שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
פרופ' עירד מלכין // מגזין "אודיסאה"
פרופ' עירד מלכין // מגזין "אודיסאה"

הציוויליזציה היוונית נוצרה והתגבשה בה-בעת שבניה התרחקו אלה מאלה וייסדו את ערי המדינה שלהם בחופים הרחוקים כרחוק גרוזיה מספרד. ניתן היה להניח שציוויליזציה נוצרת כאשר בני אדם חוברים אלה לאלה תוך קירבה דווקא, והנה לפנינו מקרה הפוך. יש לזכור ש"יוון הקלאסית" לא היתה ביוון, שהוא שמה של מדינת לאום מודרנית שנוסדה בחלק הדרומי של חצי האי הבלקני ב-1821. "יוון" של ספרי הלימוד איננה ארץ אלא מושג מופשט; לא היתה מדינה שכזו בימי קדם. הציוויליזציה היוונית הקדומה מנתה כאלף ערי מדינה והתפרשה לאורך חופי הים התיכון והים השחור. מה שחיבר ביניהם לא היה טריטוריה משותפת, אלא הים. "מורשת יוון הקלאסית" כוללת כידוע את המצאת הפוליטיקה, הדמוקרטיה, תפיסת האדם כאזרח ולא כנתין, כמו גם את המצאת הפילוסופיה, הרטוריקה, ההיסטוריה והתיאטרון. אך כל אלה הם מורשת מצטברת של ציוויליזציה שלמה, זו שבניה יצרו אותה בה-בעת שהיא עיצבה אותם ובשעה שקווי-התקשורת בין מקומות מושבם הלכו והתארכו.

לאיש לא היה מונופולין על הנתיבות בימים, לא מקרב ערי המדינה הרבות ולא מקרב הציוויליזציות השכנות. אימפריות הענק של המזרח הקרוב היו יבשתיות והשאיפה להיות ל"מלך הים", אותה ירשו הפרסים מקודמיהם, התפוגגה סופית משהובסה האימפריה הפרסית על ידי קואליציה בראשות אתונה וספרטה ב-480-479 לפנה"ס. אך היוונים לא היו הציוויליזציה הים-תיכונית היחידה: הפניקים התפרשו אף הם בערי מדינה ותחנות מסחר מלבנון, דרך טוניסיה ועד לעמודי הראקלס – גיברלטר של ימינו – כמו גם האטרוסקים במרכז איטליה וחופיה. בהכללה ניתן לומר שבים התיכון נוצרה החלופה הפוליטית הראשונה לשלטון אימפריאלי. מה שאפיין את אימפריות היבשה – "מהודו ועד כוש, שבע ועשרים ומאה מדינה", כמתואר במגילת אסתר – היה רב-לשוניות ופסיפס אתני מורכב, וכן שליט שהיה "מלך המלכים" הנישא מעל ה"נתינים". בניגוד לכך, מה שאפיין את הציוויליזציות הים-תיכוניות הוא העדפת הקטן – עיר המדינה – על פני הגדול, העדפת ה"אזרח" על פני ה"נתין", ההומוגני על פני ההטרוגני, והביזורי על פני הריכוזי. במקום אימפריה של אלפי נתינים, אלף ערי מדינה קטנות ועצמאיות.

בניה של הציוויליזציה היוונית ייסדו את ערי המדינה שלהם בחופים והתבוננו אלה באלה מעבר למים. במשך מאות שנות קיומם והתפתחותם הם גם נהיו דומים אלה לאלה, עניין תמוה כשלעצמו, שכן שכניהם המיידיים היו לרוב "ברברים", דהיינו לא-יוונים. ובכל זאת, יווני שחי, למשל, בקירני שצפון אפריקה (לוב), דמה הרבה יותר ליווני שחי במאסאליה (מרסיי) שבדרום צרפת, או ליווני שחי בחצי האי קרים, מאשר לשכניו שהתגוררו במרחק קילומטרים ספורים ממנו שבקרבם לא נטמע. מדוע?

רשתות עתיקות

השאלה "כיצד נוצרה הציוויליזציה היוונית?" היא אולי גדולה מדי, או לפחות כך טיפלו בה היסטוריונים שסברו שהשאלה כמעט מטא-היסטורית, אם לא מטאפיזית. חוקרים נהגו לשבח את היוונים שלמרות המרחקים שביניהם בכל זאת השכילו לשמר ולפתח קווים משותפים ומודעות משותפת להיותם "הלנים", יוונים. אלא שהסברים מסוג זה אינם אלא התפעלות אימפרסיוניסטית, ואינם מהווים ניתוח הסברי. העובדה – וזו עובדה – שככל שיוונים התרחקו אלה מאלה כך הם נעשו דווקא יותר "יוונים" נותרה לא רק חסרת הסבר, אלא שעצם ההבחנה שכך היו הדברים איננה נפוצה במחקר. ניכר בעליל שהיה זה תהליך של "התכנסות באמצעות התפזרות" (convergence through divergence), והיסטוריונים אינם תמיד חסידי פרדוקסים.

להערכתי, דווקא תורת הרשתות (network theory), כפי שהתפתחה בחמש-עשרה השנים האחרונות, ובמיוחד המושג "עולם קטן" – דהיינו מקושר מאוד – מאפשרת לנו כיום להבין כיצד  הציוויליזציה היוונית בים השחור ובים התיכון יכולה להיות "קטנה" גם כשהיא עצומה פיזית, והנקודות של הרשת, ערי-המדינה, מרוחקות מאוד אלה מאלה.

לכדור הארץ יש קטבים בצפון ובדרום, אך לא במזרח או במערב. לכאורה, כל נקודה על הגלובוס היא "מרכז" שממנו ניתן להתבונן מזרחה או מערבה. מושגים כמו "המזרח התיכון" מקורם, כידוע, באימפריאליזם האירופי. במאות השנים של התקופה ה"ארכאית" – בין אמצע המאה השמינית לראשית המאה החמישית לפנה"ס – בה נוצרה והתגבשה הציוויליזציה היוונית, ה"מזרח" היה דווקא המרכז של ציוויליזציות קדומות בנות אלפי שנים, כמו מצרים, אכד ובבל, שלעומתן הרגישו יוונים לפעמים כתינוקות (כך למשל בטימאיוס מאת אפלטון). יוונים היו צעירים שחיו ב"שוליים" המערביים של תרבויות קדומות אלה. יש לזכור זאת, שכן למודעות לצעירוּת יש משמעות היסטורית, במיוחד כאשר יוונים הפליגו בים וייסדו מאות ערי-מדינה חדשות. מבחינתם הם עשו מה שאבותיהם עשו גם כן, זמן לא רב קודם: הגירה, תנועה, וייסוד חדש. בני ספרטה, למשל, שחזרו את ההיסטוריה שלהם באופן שאיפשר להם לבוא אל ארצם עם דגל ה"ארץ המובטחת", כצאצאיו של הראקלס, וכבשו והתנחלו במדינה בשמה של ספרטה שכבר היתה קיימת קודם לכן ונודעה בזכות המלך שלה מנלאוס, אשתו הלנה ומלחמת טרויה. אלא שהספרטנים לא המשיכו את שושלת מנלאוס אלא כבשו וסילקו שושלת זו.

יש לזכור עד כמה שונה ה"קולוניזציה היוונית", כפי שהתופעה מכונה בספרי הלימוד, מהקולוניאליזם המודרני: ערי-המדינה היו לרוב ריבוניות, והקשר עם ארץ האם, המטרופוליס, היה סמלי. יתר על כן, בניגוד לספרדים, למשל, ש"גילו" את העולם החדש, ליוונים לא היתה תודעה של עליונות תרבותית של מי שבא מ"המרכז" האירופי. גם לא היתה להם אמונה בעליונות דתית, כפי שזו בערה בלבותיהם של המיסיונרים הקתולים. הדתות שרווחו בים התיכון היו פוליתאיסטיות ולפיכך סובלניות: לאיש לא היתה "אמת" ו"אור" להפיץ בקרב ה"נבערים". להיפך: ההנחה הרווחת היא שהאלים הם אלים ודעת האדם קצרה מהשיג. לפיכך ליווני לא היתה בעיה "לתרגם" את שמות האלים במצרים, למשל, ל"זאוס, הרה ואתנה", שכן אלה ממילא "אותם" אלים אוניברסליים וסביר שיש גם אלים שאף איננו ידעים על אודותיהם. ההשלכה הישירה של אפיונים אלה היא שבתקופה הארכאית היתה זו ציוויליזציה לומדת ולא מלמדת, כזו האמונה על תיווך דתי ולא על מסיונריות, צעירה ופתוחה, ושאין בקרבה מרכז דומיננטי.

