איזה ספר הצטערת שלא קראת מוקדם יותר בחייך?

ניר ברעם, אביעד קליינברג, אניטה שפירא ועוד 8 אנשי מדע ורוח עונים על שאלת הפתיחה של מגזין אודיסאה החדש

מגזין אודיסאה
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מגזין אודיסאה

ארצות דמים" // טימותי סניידר

פרופ' אניטה שפירא, היסטוריונית, פרופסור אמריטה באוניברסיטת תל אביב

לעתים ספר גורם לך לחשוב שאילו קראת אותו קודם, היית יודע מה לשאול ואת מי. זו הייתה הרגשתי לאחר שקראתי את ספרו של טימותי סניידר "ארצות דמים". הספר מתאר את התקופה הטראומטית בתולדות אירופה והעם היהודי, כפי שהיא התרחשה בשטחים שהיו אז מזרח פולין ומערב אוקראינה. סניידר יוצר משוואה בין הברוטאליות הסטאליניסטית בשנות השלושים, שהרעיבה את האוכלוסייה האוקראינית הכפרית, לבין הברוטאליות הנאצית במלחמת העולם השנייה. הוא טוען שהברוטאליזציה של האיכרים שהתחוללה קודם למלחמת העולם הביאה את שיתוף הפעולה של האוכלוסייה המקומית ברצח היהודים. איני בטוחה שאני "קונה" את התיזה הזו, אך התיאורים שלו, של חיסול האוכלוסייה היהודית, רצח וגירוש האוכלוסייה הפולנית ועקירת האוכלוסייה הגרמנית ממחוזות אלה, משאירים משקע עמוק אצל הקורא. הוא מוכיח שעיקר רצח היהודים נעשה על אדמת מריבה זו, לא במחנות המוות, לא ברצח הממוכן, אלא ביריות לבורות הריגה שהוכנו מראש.

קראתי את הספר, וחשבתי שהפסדתי את הרגע שבו יכולתי לשאול את דודתי, שעברה כנערה צעירה את השנים הנוראות ההן בעיירה קטנה בווהלין, נחבאת בביתה של איכרה אוקראינית. אילו קראתי את הספר קודם לכן, יכולתי לשאול אותה למה החליטה הגויה הזו לתת מסתור לנערה יהודייה. מה היא ידעה בזמן אמיתי על המתחולל סביבה? האם הצילו אותה עיניה הכחולות או שמא מתת כסף? כיצד התייחסו בני הבית לנערה חסרת הישע? יכולתי גם לשאול על היחסים שבין פולנים, אוקראינים, רוסים ויהודים באותו אזור רב-לאומים שעתה כולו אוקראיני. אך דודתי נפטרה בינתיים. רסיסי מידע ששמעתי בבית, על כנופיות אנשי בנדרה שהסתובבו בכפרים ורצחו יהודים, על האי ביטחון הקיומי ששרר בשטחים אלה גם לאחר השחרור על ידי הצבא האדום, על אוקראינים לאומנים שערך חיי אדם נעשה זול בעיניהם, התנקזו אל הספר זה. אילו שאלתי בזמן, היה הסיפור הנורא, האנונימי, לובש פני אדם, גורלות של אנשים שחייהם נטרפו במערבולת האיומה של שנאה, לאומנות וברוטאליות.

“יסודות הסגנון" // וויליאם סטראנק ואי.בי. ווייט

פרופ' אביעד קליינברג, היסטוריון, אוניברסיטת תל אביב

ניסיתי לחשוב על רשימת יצירות ההגות והספרות שהשפיעו עלי, והתקשיתי למצוא טקסט שהייתי צריך לקרוא מוקדם יותר. אדרבה, יש לא מעט ספרים שמוטב היה לו קראתי אותם מאוחר יותר. בגיל 16 קראתי כל ספר של ניטשה שהצלחתי למצוא בתרגום לעברית. להגיד שהבנתי? הבנתי פחות או יותר. אחר כך כבר קראתי מחדש יצירות ספציפיות. אבל "לראות בפעם הראשונה את ונציה אפשר רק פעם אחת". תחושת התגלית שיש בקריאה ראשונה קצת התבזבזה על בן ה-16 הנרגש והמבולבל ההוא. אין לי טענות אליו, כמובן; קצת חבל לי, בשביל שנינו.
אבל יש ספר שאני מצטער שהגעתי אליו מאוחר: “The Elements of Style” של וויליאם סטראנק ואי. בי. ווייט. 85 עמודי טקסט (מעריציו מכנים אותו “The Little Book”) של סטראנק ועוד שישה עמודי הקדמה של ווייט; זה הכול. הספר הזה הוא מדריך בסיסי לכתיבה טובה - איך נכון ואיך לא נכון להתבטא בכתב. נתקלתי בו לקראת סוף הדוקטורט שלי ובלעתי אותו בשקיקה. אחרי שהפנמתי את הכתוב בו, היה לי קשה לקרוא את מה שכתבתי לפני. לכאורה הספר הזה עוסק בצורה ולא במהות, אבל זוהי טעות אופטית. מי שלומד להתבטא בבהירות, ללא הצטעצעות וללא ערפול, לומד לחשוב בבהירות. לו יכולתי, הייתי הופך את הגרסה העברית שלו לקריאת חובה כבר בבית הספר היסודי. הרבה בלבולי מוח היו נחסכים מאיתנו.

יונים בדשא" // וולפגנג קפן

ניר ברעם, סופר

"יונים בדשא" של הסופר הגרמני וולפגנג קפן הגיע לידי במקרה לפני כמה שנים. הרומן מתאר יום אחד במינכן של 1949 - העיר הכבושה עדיין על ידי הכוחות האמריקאים - באמצעות מסע תזזיתי בין תודעות שונות שמשוטטות ברחובות.

הרומן הזה הוא דיוקן עומק מזוויע של גרמניה אחרי המלחמה. לא רק העוני, החורבן והייאוש משתקפים ממנו; זהו גורלם הידוע של המפסידים. הרומן הוא קודם כול צילום רנטגן של בני אדם. הרי ברור שאנשים אינם משתנים ביום אחד ב-1945, הם רק מאמצים דפוסי התנהגות חדשים שהשלטון תובע מהם. אולם הספר מציף את האמת המזעזעת. כל הגזענות והשנאה והטירוף עדיין גועשים שם, חבויים קצת יותר, לוחשים-נסוגים לחדרי חדרים, אבל פתאום, ברגע אחד של זעם, הכול יתלבה בבת אחת. שום דבר לא נעלם. אלה רק המסכות שמשתכללות בהתאם לתביעות של רוח הזמן.

"יונים בדשא" הוא ראיה לטענה שלפעמים דווקא מגובה הרחוב - בעודך מתבוסס במראות, בבתי הבירה, בצעקות, בעוני, בשנאת המפסידים וביוהרת המנצחים, בדיבוב הקולות השונים - אפשר לתאר ציוויליזציה שלמה שקרסה, ועדיין קורסת, באופן טוב יותר מאשר מעל פסגת הר. כמעט כל משפט בספר הזה מתפוצץ בתודעה כמו חלום בלהות. מעולם לא קראתי רומן שבו יש תואם מושלם כל כך בין השפה המשתברת, שגולשת לעתים לאי מובנות ונאחזת לשווא בסמלים, לבין העולם הקורס שהיא מבקשת ללכוד.

זה ספר שאחרי כמה שנים של תהיות, לפעמים אפילו ייאוש, גרם לי להאמין שוב בכוחה הפוליטי המחיה והמערער של הספרות. כסופר, הרומן הזה גרם לי להתרחק - לפחות זמנית - מעמדת המספר הכול-יודע, להשתדל לזחול בתוככי תודעתם המוגבלת של הגיבורים, שלרוב שרויה באי ידיעה, ולכתוב משם. "יונים בדשא" היה אחד הספרים שהשפיעו עלי בשנים האחרונות - בין השאר בזכות הספר הזה הפקדתי את הרומן האחרון שכתבתי בידי דמויות רבות יותר, ונעתי בין יותר נקודות מבט סותרות שמסבכות עוד יותר את מערכת ההזדהות של הקורא.

