו אינו מוצדק - אם בתוך מקבלים את התפישות הנורמטיביות הקיימות לגבי כלי נשק קונבנציונליים.

תקדים לא מבטיח

נשק כימי הופעל לראשונה בהיקף נרחב בעת מלחמת העולם הראשונה, אולם בניגוד לכלי נשק אחרים אשר הופיעו לראשונה בהיקף נרחב באותה מלחמה, כמו הטנק או הצוללות, או כמו הרקטות במלחמת העולם השנייה, הנשק הכימי לא הצליח להפוך לנשק שמיש ומקובל בצבאות העולם. מדוע?

הסבר אינטואיטיבי - שמאמץ את החלטת ועדת האו"ם לחימוש קונבנציונלי - עשוי לכרוך את גורלו של הנשק הכימי בגורל הנשק הגרעיני. לפי הסבר זה, בשני המקרים עסקינן בכלי נשק להשמדה המונית, וככאלה הם נחשבים "נשק יום הדין" אשר השימוש בהם יתרחש רק כאשר כלו כל הקיצין.

אולם ההיסטוריה מפריכה הסבר זה. בשלהי מלחמת העולם השנייה נמנעו מדינות, ובראשן גרמניה, מלהשתמש בנשק כימי במצבי מוצא אחרון, גם כאשר הישרדותן כמדינות עצמאיות ניצבה בסכנה. יתרה מכך, כאשר מדינות כן עשו שימוש בנשק כימי בשנים שמאז המלחמה, הרי שהן עשו זאת לאו דווקא כאשר כלו כל הקיצין מבחינתן. עלינו לפסול, אם כן, את הסברה שלפיה הנשק הכימי לא נהפך למקובל כיוון שהוא נתפש כ"נשק יום הדין". עם זאת, לא ניתן להתעלם מהעובדה שמתוך מאות עימותים מזוינים שאירעו מאז 1945, מדינות השתמשו בנשק כימי במקרים ספורים בלבד. כאן, למעשה, מצויה התשובה המרכזית לשאלה מדוע נדחה על ידי מרבית צבאות העולם: בחינת מקרי השימוש והאי שימוש בנשק כימי וחישוב השפעתו הצבאית מראים כי כישלונו של הנשק הכימי להשתלב כראוי בארסנל צבאות העולם נובע מערכו הצבאי המפוקפק של נשק זה. השימוש הנרחב הראשוני בנשק כימי דווקא נחשב כהצלחה. היה זה באפריל 1915, כאשר גרמניה השתמשה בגז כלורין באיפר אשר במערב בלגיה. אולם ניתן לייחס הצלחה זו בעיקר לחדשנות שבשימוש בנשק. מתקפת גז מסיבית יותר, אשר אירעה רק חודש לאחר מכן באותה הזירה, לא הניבה כבר כל הישג, למרות שאמצעי ההגנה הזמינים בידי החיילים המותקפים הסתכמו בפיסות בד ספוגות נוזלים, בעיקר שתן. הגייסות, כתב ההיסטוריון הצבאי סירל פולס, "לא נרתעו אף לא שעל אחד".

לאחר תקדימים אלה פנו שני הצדדים במלחמה לשימוש מסיבי בנשק כימי. אך הודות להכנסת אמצעי הגנה יעילים יותר, לא הצליחה הפעלת נשק כימי להביא לפריצה משמעותית בקווי ההגנה של הצד המותקף. למעשה, גם המונופול הגרמני על השימוש בחל"כ (חומר לחימה כימי) מסוג חרדל, שנמשך מקיץ 1917 ועד לסתיו 1918, לא הצליח להביא לשינוי מצב זה. אכן, מותם של 91,200 חיילים מיוחס לשימוש הנרחב שנעשה בנשק כימי במלחמת העולם הראשונה. אך בהשוואה למספר הכולל של חללי אותה מלחמה נוראה - מעל ל-15 מיליון בני אדם, לכל הפחות - הרי שמדובר במספר חללים נמוך יחסית מבחינה אסטרטגית. מחקרים חדשים אף מראים כי רבות מהאבדות המיוחסות לנשק כימי נגרמו בשל אי חבישת מסכת מגן או הסרתה בטרם עת. אין זה מפתיע שמחקר בריטי רשמי על אודות מלחמת העולם הראשונה סיכם את השפעת הנשק הכימי כלהלן: " Gas achieved but local success, nothing decisive; it made war uncomfortable, to no purpose”.

רויטרס

תועלת צבאית מפוקפקת

זעקת דעת הקהל לאחר מלחמת העולם הראשונה הובילה לכך שבכל אמנות השלום שנכפו על המנוצחים נכלל סעיף מפורש אשר נפתח בהצהרה כי "השימוש בגזים מחניקים, מרעילים, או בגזים דומים וכן בכל נוזלים, חומרים או התקנים (devices) אסור הוא". מקץ מספר שנים הובילה אותה תרעומת לגיבוש ולניסוח פרוטוקול ז'נבה ב-1925 בדבר איסור השימוש בנשק כימי ובקטריולוגי. אך עם כל ההערכה להשפעת הטאבו המוסרי ודעת הקהל העולמית, לא היה בהם די כשלעצמם כדי למנוע כל שימוש בנשק כימי. על אף פרוטוקול ז'נבה בדבר איסור שימוש בנשק כימי, שנוסח בעקבות מלחמת העולם הראשונה, פיתחו ואגרו הצדדים השונים לפני - ובעיקר במהלך - מלחמת העולם השנייה ארסנל מרשים של נשק כימי. אולם למעט הפעלה בלתי מכוונת באיטליה בדצמבר 1943 והמשך הפעלת נשק כימי בידי כוחות יפן בסין, הארסנל הכימי נותר בלא שימוש. אמנם התחושה הכללית של תיעוב מצד ההנהגות בנוגע לשימוש בנשק כימי (כמו גם ביולוגי) תרמה תרומה חשובה להעדר הנשק הכימי ממלחמה זו - היטלר עצמו, כזכור, נפגע מהתקפה כימית קשה מצד הבריטים, באוקטובר 1918. אך מחקרים בנוגע לשאלת האי שימוש בנשק כימי מצאו כי חשש הצדדים מתגמול מסיבי היה גורם בעל השפעה מכרעת, לצד גורם נוסף: העדר נכונות מצד הממסד הצבאי להיעזר בנשק זה בשל קשיים לוגיסטיים והערכה רציונלית בדבר האפקטיביות הנמוכה שלו, בייחוד לאור העובדה שכל צד סבר שלאויבו אמצעי מיגון הולמים. ההיבטים הטכניים והתועלתניים של השימוש, כגון התלות בסביבה הנדרשת בשימוש בנשק זה, אובדן השליטה על הנשק לאחר הפעלתו, הלוגיסטיקה הכבדה הכרוכה בהפעלתו והזמינות של חלופות ראויות אחרות שהיו אפקטיביות, תרמו לאי שימוש בנשק כימי במלחמת העולם השנייה לא פחות מהטאבו. כפי שהתבטא מפקד הכוח הכימי הגרמני, הגנרל הרמן אושנר, עת התייחס לתועלת בשימוש בנשק כימי באסטרטגיית הבליץ-קריג הגרמני, "גז לא נחשב כנשק יעיל בהשוואה לסוגי תחמושת אחרים".

מסקירת העימותים המעטים מאז מלחמת העולם הראשונה שבהם נעשה שימוש מאומת בנשק כימי - כדוגמת איטליה בחבש (1940-1935) ומצרים בתימן (1967-1963) - ניתן לראות כי הכוחות המותקפים חסרו, לכל הפחות בשלבים הראשונים של השימוש, ציוד מגן. אפילו בנוגע למקרה השימוש היחיד המאומת בעימות בין-מדינתי מאז מלחמת העולם הראשונה - מלחמת איראן-עיראק - כל שמצאו מומחים צבאיים הוא השפעות טקטיות קלות, ומכאן סיכמו כי השפעת הנשק הכימי בידי עיראק הייתה בעיקרה פסיכולוגית.

נגד חסרי ההגנה

כל חומרי הלחימה הכימיים המצויים כיום בארסנל צבאות העולם פותחו לכל המאוחר בשנות החמישים של המאה שעברה, חרף ניסיונות חוזרים ונשנים של הממסדים הצבאיים בעבר למצוא חומרים נוספים. לכן אין סוגים רבים של חומרי לחימה כימיים. מסיבה זו ניתן להעריך את יעילותם של החומרים הנמצאים, בין השאר, בידי חלק ממדינות ערב, ובהם חרדל, סארין ו-VX. כך למשל נמצא כי לגרימת אבדות כבדות לכוח לא מוגן בשטח של קמ"ר בודד נדרשים טון סארין או חמישה טונות נשק כימי מסוג חרדל. במונחי תחמושת מדובר בשימוש ב-300 פגזי 155 מ"מ, או לחלופין כשבע פצצות אוויריות במשקל 250 ק"ג כל אחת. אלא שנתונים אלה מבוססים על תנאים מטאורולוגיים רגילים כגון רוח קלה. שינויים במזג האוויר, כמו גם שינויים גיאוגרפיים בתוואי השטח, עשויים לחייב הכפלה של הכמות הנדרשת של התחמושת - עד פי עשרה. במספר מקרים במהלך מלחמת העולם הראשונה אף גרמו תנאי מזג האוויר למצב האבסורדי שהצד המותקף לא היה ער כלל ועיקר לעצם ההתקפה. כך קרה בשימוש בריטי בנשק כימי בהתקפה על עמדות התורכים בשערי עזה באפריל 1917.