קווי המתאר המשותפים ליוונים, הן אלה שהיוונים עצמם היו מודעים להם – למשל משחקי האולימפיאדה – והן כאלה שאנו מזהים בהם בכושר הניתוח האקדמי – למשל, סגנון העמודים היווני בארכיטקטורה – התפתחו לדעתי לא מאיזשהו מרכז לכיוון הפריפריה אלא בצורה רשתית, רב-כיוונית והדדית, וזה קרה בקרב נקודות היישוב ההולכות ומתרבות בחופים רחוקים. לא קשה, אפוא, לתאר את העולם היווני כרשת ביזורית שנקודות המפתח שלה – nodes – דהיינו ערי המדינה, יוצרות ומהוות קשרים – links – המעבירים ביניהן תכנים – flows. יפה, אך מה עושים עם זה?

הסבר היסטורי חדש

אינני הראשון לייחס את מושג הרשת לעולם הים תיכוני. היה זה פרנן ברודל, ההיסטוריון הגדול של הים התיכון, שמיצב בכלל את הים התיכון כמסגרת לדיון היסטורי, שתיאר אותו כזירה של חליפין ודיבר מפורשות על רשתות ים-תיכוניות. אלא שעבורו הרשת היא התיאור, התמונה, למעשה אפילו התוצאה, של קשרים מרובים והדדיים. לעומת זאת, מה שחדש בתורת הרשתות הוא דווקא הכוח ההסברי, לא התיאורי, שלה: תורת הרשתות עוסקת באירגון עצמי של מערכות מורכבות, והדינמיקה של הרשתות, היא כשלעצמה, מעצימה את הרשת, מרבה ומעבה את הקשרים שבה, מגוונת את התכנים המועברים בה, ומושכת את הנקודות הנוגעות בה "פנימה". כך, למשל, תושביהן של נקודות יישוב שנוסדו בשוליים הצרים של חופי אנטוליה לא נטמעו בקרב יושבי תת-היבשת שהשתייכו לתרבות עשירה ומפותחת יותר מהם – ממלכת לידיה – אלא נמשכו דווקא למרחבי הים ולשותפות עם יוונים אחרים, תוך כדי שהם משתתפים ביצירת התכנים המשותפים להם ולשאר היוונים.

חשוב להבין: "יוונים", ולמעשה כל ישות אתנית, אינם מופיעים על בימת ההיסטוריה כמו האלה אתנה שנולדה מראשו של זאוס והיא כבר בוגרת וחמושה. כל ישות אתנית נמצאת בתהליך של התהוות מתמדת, של מתח פורה בין המשכיות ושינוי. כאשר חברי הקבוצה האתנית מודעים לזהותם הם עשויים להגדיר קווים משותפים אופייניים לדעתם, כמו "דם משותף, שפה משותפת, פולחן משותף, ואורחות חיים ומנהגים משותפים" (הרודוטוס). אנתרופולוג ואתנולוג עשויים להגדיר קווי שיתוף אחרים שאולי חברי הקבוצה אינם מציינים כאופייניים, כמו אורח חיים של רועים-נודדים. כך או אחרת, מרגע שקיימת מודעות משותפת, קווי המתאר הנוספים של הזהות הקיבוצית המשותפת עשויים להתעבות ולהתרבות עקב איום חיצוני של אויב משותף (עליו להיות מוכר כמשותף; כשהתקיפו הפרסים את היוונים לא כולם הזדהו ככאלה ולא כולם הצטרפו ל"ברית ההלנית"). זה המקרה הקל. אך מה כאשר אין איום מבחוץ ובכל זאת הציוויליזציה נעשית יותר ויותר הלנית-יוונית ומידמה לעצמה? ההתבוננות בה כרשת, הן כדי להבין את עצם הופעתה והן את המשכיותה והתעצמותה, נותנת בידינו כלי חדש.

היסטוריון העוסק ברשתות כמושג הסברי נדרש לזווית ראייה אחרת, לאוצר מלים חדש ולהגדרה אחרת של מה שהוא מתבונן בו. הוא כצלם המחליף נקודת תצפית ועדשה, שבמקרה זה הינה רחבת זווית. בימינו מושג הרשת רווח מאוד ושייך לרוח הזמן. כדברי מנואל קסטלס: "רשתות הן המכוננות את המורפולוגיה של החברה שלנו, ותפוצתו של ההיגיון הרשתי משנה באורח משמעותי את העשייה ואת התוצאות בייצור, באופן בו אנו חווים את העולם, בכוח, בשלטון ובתרבות". רשת תקשורת, רשת חשמל ורשת מסילות הברזל – כל אלה מושגים מוכרים. אבל יש גם את רשת האינטרנט, רשתות חברתיות, רשתות תאגידיות, וכו'. בצרפת, למשל, רשת הרכבות נבנתה במכוון כך שהקווים הארוכים יעברו כולם דרך פריז. זוהי רשת ריכוזית מובהקת, מודל הפוך לרשתות המקובלות כיום, שהן ביזוריות והדדיות. כאשר פול בראן (Paul Baran) תכנן עבור הצבא האמריקאי את מה שיהפוך לאינטרנט הוא העדיף את הרשת הדה-צנטרליסטית על הרַכָּזוֹת – hubs – שבה (איור 2).

עבור היסטוריונים, הרשת איננה מושג מתמטי אלא מרחבי, והעיסוק ברשתות משיק ל"מפנה המרחבי" במדעי הרוח. הכוונה בכך היא שינוי הגישה לגבי מרחבים גיאוגרפיים: לא עוד מרחב אובייקטיבי, מעין מיכל שבו מתרחשת ההיסטוריה האנושית, אלא הבנה שהאדם הוא המייצר את המרחב על ידי ה"שימוש" בו – the practice of space. ייצור המרחב הזה מצדו שב ומשפיע על האדם. מדובר אפוא בתהליכי גומלין. הנקודות ברשת המרחבית מייצרות מצדן פעולה במרחב. כך, למשל, עצם קיומן של ערי-מדינה יווניות בדרום איטליה ובקירני עודד את ההשקעה במשחקים האולימפיים והפיתיים. אלה האחרונים התרחשו מידי ארבע שנים באורקולום – אתר נבואה – של האל אפולון בדלפי. מדי ארבע שנים נהגו כהני המקדש לשגר שליחי קודש לרחבי העולם היווני להכריז על המשחקים בדלפי ועל שביתת הנשק הקדושה (שליחי הקודש הם theoroi ביוונית. מילולית: מתבוננים או רואים, מלשון theoria, ראייה. מכאן ה"תיאוריה" שלנו). שליחי הקודש היו מתארחים אצל "מקבלי פני שליחי הקודש" – theorodokoi – משרה מכובדת שאף היתה עוברת בירושה. ערי המדינה מצדן שלחו שליחי קודש לדלפי. כך יוצא שקווי מסע חצו את הים שוב ושוב בתנועה במרחב שהביאה להתכנסות נציגי העולם היווני במקדש משותף לכולם ובחגיגות שחיזקו את תודעת היווניות. אבל דלפי, גם אם נחשבה ל"טבור העולם", לא היתה הוותיקן: שום דוגמה ותורה לא יצאה ממנה ולא היה לה מעמד פוליטי מיוחד. היא שימשה מרכז וירטואלי של רשת כלל-יוונית.

ממושג הטריטוריה לרשת

אין ספק שהעיסוק ברשתות הולם גם את מצב הרוח הגלובלי – אם לא את עצם הגלובליזציה – הרווח כיום. הדבר משפיע בהסטת העניין מהיסטוריה של תא בודד להיסטוריה רשתית, היסטוריה של תנועה רב-כיוונית. ספר שכותרתו למשל, "דברי ימי אנגליה", מניח את "אנגליה" כישות וכמסגרת, אבל ממתי היא כזאת? לעומת זאת, כתיבה על הגירות ברחבי האימפריה הבריטית ולאחר התפרקותה היא כתיבה על תנועה במרחב עולמי שאיננה היררכית ("אנגליה" איננה קנה המידה). ברור שהלאומיות המודרנית שהעדיפה חפיפה בין הלאום לבין ה"ארץ" היתה זקוקה להגדרה מצמצמת של "טריטוריה" ושל עצם המושג "מקום". אלא שהעדר הנחת ההיררכיות שהיתה כה טבעית בעבר, משפיעה גם על יצירת מוסדות פוליטיים: האיחוד האירופי, למשל, הוא רשת, מעין אימפריה רב-לאומית ללא בירה וללא קיסר, בה כל האזרחים הם בה-בעת אזרחי מדינותיהם ואזרחי האיחוד האירופי.

גם ליוונים הקדמונים לא היה אכפת מרעיון הטריטוריה המשותפת: מה שחיבר ביניהם היו מרחביו של הים, מרחב שמעצם טבעו עודד התפתחות רשתית של נקודות עצמאיות.

"היוונים משולים לצפרדעים החיים סביב לשלולית", כך אפלטון, הממשיך ומגדיר את השלולית כ"ים אחד מנהר פאסיס [גרוזיה במזרח הים השחור] ועד לעמודי הראקלס [גיברלטר, במערב הים התיכון]”. הדימוי של יושבי חוף המקרקרים אלה לאלה מעבר למים הולם מאד את העולם היווני. קיקרו המשיל את "יוון" לטוגה המתוחה על פני המים ושקצותיה נעוצות בחופים של ברברים, עוד דימוי הממחיש את מרכזיותו של הים בהגדרה של "יוון": המרחב הוא עצום, נקודות היישוב עצמן מפוזרות וקטנות.

יש לזכור: היבשה מפרידה ואילו הים מקשר. העברת מטענים בדרך המים היתה תמיד זולה, יעילה ומהירה פי עשרות מונים מהיבשה. היבט הקישוריות של הים נכון אפילו מבחינה ויזואלית: כאשר מתבוננים מסיפונה של ספינה קו החוף נראה אחיד. קחו למשל את מפרץ ליאון, בין ספרד לצרפת: מהים זהו "אותו החוף", והיוונים אכן התיישבו בכפים הבולטים אל הים ואף בנו על כל אחד מהם מקדש לאלה ארטמיס, מעין "מגדלור יום", אות לספנים שהם הגיעו למרחב יווני  (איור 3). ואילו מצד היבשה הנוף מפורק וקשה למעבר והרי הפירינאים חוצצים בין קטלוניה למחוזות דרום צרפת.

מעגלי זהויות

יוונים היגרו וייסדו מקומות יישוב, ערי מדינה ותחנות מסחר כבר מאז המאה ה-11 לפנה"ס, כשתנועת ההגירה היתה ימית בעיקרה. הם התיישבו באיי הים האגאי ובחופי אנטוליה; כנראה שהיו אלה הגירות של קבוצות, ללא ערי-אם. למן 750 לפנה"ס המשיכו יוונים להגר, הפעם בתמיכת עיר-אם – מטרופוליס – שבניה ייסדו "תושבה" – אפויקיה (apoikia). תפוצת ההתיישבות הגיעה לדרום איטליה וסיציליה, חופי לוב, דרום צרפת, ובצפון מזרח, סביב חופי הים השחור וקרים. גם האורקולום של דלפי מילא תפקיד חשוב: מייסד התושבה, oikistes, היה נועץ בדלפי בנביאה, Pythia, דרכה דיבר אפולון שהעניק למייסד מעין הוראות הפלגה וזיהוי האתר, תוך שהוא מאשר את מעמדו כמנהיג-מייסד ואת סך כל פעולות הייסוד באתר החדש. אלה כללו תפיסת האתר (לרוב כיבוש אי-מול-יבשה או נקודה על החוף), חלוקת קרקעות פרטיות וציבוריות (לצרכי המקדשים, מסלול הדרכים, והאגורה, הכיכר הציבורית של עיר-המדינה), ויישומו של מערך חוקי הדת, לוח השנה והמוסדות. לרוב נקבר המייסד אחרי מותו באגורה וזכה לפולחן גיבורים. צאצאיו לרוב לא זכו למעמד מיוחד בעיר-המדינה. יותר משתרם לתהליך ההתיישבות, האורקולום של דלפי נהנה ממנו, בדינמיקה רשתית של קשרים מצליחים שהצלחתם הביאה ליותר קשרים ולהעצמת מעמדו. מעבר לכך: מייסדים נהגו לחקות אלה את אלה, ודפוסי פעולה של "איך מייסדים עיר?" נעשו דומים אלה לאלה במהירות מרשימה.

תוך כדי כך פיתחו יוונים מעגלי זהות שונים שחלקם התמקד סביב מקום מושבם, וחלקם עודדו קשרים רשתיים. כשם שאנחנו שייכים למעגלי זהות שונים המודגשים בהתאם לנסיבות – למשל, בעל, פועל, תושב חדרה, לקוח בנק, יהודי, מתפלל בבית כנסת – כך גם היווני. אלא שמעגלי הזהות החיצוניים לסביבתו המידית היו רבים ומשמעותיים יותר. קחו למשל את ארכימדס, הממציא הגאון איש סירקוסאי שבסיציליה (איור 4). בראש ובראשונה הוא היה אזרח סירקוסאי, ארצו ומדינתו, בה מימש את הווייתו הפוליטית והאזרחית. הוא היה גם "מתיישב של קורינתוס",  Corinth, עיר האם של סירקוסאי. אלא שארכימדס היה גם יווני "דורי", מבחינה זו שהשתייך לאחת משלוש הקבוצות האתניות המרכזיות – דורים, איונים ואיאולים – שנכחו בכל הים התיכון בערי המדינה השונות. בנוסף הוא היה גם "סיקליוטי", משמע יווני תושב סיציליה, זהות אותה חלק עם יוונים אחרים תושבי סיציליה, אך לא עם תושבים שלא היו יוונים. היתה זו זהות אזורית שהתפתחה באורח רשתי ושיתפה יוונים דורים ואיונים כאחת בפולחן משותף סביב מזבח לאפולון "המייסד" שנבנה במקום בו נחתו יוונים ראשונים בסיציליה. לבסוף, ארכימדס היה פשוט "יווני".

בדיקה פשוטה תראה שפרט לזהותו כאזרח סירקוסאי, כל מעגלי הזהויות האחרות חורגים מעבר לגבולות ארצו, עד למעגל המקיף ביותר, מעגל הזהות היווני. היתה זו הדינמיקה הרשתית של אותם מעגלים, והקשרים ההדדיים בקרבם וביניהם שחיזקה והעשירה אותם.

תובנת הפיזיקאים

מהי, אם כך, דינמיקה רשתית ומה יש בתורת הרשתות שעשוי לשרת את ההבנה ההיסטורית? דווקא חקר ההיסטוריה מגיע מאוחר יחסית ליישום עקרונות מתורת הרשתות, המקובלת כבר בסוציולוגיה, בפיזיקה, בנוירוביולוגיה, באימונולוגיה ועוד כהנה וכהנה. כבר בשנות השישים של המאה העשרים ערך סטנלי מילגרם ניסוי מפורסם: כמאתיים מכתבים נשלחו לסוכן הבורסה שלו בבוסטון על ידי תושבים במרכז ארה"ב שלא הכירו אותו. כל אחד היה צריך לשלוח מכתב למי שהיה סבור שהכיר את סוכן הבורסה או מישהו שעשוי להכיר מישהו שהכיר אותו. למרבה ההפתעה, חלק ניכר של המכתבים לא רק שהגיעו ליעדם – תוך שבועיים – אלא שרובם התנקזו בסוף דרך שלושה אנשים בלבד. המסקנה היא שכולנו קשורים לכולנו במעין רשת שבה צריך לעבור לא יותר מאשר "שש  דרגות של הפרדה" כדי להיות מקושרים.

מרק גרנובטר (Mark Granovetter) הוסיף על כך את רעיון "הקשרים החלשים" בחברה: נאמר שיש לי שלושה חברים קרובים. אם בת דודתי מחפשת משרה כמזכירה רפואית, ואיש מחברי איננו קשור לתחום, לא יעזור שהם ישאלו אחד את השני במסגרת הקשרים החזקים השוררים בינינו. לעומת זאת, אם לאחד מהם יש קרובה באמריקה שבנה נשוי לרופאה בירושלים שבמקרה מחפשת מזכירה, דווקא דרך הקשר ה"חלש" והרחוק ניתן יהיה להגיע אליה. גרנובטר: "נובע אפוא שרשתות חברתיות הנעדרות 'קשרים חלשים' תהיינה מפורקות וחסרות עקביות, רעיונות חדשים יתפשטו לאט, והקדמה המדעית תיפגע. במלים אחרות חוזקם של קשרים חלשים עשוי להסביר כיצד מתקיימות ופורחות רשתות עצומות הפרושות על פני מרחבים כבירים" – כמו ערי-המדינה היווניות בהקשר שלנו.

פריצת הדרך באה דווקא מהכיוון הפיזיקלי: סטודנט אוסטרלי צעיר, דנקן ווטס (Duncan Watts), החל לעבוד עם המנחה שלו על שאלות של סינכרוניות: למה צרצרים נשמעים כמו מקהלה מאורגנת? למה גחליליות מאירות יחדיו כפנס ענק? מדוע המחזור החודשי של סטודנטיות המתגוררות יחד במעונות נוטה להתאפס באותו הזמן? השאלות הללו, חלק ממסגרת הדיון באירגון עצמי במערכות מורכבות – שכן אין בנמצא מנצח-תזמורת על מקהלת הצרצרים – הובילו אותו ואת מנחהו ליישום עקרונות מתמטיים, ומשם הם הגיעו לתובנה הבאה: כאשר יש לנו מערכת שבה כל נקודה קשורה ישירות רק לשכנתה הקרובה, די במספר קשרים רנדומליים-מקריים הקושרים בין מעט מאוד מהנקודות האלה, כדי שבמהירות רבה תיווצר "מערכת" שבה כל נקודה קשורה לכל נקודה אחרת במהירות וביעילות הגדולות בעשרות אחוזים (איור 5).

למעשה אם נקרין את הדיאגרמה באיור 5 על מפה הכוללת את הים השחור והים התיכון, ונראה בנקודות היישוב שלחופיהם את המקבילה לנקודות שבדיאגרמה, הרי לנו התיזה כולה: הציוויליזציה היוונית היתה ל"עולם קטן".

זה עשוי לבלבל, כי סיבה ותוצאה, מוקדם ומאוחר, אינם נמצאים בהכרח ביחס המסורתי של מה קודם למה. נאמר שסוחר שולח מטען יין בספינה. הספנים מנצלים את ההזדמנות להטעין על הספינה עוד מטען של כדי בושם שמקורם בנמל שכן לזה של הסוחר והמיועדים לנמל שכן לנמל היעד הראשי שלו. בהזדמנות זו גם מתווספים נוסעים, נאמר פסל מפורסם העומד לבצע מספר עבודות ציבוריות במספר ערי-מדינה בסביבת היעד, או משורר שנשכר לאמן מקהלה, אך הוא מביא עימו את שירתו ממקום אחר, או מומחה למשפט הבא לעזור ביצירת רפורמה מקיפה, גם הוא בהביאו עימו אמות-מידה המקובלות כבר במקום אחר בעולם היווני. כל אלה יוצרים קישוריות במספר רב של מישורים חופפים ומצטברים – כלומר, תכנים רבים יותר עוברים על פני אותם הקשרים – כאלה שבסופו של דבר מאפיינים את הציוויליזציה כולה.

המחזאי אריסטופאנס מדמיין בקומדיה "ציפורים" ייסוד עיר בין העננים. כל הזמן מטרידות את המייסד דמויות של מומחים נודדים שהשמועה על ייסודה של עיר הגיעה לאוזניהם: משורר מקצועי שרוצה למכור המנון ייסוד; מומחה לחוקים עם סל מלא קבצים; מומחה לנבואות עם סל דומה; מתכנן ערים עם רעיונות מופרכים, וכו'. דמויות נודדות שכאלה מהוות סאטירה על "סוכני רשת" אמיתיים, שכן אלה מפיצים את אותם המאפיינים ואמות-המידה ברחבי העולם היווני, תוך שהם נעים על פני קווי רשת שלא עבורם נוצרו.

דמיינו לרגע את הספינה שהביאה את המתיישבים בני אתונה לתושבה Thourioi שבאיטליה. הספינה עצמה מהווה קשר "חזק" בין סוחרים; היא נושאת מטען של אמפורות יין. אבל על פני אותו הקשר מתווספים ועוברים כעת תכנים חדשים בדמותם של נוסעי הספינה עצמם. היו ביניהם פילוסוף בשם פרוטאגורס (שאפלטון קרא דיאלוג על שמו); "אבי ההיסטוריה", הרודוטוס; ומתכנן הערים ומחבר האוטופיות היפודאמוס. פרוטאגורס והרודוטוס נהגו להופיע בפני קהלים שונים, בעוד היפודאמוס מהעיר מילטוס שבאנטוליה תיכנן את הפיראוס באתונה. דמויות שכאלה, שממילא עברו מעיר-מדינה אחת לאחרת ללא כוונה ליצור ציוויליזציה – כל אחת פעלה בתחומה המסוים – למעשה עושות בדיוק זאת.

כך מתהווה לו "העולם הקטן", אומר דנקן ווטס: "ברשת גדולה סביר מאד שכל קישור יקשר פרטים מובחנים [או ערי המדינה בהקשר שלנו – ע”מ] שקודם לכן היו מופרדים ורחוקים. כך, לא רק שהם מתקשרים ביניהם, אלא שדרכם גם פיסות שלמות של הרשת מתקרבות מאד אלה לאלה (...) המסתורין הגדול של מערכות ביזוריות גדולות (כמו קהילות, מערכת העצבים של המוח, מערכות אקולוגיות) הוא כיצד מתרחשת לה פעילות עקבית וגלובלית ללא יד מכוונת, שליטה מרכזית, או פיקוח כלשהו".

מה שממש חדש במדע הרשתות הוא תפיסה של הרשת כמערכת המתהווה וממשיכה להתהוות ולעצב את עצמה. סידרה של מקרים זעירים ורנדומליים שבדרך כלל אפילו לא נבחין בהם "יכולים בנקודה קריטית כלשהי לדחוף ולהזיז את כל המערכת למצב מאורגן ומסודר, כאילו שמישהו תכנן זאת אסטרטגית מראש (ולא היא)... אפילו כאשר כל אלמנט במערכת רק 'שם לב' לשכנו המידי".

הרשת מתהדקת

המרחב הימי, דווקא בגלל גודלו, יכול היה לאפשר הן זהות מקומית והן קיבוצית, מבלי שהאחת תאיים או תבוא על חשבון האחרת. כפי שכתב אדמונד וייט בספרו The flâneur: "המרחק מספק את אותה האובייקטיביות שמעניק הזמן אפילו לבני אותה הארץ ... למרחק גיאוגרפי יש אותו התפקיד שיש לריחוק בזמן: אנחנו שוכחים הרבה הבדלים כדי לאשש את המשותף והזהה". מכאן המסקנה המעניינת: דווקא תפוצה נוטה לבסס ולייצב קווים משותפים. אנו יודעים זאת לגבי "מסעדה איטלקית" בארה"ב, המסכמת את כל המאפיינים המוכרים של מטבחים איטלקיים שונים, על אף שאין מסעדות כמוה באיטליה – בוודאי לא כאלה המשלבות מפה משובצת מסיציליה עם מנה שמקורה במילנו – כמו גם לגבי הפזורה היהודית שתכתובת רבניה מצביעה על סטנדרטיזציה של קורפוס משותף.

אלא שרשתות היסטוריות אינן מתמטיות. יש להן קיום בזמן וקווי חיתוך ודינמיקה פנימית המייצרים בסופו של דבר היררכיות שונות. במדע הרשתות חקר את העניין אלברט לזלו ברבשי (Albert-László Barabási), כאשר זיהה דפוס שבו "העשירים מתעשרים": "שני חוקים שולטים ברשתות אמתיות: צמיחה וקישוריות העדפתית. כל רשת מתחילה מגרעין קטן שמתפשט עם הוספה של נקודות-רשת או "רַכָּזוֹת" [hubs] חדשות. ואז, כאשר נקודות-רשת חדשות אלה, כאשר הן מצדן מחליטות למי להתקשר, הן מעדיפות את נקודות-הרשת שכבר יש להן הרבה קישורים". זהו המצב בגוגל, למשל, שבו מנוע החיפוש מקדם תוצאות שזוכות לקישוריות רבה. כך גם קרה בים התיכון: אם במאה השמינית לפני הספירה הרשת היתה "בין רבים לרבים" (many to many) הרי שבסוף המאה השישית לפנה"ס מוצאים כבר "רַכָּזוֹת" (hubs), כמו קרתגו ומסאליה במערב הים התיכון, סירקוסאי במרכזו, קירני בחוף הלובי, מילטוס, ספרטה ואתונה באיזור הים האגאי, סינופה בים השחור, וכן הלאה. הים התיכון עבר תהליכי הומוגניזציה אזורית, אם כי באורח יחסי: אין ולא היה בנמצא מונופולין של ממש.

כאשר נפתחים לפתע אופקים חדשים, כאשר מרחקים כבירים מצטמצמים לפתע עם הופעתה של טכנולוגיה חדשה – ספינות בעולם העתיק, אינטרנט כיום – וכאשר מידת הקישוריות עולה במדרגת השכלול והמהירות, פרספקטיבות משתנות וזהויות קיבוציות עוברות תהליכי אפיון והגדרה מחדש. כך קרה שיוונים, שאולי פעלו בעבר כסוכנים עצמאיים ללא קשר ל"יווניות" שלהם, הגדירו לעצמם בתקופה הארכאית הקשר קיבוצי חדש: בניה של מאות ערי-המדינה היווניות הפכו להלנים. 

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