“היסטוריה של העמים דוברי האנגלית" // וינסטון צ'רצ'יל

פרופ' רות ארנון, אימונולוגית, נשיאת האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים

יש מספר ספרים שאני מצטערת על כך שלא קראתים מוקדם יותר, ואלה בעיקר ספרי היסטוריה. ההיסטוריה, כפי שלמדנו בבית הספר התיכון, הייתה מוגבלת מאוד. למדנו כמובן על ההיסטוריה של העם היהודי לדורותיו, ובעקיפין לימדונו גם את ההיסטוריה של כל אותן ארצות או אימפריות הקשורות בצורה זו או אחרת לעם היהודי: מצרים, בבל, אשור, יוון, רומא. אך מה בקשר לשאר העולם? אירופה על כל מלחמותיה, תרבות המזרח הרחוק, שלא לדבר על העולם החדש. דוגמה אחת מני רבות לספר שהיה יכול להעניק לי צוהר רחב יותר לעולמות אלה היא “היסטוריה של העמים דוברי האנגלית" של וינסטון צ'רצ'יל. אך גמרתי את בית הספר התיכון בלי לדעת על כל זה מאומה. רק לימים התעניינתי וידעתי מה החמצתי - פרספקטיבה שונה לחלוטין.

את ההחמצה הזו עלי להציב ליד ספר שקראתי בזמן ובהחלט השפיע על חיי. זהו הספר "ציידי החיידקים", שנכתב על ידי פאול דה קריף. קראתי את הספר הזה כשהייתי ילדה קטנה, ובשבילי זה היה כמו ספר בלשי, המספר על חייהם של אנשים שהקדישו את חייהם למדע הביולוגיה ולמרדף אחר הממצאים. זה פתח בפני אופקים שלא ידעתי עליהם עד אז. הספר פרש בפני לא רק את הממצאים שאליהם הגיעו גדולי הביולוגים, אלא גם את הסקרנות אשר דחפה והמריצה אותם. קראתי על אנשים כמו לוונהוק, שפיתח את המיקרוסקופ הראשון ואפשר למדענים כמו לואי פסטר לראות את החיידקים במו עיניו ולהקיש מכך שמחוללי המחלות הם יצורים מיקרוסקופיים חיים, שהוא כינה "מיקרובים", ולא לכלוך, כפי שחשבו עד אז.

לאחר שקראתי את הספר "ציידי החיידקים", החלטתי, בעודי ילדה קטנה, שזה בעצם מה שאני רוצה לעשות "כשאהיה גדולה". אולי, לו קראתי בילדותי ספרי היסטוריה מרתקים, היה מהלך חיי שונה לחלוטין.

הברית החדשה

פרופ' ירמיהו יובל, פילוסוף, האוניברסיטה העברית

הברית החדשהצילום: אי-פי

הספר שאני מצטער שלא קראתי קודם לכן הוא הברית החדשה. זהו לא רק ספר יסוד של הנצרות, אלא של כלל התרבות האירופית והמערבית. בלעדיו אי אפשר להבין את תולדותיה, את ספרותה, את האמנות והמוזיקה שלה, את יחסי הדת והמדינה ואת המהפכות הפוליטיות שעברו עליה, וגם לא חלק גדול של המיתוסים, התבניות המושגיות והסמלים שבנו את תודעתה וחבויים בשימושי הלשון שלה. כמו כן, בעיניים מערביות, הברית החדשה היא חלק בלתי נפרד מה"ביבליה" (Bible), שהתנ"ך העברי הוא חלק אחר שלה. לנסות להבין את האירופים בלי הברית החדשה זה כמו לנסות להכיר את היהודים בלי התנ"ך.

מערכת החינוך שלנו, עוד בנערותי והיום אף יותר, החרימה את ספר היסוד הזה מטעמים של שוביניזם דתי ולאומי. קיים גם פחד חסר שחר שזהו טקסט מיסיונרי, שיעביר חס ושלום את צאן ישראל על דתם. לכן לא היה זכר לטקסט החשוב הזה אפילו בתיכון הליברלי יחסית שלמדתי בו, והייתי צריך להשלים את החסר מאוחר יחסית ומתוך בחירה אישית.

ללמוד על אמונות ודעות של אחרים רק עוזר לפתוח את הראש ולהכיר את העולם. אבל יש גורמים פוליטיים רבי עוצמה שמעדיפים אותנו עם ראש סגור. אין הבדל עקרוני בין גורמים אלה לבין אותם רבנים הכולאים את תלמידיהם בעולמה של הגמרא. והיום, כאשר שר חינוך דתי חייכן מתכוון להציב רב מטעם המדינה בכל בית ספר, מי יכול לצפות להסרת החרם על הברית החדשה? 

"העולם כרצון וכדימוי" // ארתור שופנהאואר

ד"ר אריק גלסנר, מבקר, חוקר ספרות וסופר

צבירת הידע האנושי במדעי הרוח שונה מהותית מצבירתו במדעי החיים ובמדעים המדויקים. בסוגיות רבות בתחומי מדעי הרוח איננו "מתקדמים" יותר כיום מאשר היו הקדמונים. אולם בהיותי סטודנט צעיר במדעי הרוח לא סברתי כך, לצערי. הייתי קצר רוח להכיר את התיאוריות העדכניות יותר במדעי הרוח מתוך סברה מוטעית שהן גם מעניינות וחשובות יותר. פעמים רבות הסתפקתי בהיכרות עם יצירות קלאסיות מתוך ספרות משנית. כך, ואולי אינני יוצא דופן בכך, עסקתי רבות ב"פוסטמודרניזם" על חשבון יצירות ותיאוריות קדומות יותר. המקרה שקרה לי עם שופנהאואר הוא סימפטומטי. השושלת של "הפוסטמודרניזם" נמתחת לאחור עד ניטשה (בחלקים של הגותו). וכשקראתי את ניטשה בנעורי סברתי שיצאתי ידי חובת הכרת שופנהאואר. הרי ניטשה נלחם בפסימיות ובפסיביות השופנהאוארית, אחרי שנמשך אחריה בצעירותו. ואם ניטשה נחלץ משופנהאואר - מה יגידו אזובי הקיר? רק בשנתיים האחרונות הגעתי לקריאת יצירתו של שופנהאואר עצמה, ובראש ובראשונה לספרו הגדול "העולם כרצון וכדימוי". זו הייתה חוויית קריאה מפעימה.

יצירתו של שופנהאואר כתובה בפרוזה גאונית, עשירה. אעמוד רק על יסוד אחד מרתק בה. שופנהאואר בספרו הגדול כותב בפאתוס מוצדק שהוא ההוגה הראשון שממקם את מהות האדם לא בתבונה ובשכל, אלא ב"רצון", הרצון לחיים הערום שאינו מכיר במגבלות ובסייגים של התבונה, המוסר או אף ההכרח. אבל מול התפיסה האנטי-רציונליסטית הזו של טבע האדם שופנהאואר הוא גם ההוגה הגדול של ניסיון ההשתחררות משעבודו של האדם ל"רצון" המוזכר, או ל"טבע". בהיותו הפילוסוף הגדול הראשון שהושפע מתיאוריות מזרחיות מדבר שופנהאואר על אפשרות הגאולה הנפתחת בפני האדם שמשתחרר מ"הרצון" והופך למתבונן חופשי ואף מלא חדווה בקיום. תיאור וניתוח ההתבוננות-לשם-התבוננות וחדוותה הגדולה הופכים את שופנהאואר גם למטפיזיקאי הגדול של חדוות החקירה המדעית.

האנס קאנון, דיוקן ארתור שופנהאואר

השף העירום" // ג'יימי אוליבר

פרופ' אבנר דה-שליט, מדען מדינה, האוניברסיטה העברית

כמו הרבה ירושלמים אני מתייצב (כמעט) כל שישי בבוקר בשוק מחנה יהודה, להצטייד בדלעות "כתמתמות" (כדברי הסוחר שאצלו אני קונה), בכוסברה שופעת ריח, בשעועית ירוקה "שנשברת ולא נמעכת", בגבינות מהדוכן של באשר, ובעוד טעמים וריחות. ואז הביתה, לחגיגת בישול "לכבוד שבת" (ירושלמי, לא?). בעבר הייתי גם פותח ספרי בישול, אבל בדרך כלל מתאכזב. נדמה היה לי שהייתה להם מטרה אחת: להראות לי, החובב, שאלפיים שנות גלות מפרידות ביני לבין המקצוען/ית. אני חייב בדיוק 155 גרם חמאה, בצלצלי שלוט שמוכרים רק בשוק איכרים בחדרה' תבלין מסוים "להשיג בשוק ברמלה ובחנויות המקצועיות", וסכין שופרא דשופרא כדי לפלט את העגבנייה. בקיצור: גדול עליך, אחי.

עד שיום אחד, בהליני על כך לחבר, הוא חייך: אה, אבל לא ג'יימי אוליבר. אמר וצדק. באיחור של כמה שנים מצאתי את הספר “השף העירום”. אוליבר - שמעיד על עצמו שהתקבל לקורס בישול "במזל" - רוצה שכולם ייהנו מהבישול, יבינו שזה לא מפחיד, ויעזו לאלתר. התוצאה אולי שונה מעט, הוא מודה, אבל לא פחות טעימה. והיא שלך. זה המסר. אוליבר פותח את הספר בהסבר: כשכבר בישל במסעדות רציניות, עדיין גר בדירת רווקים דלפונים עם מטבח קטנטן. הוא למד לפשט את המתכונים, להתאימם למה שהיה במקרר. המטרה שלי, כותב אוליבר, היא שתיכנסו למטבח מלאי בטחון עצמי. הוא כותב "פשוט תיקחו" ו"אפשר גם לעשות משהו אחר, זה ייצא טוב". בקיצור: יש לך את זה, אחותי.

כשקראתי את אוליבר קיבלתי אישוש לדרך שבה אני מלמד פילוסופיה פוליטית. אני רוצה שהסטודנטים יידעו שהעיסוק הפילוסופי מהנה, שאינו רק ליודעי ח"ן, ובעיקר, שהוא אפשרי. כי בכל אחד מאיתנו יש טבח קטן ובכל אחת מאיתנו יש פילוסופית קטנה. צריך רק להעז.

"מימזיס" // אריך אוארבך

שמעון אדף, סופר

שאלה מטרידה. הרי ברורים לי הספרים שאני מצטער שפגשתי בגיל צעיר מדי, כשלא הייתי מוכן למה שיכלו למסור לי, וחוויית המפגש המוחמצת הכתימה כל משמעות שהפקתי מהם לבסוף. וברורים לי הספרים שפגשתי ברגע הנכון, כשהייתי זקוק לניסוח השאלה שרחשה אצלי בלא יודעין. אולי אגזור מכך ואנסה לענות על השאלה - ביחס לאיזה ספר הייתי שמח אילו הייתי בשל דיי להבין בגיל צעיר יותר. במקרה זה התשובה ברורה לי: "מימזיס" של אריך אוארבך.

במשך שנים רבות נמנעתי מלכתוב פרוזה. היו להימנעות סיבות רבות. אחת מהן, ייתכן שהמרכזית, הייתה העובדה שהדגמים והנושאים המקובלים בספרות העברית, קרי המסורת הריאלסטית הנוקשה, היו רחוקים מן ההתנסות שלי במציאות. ואילו הספרות שבה היו מצויים דגמים ונושאים שהיו קרובים ללבי, קרי הנוסחים הספקולטיביים, לא נכתבה בעברית. הנחתי שיש לכך סיבה מהותית, שהעברית, בשל התולדות המיוחדות לה, לא בנויה לקלוט קליטה משמעותית את הדגמים הללו. אז כתבתי שירה.

את "מימזיס" של אוארבך פגשתי כבר בלימודי באוניברסיטה. הספר דן, כפי שמובע בתמצית בכותרת המשנה שלו, בתחבולות של גילום המציאות בספרות המערב ומקורותיהן - הספרות המקראית והספרות היוונית. בזמנו נדמה לי הספר כדיווח פרטני של הצורות השונות של ריאליזם בספרות. רק לפני עשור, בקריאה חוזרת, הבנתי שטעיתי. הנחת היסוד הפשוטה של אוארבך היא שריאליזם אמיתי אין פרושו שיקוף של עובדות המציאות, אלא יצירת ספרות שלוכדת ומציגה את תפיסות המציאות השליטות בתרבות. יתרה מזאת, הספרות המקראית, לדידו, היא ספרות שלא נקוטה בה הפרדת גרסאות - הגבוה והנמוך דרים יחד, הדתי והיומיומי מעורבבים, האלוהי, העל טבעי, המדרשי, שוכנים בכפיפה אחת עם הארצי, הטבעי, ההלכתי. הוא נתן לי היתר, קצה חוט, לכתוב פרוזה שאינה רק נאמנה להתנסות שלי בעולם, אלא קודם מחויבת השפה העברית.

“Biblical Exegesis and the Formation of Christian Culture” // פרנסס יאנג

פרופ' יעקב שביט, קתדרת גזה רות להיסטוריה של עם ישראל, אוניברסיטת תל אביב

יש הרבה ספרים שאף פעם לא מאוחר מדי לקרוא, במיוחד אם אינך מאמין שאילו רק קראת ספר מסוים מוקדם יותר, היה בכוחו לשנות את השקפת עולמך. תחושה של החמצה מופיעה כשספר מחקר מגיע לידיעתך במקרה, מאוחר מכדי להיות מושפע ממנו או ללמוד ממנו.

מקרה כזה קרה לי לפני זמן לא רב. מלומד צרפתי-אמריקאי שיצא לגמלאות ובגילו המתקדם התחיל להתעניין בתולדות הנצרות העתיקה, הראה לי את הספרים שרכש בנושא זה. מיד צד את עיני ספר שלא הכרתי: “Biblical Exegesis and the Formation of Christian Culture” מאת פרנסס יאנג. הספר ראה אור ב-1977, ופעם נוספת ב-2002; כלומר, לא ספר ישן ונשכח, ובכל זאת, לא נתקלתי בו כשעבדתי על ספרי “The Hebrew Bible Reborn: From Holy Scripture to the Book of Books”. ברגע שהגיע לידי, היה ברור לי שמדובר בהחמצה, כי לא אוכל להיעזר בו. בד בבד שמחתי על "המקרה", כי הספר העשיר את ידיעותי.

היינה טען שהנצרות שמרה במשך ימי הביניים על התנ"ך כמעין "פיקדון", עד שהיהודים "חזרו אליו". אבל לא הסביר למה הנצרות ניכסה לעצמה את התנ"ך העברי והפכה אותו ל-Old Testament, ולא הסביר איך הנחילה אותו ל"גויים", כלומר, ל"פגאנים", והפכה אותו ל"ספר הקדוש" שעם חלק מהמורשת היוונית-הלניסטית ברא דת אוניברסלית ותרבות אוניברסלית חדשות. הניתוח והתובנות המקוריות בספר האירו את עיני בכל הנוגע לאסטרטגיות של מה שהיא מכנה cultural take-over שבהן השתמשו אבות הכנסייה במאות הראשונות לספירה כדי לפרש מחדש את המקרא ולהפוך את הקהילה הנוצרית לקהילה המבוססת על הטקסט המקראי שבו נמצאת האמת המוחלטת. ההתקבלות ללא ערעור של המקרא על ידי לא יהודים לא הייתה מובנת מאליה, ואף שאין לה בספר הסבר מספק, יש בו תיאור מפורט, משכנע, ובעיקר מעורר למחשבה, של תהליך הניכוס וההתקבלות.

"מותר האדם" // יעקב ברונובסקי

פרופ' עילם גרוס, פיזיקאי, מכון ויצמן למדע

כשנשאלתי איזה ספר אני מצטער שלא קראתי מוקדם יותר, התשובה הייתה ברורה ומיידית: "מותר האדם" של איש הרוח הבריטי יעקב ברונובסקי. בסדרה בשם זה, ששודרה בטלוויזיה הישראלית ב-1973, ובספר שיצא בעקבותיה מתאר ברונובסקי את התפתחות האדם דרך התגליות המדעיות. הייתי אז לקראת שירותי הצבאי. כל הערצתי הייתה נתונה למדע. הסתובבה שמועה שרק שישה אנשים בעולם מבינים את תורת היחסות הכללית של אינשטיין, ואני, ההדיוט, התמלאתי הערצה לששת הבלתי נודעים הללו. אז רכשתי את הספר, עלעלתי בדפיו, הרחתי בשקיקה את עמודיו, הצצתי בתמונותיו, ואז שמתי אותו על המדף. לימים הצטרף למדף זה "קוסמוס" של קרל סאגן. גם ספר זה סבל מאותה תסמונת של הרחה והערצה מרחוק. היום אני מעז להודות שקראתי רק את הכריכה האחורית של שני הספרים הללו.

15 שנה מאוחר יותר, בעודי עובד על דוקטורט בפיזיקה במכון ויצמן, השתנה עולם המדע הפופולרי לחלוטין עם צאת ספרו של סטיבן הוקינג, "קיצור תולדות הזמן”. את הספר הזה גמעתי בשקיקה, ובעקבות קריאתו חזרתי לברונובסקי ולסאגן והתחלתי לבלוע ספרי מדע פופולרי. לימים סיפקו הספרים הללו את הבסיס לסדרת ההרצאות שהעברתי ברחבי הארץ, תוך כדי שאני מרגיש שאני מכה על החטא הפרטי שלי.

לו הייתי קורא את ברונובסקי בתחילת שנות השבעים אולי הייתי מתחיל את התעניינותי במדע פופולרי 15 שנה קודם וחווה כבר אז את הסיפוק הרב שנותנת לי הנחלת המדע לכל מי שרק יחפוץ בכך. מודה ומתוודה אני שההתחבטות עם אתגר העברת המדע באופן פופולרי הרחיבה והעמיקה את ידיעותי בפיזיקה גם בשטחי התמחותי המקצועית. אפילו ההבנה שלי את המשוואות שמתארות את מתן המסה על ידי שדה ההיגס באה דרך מגוון הספרים הפופולריים שקראתי ודרך אינספור נסיונותי להעביר את הידע הזה לקהל מתעניין.

המאה היהודית" // יורי סלזקין

פרופ' קרלו שטרנגר, פסיכולוג קליני, אוניברסיטת תל אביב

ב-2009 אמר לי חבר שאני ממש מוכרח לקרוא את "המאה היהודית" מאת ההיסטוריון הרוסי-אמריקאי יורי סלזקין, ושהספר הזה יאפשר לי להבין את ההיסטוריה היהודית בכלל ואת ההיסטוריה של ישראל בפרט מזווית שונה לגמרי. ואכן, קריאת "המאה היהודית" סיפקה לי תובנה נדירה ומופלאה. לאחר ארבעים עמודים הבנתי שאני קורא יצירת מופת אמיתית שתשנה משהו בהשקפת העולם שלי - שלא לדבר על כך שהוקסמתי מכתיבתו היפה והאלגנטית של סלזקין שמשלבת הכללה סוחפת עם רגישות לפרטים היסטוריים.

הנחת היסוד הראשונה של סלזקין היא פשוטה וחזקה. הוא מבחין בין שתי צורות חיים בסיסיות: חברות אפולוניות שקשורות לטריטוריה, מוקירות יציבות ושורשיוּת ומהללות כישורים צבאיים; ולעומת זאת חברות מרקוריאניות, שהינן ניידות מאוד, מבוססות על רשתות ואינן מוגדרות על ידי טריטוריה. חברות מרקוריאניות מוקירות תפיסה מהירה והבנה של העולם הסובב אותן, והן סתגלתניות מאוד. סלזקין טוען כי לכל אורך ההיסטוריה חברות אפולוניות ניצלו תמיד מיעוטים מרקוריאניים לעבודות שהן לא רצו או לא היו מסוגלות לעסוק בהן, כמו רפואה והלוואת כספים.

הנחת היסוד השנייה של סלזניק היא שוב פשוטה מאוד: היהודים היו המרקוריאנים של אירופה. עובדה זו הגדירה את אורח החיים שלהם ואת התפקוד הכלכלי שלהם. המהפכה התעשייתית במאה ה-19 הייתה זקוקה לצמיחה אקספוננציאלית במקצועות מרקוריאניים כמו משפטים, חשבונאות, רפואה, אקדמיה ותקשורת. היהודים, מרקוריאנים מלכתחילה, התאימו לכך, והציפו למעשה את המקצועות האלה בגרמניה ובקיסרות האוסטרו-הונגרית - מה שהוליד בבוא העת את האנטישמיות המודרנית.

סלזקין מכניס סדר בנושא מורכב, ומסיר את ציפוי המיתולוגיה מעל האנטישמיות. הוא מסביר גם למה ישראל היא, במובן מסוים, אנכרוניסטית כל כך: משום שבמאה ה-20 כל החברות המודרניות נעשו מרקוריאניות בעיקרן (ומכאן שמה, "המאה היהודית"), ואילו ישראל חזרה לערכים אפולוניים - מה שמסביר הרבה מהיחסים הלא נוחים של ישראל עם המערב.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