רוצה לומר, תכנון מתקפה כימית מוצלחת במינון ראוי אינו בגדר משימה קלה כלל ועיקר, ובייחוד אמורים הדברים במסגרת מבצעים ניידים. שימוש בנשק כימי דורש רמה גבוהה של משאבים טכניים, דרישות לוגיסטיות כבדות - דוגמת אספקת תחמושת כימית קטלנית, ציוד טיהור, שירותים רפואיים הולמים - חיילים מיומנים ועוד. אכן, אם הכוחות המותקפים חסרים אמצעי הגנה, הרי שבתנאים מסוימים תחמושת זו יעילה מבחינה צבאית ואף עולה על משקל זהה של חומרי נפץ. משמע, לנשק כימי יש פוטנציאל לאפקט הרסני אם המטרה היא אזרחים חסרי הגנה, כמו שהודגם בהתקפת סדאם חוסיין על חלבג'ה הכורדית-עיראקית במארס 1988. אולם מערכת הגנה אישית מודרנית (מסיכות, כפפות וכו'), כמו גם כלי רכב ומחסות המצוידים במסננים, מספקים כעיקרון הגנה מושלמת. אין הגנה אפקטיבית מקבילה נגד נשק קונבנציונלי, קל וחומר נגד נשק גרעיני. במובן זה נשק כימי הוא אכן ייחודי.

רויטרס

אם נתעלם לרגע מן האפקט הפסיכולוגי, הרי שלנשק כימי אין ערך מהותי נגד כוחות צבא בשדה הקרב או נגד אוכלוסייה אזרחית המצוידים בציוד הגנה מודרני, והוא לבטח לא ראוי להיחשב כ"נשק האטום של העניים". זאת ועוד, יתרונו הבולט העיקרי של נשק זה, אף כנגד כוחות מוגנים, הוא כוחו להאט את קצב הפעולה הצבאית. אך יתרון זה, אשר בתנאים מסוימים יכול להעניק לנשק יעילות הרסנית - למשל, הפעלה גרמנית בעת נחיתת בעלות הברית בנורמנדי במלחמת העולם השנייה - צריך, לכל הפחות, לקזז את ההפחתה בעוצמת האש הקונבנציונלית בגין השימוש בתחמושת כימית, וחשוב מכך, את הסיבוך הנגרם לפעולות הצד המפעיל נשק כימי בתנאים אלה.

אם כן, להסבר הצבאי חלק ניכר בהבנת הטעם לשימוש המועט שנעשה בנשק זה ולעובדת הפעלתו בעיקר נגד כוחות אשר חסרו, ולו בשלב הראשוני, ציוד מגן. יתרה מכך, הסבר זה מבהיר מדוע רוב הצבאות המודרניים טרחו להצטייד בציוד מגן, בעוד רק מיעוט מבוטל מהם טרח להצטייד בנשק עצמו. כיום חברות באמנה להכחדת הנשק הכימי, אשר נכנסה לתוקף כבר באפריל 1997, כ-188 מדינות! כך למעשה המדינות היחידות שחשודות בהחזקת ארסנל נשק כימי בר תפעול הן צפון קוריאה, סוריה, ישראל, וחשדות קיימים גם באשר למצרים. כפי שטען מפקד בכיר בצבא עיראק באוזני פקחי אונסקו"ם בשעתו, נראה שערכו הצבאי של הנשק אינו העיקר.

בנוסף, כפי שהדגימו תוצאות הפיגוע הכימי ברכבת התחתית בטוקיו במארס 1995, הקושי לבצע שימוש מושכל בנשק קיים גם ביחס להפעלתו בידי קבוצות טרור: חרף העובדה שבתי החולים טיפלו באלפי בני אדם בגין האירוע ו-122 הוגדרו כפגועים קשה, קציר המוות הסופי היה 12 בני אדם. מאחר שהפיגוע בוצע בשעות עומס, הרי שלמרבה האבסורד ייתכן שהייתה ברכה בהימנעות כת האמת הצרופה (Aum Shinrikyo) משימוש בחומר נפץ רגיל. בפיגוע ההתאבדות בדולפינריום ביוני 2001, למשל, לא נעשה אמנם שימוש ב-11 מכלי פלסטיק ממולאים בחל"כ עצבים מסוג סארין כבטוקיו, אך, לשם השוואה, די היה בשלושה ק"ג חומר נפץ כדי להביא למותם של 21 נערים ולפציעת מעל 100 נוספים, בהם נערים לא מעטים שנותרו פגועים לכל חייהם.

נשק פוליטי

לאור ההשפעה - ולו המוגבלת - של הטאבו המוסרי שהתגבש לגבי שימוש בנשק כימי, עולה שאלה: האם יש לטאבו הצדקה, בהשוואה לכלי נשק קונבנציונליים? היו מי שניסו להסביר - ולהצדיק - את הטאבו על בסיס העובדה שבניגוד לכלי נשק אחרים, הנשק הכימי אינו מתוחם למקום ולזמן שבו מתרחש הקרב, כלומר כמו נשק גרעיני, הוא מותיר זיהום גם אחרי סוף הקרבות. אך טענה זו בעייתית, שכן היא נכונה רק לגבי חלק מסוגי החל"כ (אלה הקרויים חל"כ מתמיד); חל"כ מסוג סארין, שבו נעשה שימוש בסוריה, הוא נדיף ביותר ובעל חיי מדף קצרים ביותר. בנוסף, כלי נשק קונבנציונליים רבים, כמו פצצות מצרר המכילות מספר רב של פצצונות שחלקן הופך לנפל, מותירים חותם ומהווים סכנה גם לאחר סיום הקרב. יתרה מכך, באשר לחיילים עצמם, הרי ברור שנזקי כלי הנשק הקונבנציונליים מותירים גם הם את חותמם מחוץ למקום הקרב ומעבר לזמן התרחשותו. יש לזכור עובדה נוספת שהיא ברורה מאליה: נשק כימי אינו הורס ציוד צבאי או מתקנים. זיהום - הבעיה השכיחה בסוגי חומר לחימה כימי שאינו נדיף - דווקא עדיף בהרבה מהרס.

בשורה התחתונה, קשה לומר שנשק כימי בעייתי יותר מבחינה מוסרית מכלי נשק קונבנציונליים, וקשה למצוא הבדלים מהותיים בין סוגי כלי הנשק מעבר לדימוי המחריד שהודבק רק לנשק הכימי. לאור התייחסות המערב לגביו, והטאבו שהוצמד לו, הפך הנשק הכימי לנשק פוליטי בעיקרו. אולם למרות שהפעלתו אכן מהווה חציית מפתן פסיכולוגי מסוים, הרי שמלחמות המפרץ הראשונה והשנייה, כמו גם המאורעות הנוכחיים בסוריה, מלמדים יותר מכול כי הנשק הכימי נכשל גם במבחן הפוליטי. חרף ההיסטריה - שבהקשר הישראלי תורמים לה לא מעט אינטרסים פוליטיים, מאבקים ביורוקרטיים ותקשורת נלהבת - נכשל הנשק הכימי בעבר ובהווה בהרתעת מעצמות המערב מתוכניותיהן. ניתן לקבוע כי לא היה בכוחו להביא לשינוי יסודי בתפישת המציאות - אותו שינוי המקושר עם הימצאות נשק גרעיני בידי צד לוחם בהקשר של מלחמה שאינה מוגבלת. משמע, עצם הימצאות נשק כימי בידי צד לעימות לא הביא עדיין - בניגוד לנשק גרעיני - לשינוי ההקשר הצבאי-פוליטי של העימות. לשם השוואה, די היה באפשרות ספיגת מהלומה גרעינית, ולו מוגבלת ביותר, כדי להטיל צל כבד על מוכנות כל נשיא אמריקאי לפלוש לעיראק במטרה להחליף את משטר סדאם.

כישלון כפול זה בהקשר מדינות המערב מהווה סיבה נוספת למאמץ העולמי להכחדתו של נשק זה על ידי יישום אוניברסלי של האמנה לאיסור על נשק כימי. "נשק האטום של העניים" הפך לנשק מפלה מאחר שהאפקטיביות שלו נותרה בעינה ביחס לעולם השלישי העני ממילא - בעיקר כמכשיר של הטלת אימה נגד אוכלוסייה חסרת הגנה. ההתייחסות המיוחדת של ארצות הברית לשימוש בנשק כימי כחציית קו אדום בסוריה היא ביטוי נוסף ובולט לעיוות התפישה בהקשר לנשק זה. בהיבט המוסרי, נראה שהדגשת מותם של פחות מ-200 בני אדם כתוצאה משימוש בנשק כימי - 0.1 אחוז מכלל ההרוגים בעימות עד כה - צבועה בצבעי הטאבו ההיסטורי, ופחות בשיקולים הומניטריים טהורים. 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות