טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

על אילו רעיונות האנושות צריכה לוותר

אחרי שאתר EDGE הפנה שאלה דומה ל-175 אנשי מדע ורוח בעולם, מגזין "אודיסאה" אסף את תשובותיהם של חוקרים ואנשי עט ישראלים

תגובות

על איזה רעיון, מושג או תיאוריה הגיע הזמן לוותר? אחרי שאתר EDGE הפנה שאלה דומה ל-175 אנשי מדע ורוח מרחבי העולם, מגזין "אודיסאה" החליט לאסוף את תשובותיהם של חוקרים ואנשי עט ישראלים. הנה הם

"אסלאם פוליטי" | ד"ר ענת לפידות-פירילה, היסטוריונית, ראש התוכנית ללימודי הים התיכון במכון ון ליר

מבין שלל המושגים הבעייתיים שבהם נוהגים חוקרים לתאר את העולם המוסלמי העכשווי בולט במיוחד המושג "אסלאם פוליטי". המושג מתאר אידיאולוגיה פוליטית, שמרנית או פונדמנטליסטית, החולשת על תחומי המשפט, הכלכלה והחברה במדינה.

אולם המושג מכפיף אליו קשת רחבה מאוד של תנועות ומפלגות שצמחו בהקשרים גיאוגרפיים ותרבותיים שונים ובתגובה לבעיות מקומיות שונות. חלקן חרטו על דגלן החלה שמרנית וכוללת של השריעה, החוק האסלאמי, ואחרות מתנגדות להחלת השריעה אך מבקשות שהמרחב הציבורי והפוליטי ישקף ערכים אתיים אסלאמיים. במקומות מסוימים תנועות אלה דחו את האימפריאליזם המערבי, ובאחרים תמכו בתרבות צרכנית מפותחת.

עולי רגל מוסלמים בבגדאד, בחודש שעבר
רויטרס

יתר על כן, הנחת המוצא של המשתמשים במושג היא שאסלאם הוא דת על פי הדגם הנוצרי ההיסטורי. החיים הפוליטיים בעולם המערבי היו עניינה של המדינה, וככל שהעידן המודרני התפתח כך הפך המרחב הציבורי והפוליטי לנייטרלי כביכול, כלומר מחולן. הדת הנוצרית הופרטה והופרדה מהפוליטי, ועסקה בחיים הפרטיים ובעולם הבא. כאשר מפעלי המודרניות הקולוניאליסטיים נתקלו בעולם המוסלמי, נוצר דחף לחלן את המרחב הפוליטי האסלאמי. לשם כך היה צורך להגדיר את האסלאם כדת הניתנת להבדלה מהפוליטי, על פי דגם הנצרות. אלא שבניגוד לנצרות, הפוליטיות אינהרנטית לאסלאם, ולכן לא ניתן לדבר על אסלאם שאינו פוליטי או על אסלאם שמבקש “להשתלט” על הפוליטי. היום הסוציולוגים מכירים בכך שתהליכי החילון הם תולדה פנימית ייחודית של הכנסייה, ויתרה מכך, הם מכירים בכך שאין מרחבים פוליטיים שהינם נייטרליים. הניסיון להבין את האסלאם במושגים של הסוציולוגיה הנוצרית נועד לכישלון.

אם כן, מתברר שהמושג "אסלאם פוליטי" מתאר בעיקר את חוסר היכולת שלנו, החוקרים, להמשיג את הדינמיות שאותו חווה האזור ואת הקושי לפענח ולשאת ולתת עם תופעות מורכבות המאתגרות את תפיסת עולמנו ואשר מציבות בפנינו פרדוקסים. קושי זה עומד בניגוד לעושר הלשוני והמושגי המשמש את החוקרים בהמשיגם תופעות דומות בהוויה הפוליטית המערבית.

טוטליות ואוניברסליות המדע | פרופ' אליעזר רבינוביץ, פיזיקאי תיאורטי במכון רקח לפיזיקה באוניברסיטה העברית

מידת התאמת רעיונות, מושגים ותיאוריות מדעיים לתופעות שאותן חוקרים מבקשים להסביר היא הקובעת האם יש לשמרם או האם יש להיפטר מהם. אלא שברוב המקרים, גם אם הם אינם עוד רלוונטיים לנו, יש בהם תועלת מסוימת ואין להפעיל לגביהם את העיקרון שלפיו "עוֹלָם יָשָׁן עֲדֵי הַיְּסוֹד נַחְרִימָה”. במידה שרעיון שעבר זמנו שימש בהצלחה בעבר, כבודו במקומו מונח. הוא מבהיר לנו מדוע הצליח בעבר וכיצד כל רעיון חדש בכל זאת חופף עם הישן.

לעתים רעיונות כאלה נבטו טרם זמנם. לכן לא נפטרים מהם, אלא משמרים אותם בידע הקולקטיבי, ובזמן המתאים הם עוד עשויים ללבלב. אם כך, אעדיף להצביע כאן על מספר הנחות בסיס שבלית ברירה אנו נאלצים כיום עדיין לבנות עליהן, אולם בעתיד ייתכן שיתברר שהן מורכבות יותר ממה שאנו מניחים ומבינים כיום.

נתחיל בכך שאנו מניחים שהטבע מתואר על ידי חוקים מוחלטים. ייתכן שבעתיד נלמד שהחוקים תקפים רק באופן אפקטיבי, רק לזמן מסוים ורק במקום מסוים. אף ייתכן שהחוקים, כולל הממצאים שלפיהם ברמה האטומית והתת-אטומית שולטת מכניקת הקוונטים, יתבררו כתמונה אפקטיבית ולא בסיסית של המציאות.

אמנם זכינו להציץ לחלק מסודות היקום, אך עלינו לזכור שבני אנוש תופסים חלק קטן להדהים מהיקום. מצד שני הם בנויים בקנה מידה גדול בהרבה מהרזולוציה התת-אטומית שהכרחית להבנת מבנה המציאות. עובדה זו יכולה להטיל אילוצים טכניים שלא ניתן להתגבר עליהם כיום או בעתיד הנראה לעין. למשל, אין אנו יודעים כיום כיצד לבנות גלאי שיאפשר לנו לזהות את החלקיקים הנושאים את כוח הכבידה, הגרביטונים. ייתכן שעקב כך נצטרך להיפטר מהרעיון שיש מובן רק לתחזיות שניתן לאשר ניסיונית בעתיד הנראה לעין. בסופו של דבר ייתכן שנאלץ לוותר על שאיפתנו - שהניבה פירות אדירים אך הינה מגלומנית בעליל - להבין את כלל היקומ(ים) ואת המבנה התת-אטומי של המציאות.

מאיץ החלקיקים בסרן
בלומברג

בלבדיות האינדיבידואל | ד"ר סנאית גיסיס, היסטוריונית של המדעים, אוניברסיטת תל אביב

ההתנודדות בין קולקטיביות לאינדיבידואליזם במדעי האדם, במחשבה הפילוסופית, האתית, הפוליטית והחברתית, אינה עניין לוגי גרידא. היא מסמנת דיכוטומיה עמוקה ופוטנציאל התנגשות מתמיד בתיאור ההתנסות האנושית ובניתוחה. לדעתי, אי אפשר לסלק התנודדות זו באמצעות ביטול אחד האגפים, הקולקטיביות או האינדיבידואליזם. ביטול כזה עשוי אמנם להביא את המרגוע המצוי בתמונת עולם הרמונית, שהרי אז אפשר לוותר לגמרי על ההתרוצצות בין ההכרה בחשיבותה המרכזית של הקולקטיביות כמאפיין מרכזי וכמושא חקירות של החיים החברתיים לבין הצורך לתת למעמדם הייחודי של האינדיבידואלים ביטוי ברור ומעוגן היטב במערכת המושגית. תכופות מדי מבוטלת הקולקטיביות ונותר האינדיבידואל הבדיד. זהו מרגוע שלכאורה.  

אני סבורה שיש להיפטר מן התפיסה הממשיגה את האינדיבידואל כחושב וכפועֵל (agent) בדיד, יחידיי, סוברני לגמרי, תפיסה השזורה גם בתפיסת הרציונליות, בזו של ”הפעולה הרציונלית”, בשקלא וטריא מוסרית, המתרחשות כולן ביחיד פנימה. בתפיסה זו, תיאורים של קבוצות, של מוסדות חברתיים, של נורמות, וטיעונים עליהם ניתנים להעמדה ללא שייר על תיאורים של אינדיבידואלים וטיעונים עליהם, על תכונותיהם, דפוסי מחשבתם, מצבי העניינים שלהם. האופק הקולקטיבי מבוטא בתפיסה זו רק באמצעות הפועל היחידי, שלעתים מיוחסת לו חברתיות עקיפה בתיווכם של מאפיינים שיש להם היבט בין-אישי, והם מצביעים, בלית ברירה כמעט, על משאבים משותפים. ייחוס כזה אמנם מרחיב את תחומה של הפרספקטיבה האינדיבידואלית, אך לא די בו כדי לדון במצבי עניינים הנתפסים כקולקטיביים.

התפתחותם של אינדיבידואלים וקולקטיבים והתפתחותן של תכונות הנתפסות כאינדיבידואליות וכקולקטיביות הן התפתחויות תלויות אהדדי, אחוזות ושזורות לגמרי אלה באלה. יש להיפטר מן הראיה של האינדיבידואל הבדיד ולחפש דרכים לא רדוקטיביות של תיאור, ייצוג וניתוח, שתאפשרנה ריבוי של פרספקטיבות, מתודולוגיה שתִראה באינדיבידואלים ובקולקטיביות רכיבי תשתית, משלימים הכרחיים, כך שתחדל החלוקה לשני קטבים מוציאים (וממצים). כל מצב עניינים ינותח ויתואר בתורת מה שלעולם אינו אינדיבידואלי או קולקטיבי במוחלט, אלא בהדגשים משתנים של פרספקטיבה נבחרת.

עליונות המוח על הגוף | פרופ' חרמונה שורק, נוירוביולוגית מולקולרית, האוניברסיטה העברית

האשליה שהמוח מנהל את העניינים ומפקח על פעולות הגוף וכי ניתן בכוח הרצון לשנות פעילויות מוחיות כך שיתקנו פגמים בריאותיים באופן חד-סטרי היא ותיקה אך שגויה. אפלטון ראה ב"מחשבה" כוח שונה מהותית ועליון על פעולות הגוף, בעוד אריסטו נקט בגישה מטריאליסטית יותר, ראה במוח איבר שניוני ללב, טען כי "אין בנפש מאומה שאינו מוכתב על ידי החושים" וכלל גם את תגובות הגוף כגורם רלוונטי.

כיום מתברר כי מדובר בתקשורת דו-כיוונית בין המוח לגוף, התלויה גם בסביבה וגם בתורשה ואשר כלל לא ברור אם המוח שולט בה. לדוגמה, מצבי לחץ פסיכולוגי מתפתחים כאשר עירור חושי שולח מסרי אתראה אל המוח. המוח מגיב במשלוח הוראות לגוף לעירור תהליכי התגוננות מפני פציעה חמורה, תגובה שככל הנראה ירשנו בעבר האבולוציוני הרחוק כאשר משמעותם של מצבים מלחיצים הייתה סכנת חיים מיידית. תהליכי ההתגוננות האלה משפעלים את מערכת החיסון ומשנים את פעילויותיהם של תאי דם לבנים. בהמשך, עצם ההפעלה היתרה הזו שולח מסרי התראה מהגוף אל המוח, ואלה עלולים לגרום לתגובת טראומה חריפה.

בני אדם שהמערך התורשתי שלהם רגיש במיוחד לתגובות לחץ עלולים בתנאים כאלה לפתח תסמונת פוסט-טראומטית, אך הידע הקיים כיום אינו מאפשר זיהוי של אנשים רגישים כאלה. לכן למחקר התקשורת בין הגוף למוח יש חשיבות ניכרת גם בהיבט הבסיסי וגם במישור המעשי.

אם-אר-איי של מוח
בלומברג

הפרנולוגיה החדשה | ד"ר עפרי אילני, היסטוריון, עמית מחקר באוניברסיטת הומבולדט בברלין

פרנולוגיה היא אותו פסאודו-מדע שצמח בראשית המאה ה-19, שביקש להסיק מסקנות בנוגע לאופי ולתכונות של בני אדם על סמך צורת הגולגולת שלהם, המעידה על מבנה המוח. הרופא הגרמני פרנץ יוזף גאל זיהה עשרים ושבעה חלקים במוח הקשורים, לטענתו, לתכונות אופי מוכרות. במאה ה-19 נחשבה הפרנולוגיה מדע מכובד ומדענים עטו על גולגלות של מתים פשוטים ומפורסמים כדי לחקור את מבנה המוח שלהם. לקראת סוף המאה ה-19 נוצר מיזוג בין פרנולוגיה לתורת הגזע, שאחד משיאיו היה האובססיה הנאצית למדידת גולגלות.

לכאורה, הפרנולוגיה נעלמה אחרי מלחמת העולם השנייה. אך בשנים האחרונות נראה שהיא נולדת מחדש. אנו מוצפים בידיעות על מחקרים שמתיימרים לזהות את האזור במוח שאחראי על אמונה, ליברליזם או הומוסקסואליות. מדעני מוח מדווחים בחמדה על הפעילות העצבית בזמן צפייה בציור של פיקאסו, ואפילו על האזורים המופעלים במוח בזמן שמיעת טיעונים פרו-פלסטיניים.

קשה שלא להשתומם על ההגדרות הפשטניות שבהן משתמשים מדענים אלה לגבי "דת", "אמנות" או "ליברליזם". הם מתעלמים לגמרי מהאופי ההיסטורי של מושגים תרבותיים וחברתיים, ומהעובדה שאלה משנים את משמעותם כל הזמן. לא פלא שתוצאות הניסויים מוכיחות לרוב את המבוקש או מובילות למסקנה שמרנית התואמת את רוח הזמן. ועם זאת, ספרים כמו "המוח הפוליטי" ו"אמנות והמוח" זוכים לפופולריות. בחנויות הספרים מתרחב מדף מדעי המוח על חשבון הפילוסופיה ומדעי החברה. המוח הוא האידיאולוגיה החדשה, שמבטיחה להחליף את הדיונים האינסופיים בתרבות ובפוליטיקה בכמה תרשימים צבעוניים.

מדעי המוח הם כנראה אחת החזיתות המבטיחות במדע בן ימינו. אלא שהרדוקציה של תופעות תרבותיות מורכבות ומשתנות לתבניות פעילות מוחית היא לא רק טיפשית, אלא מסוכנת. לא ירחק היום שמדינות ומוסדות יתחילו להשתמש בכלים מפוקפקים אלה כדי לסווג בני אדם ולקבוע מדיניות. וגם אם רוב מדעני המוח אינם שותפים למחקרים פופוליסטיים אלה, זוהי אחריותם להיאבק בעלייתה של הפרנולוגיה החדשה.

גוגולת אדם שיצאה מקברה בעקבות הצונאמי באסיה ב-2004
רויטרס

לא ניתן לאשש את תורת המיתרים | ד"ר זוהר קומרגודסקי, פיזיקאי, מכון ויצמן למדע

מאז שנות השלושים של המאה הקודמת היה ברור לפיזיקאים כי מכניקת הקוונטים היא זו שמכתיבה את חוקי התנועה של האטומים והחלקיקים התת-אטומיים. מצד שני, עצמים גדולים יותר, כמו בני אדם, גלקסיות ולמעשה היקום כולו, מקיימים את המשוואות של איינשטיין, כלומר המשוואות של היחסות הכללית. כל אחת מהתיאוריות האלה היא סיפור הצלחה בלתי נתפס, וכל הטכנולוגיה המודרנית נשענת עליהן.

מה שהופך את המצב למוזר ולמאתגר הוא שהתיאוריות האלה אינן עקביות זו עם זו. הן נשענות על עקרונות מתמטיים שונים לגמרי, ותורת היחסות מתייחסת רק לכוח הכבידה, בעוד מכניקת הקוונטים מתייחסת לשלושת כוחות היסוד האחרים. ההצלחה הגדולה של תורת המיתרים היא שבמסגרתה ניתן לעשות שלום בית בין תורת היחסות למכניקה הקוונטית. היא עושה זאת על ידי לקיחת כוח הכבידה מבעלותה הבלעדית של תורת היחסות, והסברתה מחדש במסגרת המכניקה הקוונטית.

המערכות הפיזיקליות שבהן אפקטים של כבידה קוונטית נהפכים לחשובים נראות מעטות ולא נגישות: אנו מאמינים שכבידה קוונטית הופכת לשם המשחק רק ברגעיו הראשונים של היקום, ואולי גם בחורים שחורים. לכן, לאורך הרבה שנים, לא היה ברור אם חקר כבידה קוונטית יוביל לתוצאות ניסיוניות. יתרה מכך, לא היה ברור שצריך באמת לאחד בין מכניקת הקוונטים לתורת היחסות הכללית.

המצב השתנה במרץ 2014, כאשר, כרעם ביום בהיר, הכריזו מנהלי הניסוי BICEP2 אשר ממוקם בקוטב הדרומי, כי הם גילו את חתימתם של גלי כבידה קוונטית בספקטרום הפוטונים הקרים שאופפים את היקום. אל לנו להיות פזיזים ולקבל את תוצאות הניסוי לפני אישושן על ידי ניסוי אחר, אבל אם אכן נכונים הדברים, זוהי התגלית הניסיונית הגדולה ביותר של העשורים האחרונים. כעת אנו בפתחו של עידן שבו נהיה חייבים להבין איך מכניקת הקוונטים מתיישבת עם כוח הכבידה, והשאלה הפכה להיות חלק ממדע ניסיוני!

להתקדם ישר למטרה | פרופ' דורית אהרונוב, חוקרת מדעי המחשב, האוניברסיטה העברית

קבוצת כדורגל שמאמנה הוחלף לאחרונה מפסידה שוב. המאמן החדש מנסה שיטת משחק חדשה. בכמה משחקים מותר לקבוצתו להפסיד לפני שגם הוא יוחלף? סטודנטית צריכה לפתור תרגיל בית במתמטיקה. כמה ניסיונות שונים תעשה לפני שתתייאש?

אנחנו מצפים להתקדמות נראית לעין, כזו שניתנת למדידה כמותית בכל רגע. מה שנראה כאילו אינו עובד כרגע, נפסל. במילים אחרות, דרכי פעולה שטומנות בחובן התרחקות זמנית מהמטרה הופכות פחות קבילות ככל שאנחנו כחברה שואפים להתייעל. אך האם התקדמות ישירה אל המטרה היא באמת הדרך הכי יעילה להגיע אליה?

תחום המחקר הקרוי חישוביות עוסק ביעילות של דרכים שונות לפתרון בעיות. כיצד ניתן לתכנת מחשב ללמוד שפה? לזהות עצמים בתמונה? לפענח מהר מידע גנטי? עשרות שנים של מחקר לימדונו שכאשר עוסקים בבעיות מורכבות, לרוב ההתקדמות הליניארית אל המטרה אינה דווקא זו המיטבית. פעמים רבות היא מובילה להיתקעות בפתרונות לא מוצלחים, שקשה לצאת מהם. באופן שנראה כנוגד את ההיגיון, לפעמים עלינו ללכת דווקא בכיוון שנראה שירע את מצבנו בהתחלה, על מנת לשפר את המצב בטווח הרחוק. לפעמים ברור איך לעשות זאת; ברוב המקרים חייבים לנסות כמה כיוונים שונים שכולם נראים כלא מועילים בהתחלה.

אז איך יודעים, למשל, באיזו תוכנית לשיפור שיטת הלימוד באוניברסיטאות לבחור, כשברור שמשהו חייב להיעשות ובידינו משאבים מוגבלים? זו שאלה קשה. בציבור יש נטייה להאמין שהדרך המדעית להבטחת הצלחה היא זו של מדידה כמותית ותכופה של ההתקדמות. יש בגישה זו יתרונות רבים. אלא שהמדע מלמד אותנו שלעתים קרובות גישה זו אינה מיטבית. אם רצוננו כתרבות למצוא פתרונות טובים יותר לבעיותינו, עלינו לחפש קריטריונים שיחד עם היותם שקופים ומדידים, יאפשרו גם התקדמויות לא ליניאריות. ייתכן שלצורך כך ניאלץ קודם ללכת בכיוון שנראה לא קשור: לפתח סבלנות, סלחנות, ועוד כמה תכונות שראוי שיהיו לנו כיחידים וכחברה. 

תיאוריית השומן הרע | פרופ' אהוד גזית, מופקד הקתדרה לביוטכנולוגיה של מחלות נוירודגנרטיביות באוניברסיטת תל אביב

אחת התיאוריות שהשפיעה במהלך עשרות השנים האחרונות על אורח חייהם של מיליארדי אנשים בעולם המפותח היא התיאוריה של אנסל קיס (Ancel Keys) משנות השישים של המאה הקודמת אשר קשרה בין צריכה של שומנים לבין סכנות בריאותיות. ב"מחקר שבע המדינות" בחן קיס את הקשר בין אחוז הקלוריות במזון שמקורן בשומן לבין תוחלת החיים הכללית והסיכון למחלות לב ולשבץ. מסקנותיו, שקשרו בין אחוז שומנים גבוה בתזונה לבעיות בריאותיות, שימשו את הממסד הרפואי במשך שנים רבות.

באופן רטרוספקטיבי ידוע כי התיאוריה בוססה על בחירה סלקטיבית של נתונים משבע מדינות בלבד מתוך עשרים ושתיים שנבחנו במקור. בהקשר המקומי, ראוי לציין כי בין המדינות שהושמטו בגרף הסלקטיבי הייתה ישראל, שלא התאימה לקורלציה שהוצעה. קיס ואחרים אף התעלמו מנתונים אפידמיולוגיים שונים שסתרו את התיאוריה, וביניהם הבריאות הקרדיווסקולרית יוצאת הדופן של האינואיטים החיים באזור הארקטי ואשר להם דיאטה עשירה במיוחד בשומן הכולל איברים פנימיים של כלבי ים כמקור אנרגיה מרכזי.

התיאוריה של קיס, שהתבססה על נתונים אפידמיולוגיים סלקטיביים וחסרה תיאור מנגנוני תקף, הובילה להמלצות תזונתיות מסוכנות במיוחד. ההמלצה לדיאטה דלת שומן באופן קיצוני הובילה בפועל לתזונה עשירה בפחמימות שהיוותה ככל הנראה גורם מכריע בעלייה התלולה במחלות המטבוליות והקרדיווסקולריות בעולם התעשייתי. יתר על כן, ההמלצה הגורפת לדיאטה דלת שומן הובילה לצריכה מופחת של חומצות שומן בלתי רוויות חשובות כאומגה 3 וחומצה אולאית. עד לשנים האחרונות כל ניסיון להטיל ספק בתיאוריה נתקל בהתנגדות קשה מהממסד הרפואי, על אף נתונים מחקריים ברורים שסתרו את התיאוריה. רוברט אטקינס מוכר לקוראים בעקבות הדיאטה דלת הפחמימות שלה הטיף. מה שידוע פחות הוא העובדה שהמלצותיו לא התבססו על אינטואיציה או על אפידמיולוגיה סלקטיבית, אלא על ניסויים תזונתיים בבעלי חיים.

שומן שמנים
אי–פי

"השמאל הקיצוני" | ד"ר מיכאל זכים, היסטוריון, אוניברסיטת תל אביב

הביטוי "שמאל קיצוני" מוטב שיעבור מן העולם. הוא נטבע מן הסתם כדי להוות משקל נגד לביטוי אחר שקדם לו בשיח הישראלי, הלא הוא "הימין הקיצוני". איזון זה כמו שומר על הגינות פוליטית. למעשה הוא נוטה במובהק לצד אחד בלבד.

"ימין קיצוני" מהו? מדובר בתפיסת עולם המצדדת באלימות פוליטית כערך וכאמצעי להשגת מטרות אידיאולוגיות. בנוסף למעשי רצח, גם של ראש ממשלת ישראל, אלימות זו כוללת הנחת מטעני צד בחצרות של בתי ספר ערביים, הטמנת פצצות בתיבות דואר של אנשי רוח עוכרי ישראל וחבלה שיטתית במקורות פרנסה של פלסטינים. דומה שכל פעולת טרור מקבלת הכשר כל עוד היא מקדמת את הגאולה.

"שמאל קיצוני" מהו? מדובר בהתנגדות בלתי מתפשרת למדיניות הממשלה הנבחרת עד כדי הטלת ספק בזכות הקיום של מדינת ישראל, זאת משום שמעשיה מכרסמים במסד המוסרי וכן הרעיוני של המפעל הציוני כולו. התנגדות זו מתבטאת בסרבנות, בהפגנות ציבוריות שלעתים מידרדרות ליידוי אבנים, בהצבעה חוזרת עבור מפלגות "לא ציוניות", ואף בכתיבת מאמרים.

הן הימין הקיצוני והן השמאל הקיצוני קוראים תיגר על הממלכתיות הציונית, אולם מטעם הפוך. בימין פועלים נגד חוקי המדינה בחסות חוק עליון, ואילו השמאל מוקיע את אותם חוקים בשם החוק הבינלאומי. לא ברור כיצד ניתן להשוות את משקל הפשעים נגד האנושות של הימין הקיצוני למשקל ההומניזם הגורף של "השמאל הקיצוני". ערך ה"איזון" המקודש לעיתונאים ולפוליטיקאים כאחד, מתברר, אינו ניטרלי כלל. אדרבא, הוא מטהר את השפה תוך כדי שהוא אונס את המציאות ומכופף אותה למשוואה סימטרית שאינה קיימת כלל.

יגאל עמיר
תומר נויברג


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות