הצעה לנאורות חדשה - מגזין אודיסאה - הארץ

הצעה לנאורות חדשה

הקרע בין שתי התרבויות האקדמיות הדומיננטיות - זו של מדעי הטבע וזו של מדעי הרוח - יתאחה כאשר תחומי המחקר השונים יירתמו להתמודדות משותפת עם הבעיות החברתיות, הבריאותיות והאקולוגיות של המאה ה-21

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

כאשר הציג צ'ארלס פרסי סנואו (C.P. Snow) את עמדתו על שתי התרבויות האקדמיות – תרבות מדעי הרוח ותרבות מדעי הטבע – באמצע המאה הקודמת, נראה היה שפגע בעצב רגיש בתרבות המערב. טענתו שאנשי מדעי הרוח ואנשי מדעי הטבע חיים בשני עולמות מנותקים זכתה לדיון סוער, וגם היום לא נס ליחה של בעיית התקשורת בין החוקרים. הפער שבין שתי התרבויות הללו אינו בא לידי ביטוי רק בפערי ידע ופרספקטיבה בין תחומי דעת שונים מאוד כמו פילוסופיה אקזיסטנציאליסטית וביולוגיה מולקולרית; אנו רואים את הפער גם בתחומים שיש ביניהם קשר דיסציפלינרי כמו אנתרופולוגיה ביולוגית ואנתרופולוגיה חברתית. פער זה אינו מתבטא רק בהתעלמות ובאדישות הדדית, אלא, לעתים מזומנות, גם בזלזול מופגן, אלים וארסי של חברי שתי התרבויות אלה ביחס לאלה.

נהוג לפתוח את הדיון בשתי התרבויות בוויכוח האם אפשר, או אי אפשר, לתאר את מושאי המחקר של אנשי מדעי הרוח במונחים של מדעי הטבע. אך ברצוני קודם כול להציב את הפולמוס הזה בהקשר פרקטי יותר, ולבחון את הרלוונטיות שלו לבעיות שהן בין-תחומיות במהותן, כמו בעיות העוני, ההגירה, הבריאות, השחיתות, העימותים הלאומיים העקובים מדם וההרס האקולוגי. סנואו הדגיש את הצורך בשינויים בתוכני החינוך ובאופניו, שיאפשרו לגשר בין תחומים מדעיים שממוקמים באופן מסורתי ב"תרבויות" השונות, ואשר ייצרו את הבסיס לפעילות משותפת שתכונן עולם יותר צודק ופחות מסוכן לכולנו. הכפפת המדעים לתכלית חברתית, חוץ-מדעית, הייתה אמורה לאפשר את בניית הגשר בין שתי התרבויות המדעיות.

ממשיכו המובהק של החזון הזה ליצירת גשר בין שתי התרבויות היה פרופסור יהודה אלקנה, אחד מאנשי הרוח החשובים של מדינת ישראל ומנביאי החינוך הגדולים של שחר המאה ה-21, שהלך לעולמו לפני שנה וחצי. בספר שיצא לאור מיד לאחר מותו משרטט אלקנה ביחד עם הנס קלפר (Hannes Klöpper) קווים לדמותה הרצויה של האוניברסיטה של המאה ה-21. טענתם היא כי הבעיות החברתיות, הבריאותיות והאקולוגיות שמולן אנו עומדים במאה זו מחייבות התמודדות מערכתית רב-תחומית המכירה בממד הפוליטי של כל מחקר מדעי ובעיגון של רעיונות בקונטקסט החברתי והתרבותי הייחודי להם.

 השניים מצביעים על "קונטקסטואליזם גלובלי", בניגוד בולט ליומרת האוניברסליות של הנאורות במאות ה-18 וה-19 שנסמכה על המהפכה המדעית ועל האמונה בטבע אדם אוניברסלי ובלתי משתנה. העמדה של הנאורות הקלאסית שיקפה את מה שאלקנה וקלפר מכנים "האוניברסליזם המקומי" של התרבות האירופית שהולידה את הנאורות: ההנחה שהגישה הרציונליסטית-מדעית האירופית של המאה ה-18 מציגה מודל על-זמני ועל-מקומי של אידיאל האדם והחברה. לעומת זאת, המחויבות לקונטקסט חברתי-תרבותי דינמי ומשתנה מחייבת, לדעתם, יצירה של אוניברסיטה מסוג חדש שמייצגת נאורות חדשה, מעורבת ופלורליסטית. העמדת הפלורליזם במרכז תאלץ את המורים ואת התלמידים להתמודד, בצד ההתמחות הדיסציפלינרית, עם בעיות פרקטיות שהן תמיד ובהגדרה רב-תחומיות, תוך שימוש במתודולוגיות קיימות (ומתפתחות) שמטרתן לתת כלים להתמודדות שכזאת.

הדיון של אלקנה וקלפר ממקד את פולמוס המדענים במישור המעשי: לא רק סגירת פערי בורות בין אנשי מדעי הטבע והרוח, לא רק כלי עבודה אינטלקטואליים יותר מגוונים ומתאימים, אלא פרקטיקה משותפת, פרויקטים משותפים ומוגדרים היטב. למשל, כאשר תלמידי ביולוגיה, סוציולוגיה, מנהל, גיאוגרפיה, חקר תרבות, הנדסה ובלשנות ייפגשו ביחד במסגרת פרויקט משותף שמטרתו להבין ולסייע בפתרון בעיה מעשית של הרס אקולוגי ותרבותי של שבט מסוים ביערות הגשם של ברזיל, הם ייאלצו לזהות ולהגדיר את מכלול הבעיות הספציפיות, להבין את הקשר שבין הבעיות הללו, ללמוד ולדון ביחד, ולנסות להציע פתרונות סבירים וריאליים. מסגרת כזאת תגשר על הפערים שבין תחומי הדעת השונים ותגרום להם להיות מעורבים רגשית ואינטלקטואלית בפרויקט המשותף.

דווקא מנקודת מבט זו, המדגישה את הצורך בריבוי נקודות מבט וביצירה של פרקטיקות משותפות בעלות היבט חברתי - ולא רק משום שאנשים העוסקים בפרויקט חייבים לעבוד במסגרת משותפת - ניתן להבין את הסתייגותם של אנשי מדעי הרוח ושל אנשים רבים אחרים מדימוי המדע האינדיבידואליסטי והאוניברסליסטי המקובל, השואב מדימוי הנאורות הקלאסית. הטענה של אנשי מדעי הרוח כלפי אנשי מדעי הטבע היא כי למדע יוהרה עצומה - כי הוא מחייב את כולם לדבר בשפתו בלבד, כי הוא הופך את עולמם הפנימי, האישי, של בני האדם לחסר ערך, וכי ערכים כמו הטוב, היפה והצודק נעשים חלולים בשל השיח המדעי. ההנחה של אוניברסליות - ביחס לתכנים ולמבנים חברתיים הכרוכים בתפיסת הצדק, ועוד יותר הצרכים הרגשיים האנושיים - נראית מנותקת מהחיים ומהחוויות האישיות והקולקטיביות הייחודיות של בני האדם ושל קבוצות של בני אדם. הדרישה לאוניברסליות על-אישית כזאת כרוכה לא רק ביחס של זלזול לכל הגות שאינה מתאימה לאמות המידה של הנאורות האוניברסליסטית, אלא גם לכל פרקטיקה וחוויה הקשורות להגות כזאת.

כך למשל הדת, שמייצגת עבור אנשים רבים ערכים חברתיים ורוחניים כאלה, נתפסת בעיני אנשי המדע, המיוצגים על ידי דוברים בעלי השפעה כמו סטיבן פינקר וריצ'רד דוקינס, כאוסף של אמונות חסרות שחר שיש לזנחן ביחד עם הטקסים ועם המנהגים החברתיים חסרי ההיגיון המצומדים להם.

ריצ'רד דוקינסצילום: AP

נקודת מבט כזו מתעלמת מהאספקטים של הדת המייצרים קהילה, ולכן אינה מסוגלת להבין את כמיהתם של בני אדם למשמעות החורגת מעבר למשמעות הקיום שלהם כיחידים. כיצד, שואלים אנשי מדעי הרוח, מאפשרות מסגרות החשיבה המדעיות להבין חוויות אנושיות בסיסיות כמו בדידותו היסודית של האדם ותחושות ההתעלות, חוויות שמעניקים לנו היחסים החברתיים המשמעותיים שיש לנו במהלך חיינו, והחוויות שהאמנות, הדת והטבע מעוררים בנו? אלה הם בדיוק סוגי החוויות ורמות התיאור שאנשי מדעי הרוח נותנים להם ביטוי בדיונים פילוסופיים, ספרותיים והיסטוריים, ביצירות אמנות, בחקר מדעי החברה והמדינה.

כמובן, המדע מנסה להיענות לאתגר שמציגים הצרכים הרוחניים והחברתיים של האדם. מאז עלתה תיאוריית האבולוציה על סדר היום המדעי והחברתי באמצע המאה ה- 19 ישנו ניסיון לדון בשאלות פוליטיות וחברתיות מנקודת מבט אבולוציונית. מטרתו המוצהרת של דיון מדעי כזה, שחוזר ועולה שוב ושוב לאורך השנים, היא נאורות המבוססת על תיאוריית האבולוציה. זו, כמובן, אינה הנאורות הקונטקסטואלית שאלקנה מציע, אלא הנאורות הקלאסית, האוניברסליסטית, המנסה לתת מענה מדעי-אבולוציוני לכמיהה האנושית למשמעות ולסדר חברתי צודק.

למי שתוהה על הקשר שבין תיאוריה ביולוגית כמו האבולוציה לשאלות מוסר ותהיות לגבי משמעות הקיום האנושי, יש להזכיר שתיאוריית האבולוציה מציעה הסברים לא רק להתפתחות ההיסטורית של עצמות האוזן התיכונה, אלא גם לתכונות כמו שיתוף פעולה, תחושת צדק ואמונה בכוחות עליונים. מסיבה זו התיאוריה האבולוציונית - ולא תורת היחסות של איינשטיין או תיאוריית הקוונטים -  כה שנויה במחלוקת ומעוררת את זעמם של אנשי הדת. היא מאתגרת ומבקשת חזקה על מה שנחשב לנחלתם.

יהודה אלקנהצילום: איתן טל

סטיבן פינקר, בלשן ופסיכולוג אבולוציוני אמריקאי, כיוון בדיוק לאתגור זה כאשר כתב באוגוסט 2013, במאמר שהחל את הגל הנוכחי של פולמוס המדענים, שתפיסת העולם המדריכה את הערכים המוסריים והרוחניים של האדם המשכיל היא תפיסת העולם המדעית. למרות שהמדע אינו מחייב שנקבל תיאוריה מוסרית אחת מסוימת, יש בעמדות המדעיות כדי לערער על עמדות דתיות מקובלות ביחס למהותו של הטבע ושל האדם. המדע, כותב פינקר, יצא כנגד רעיונות על אודות כוחות עליונים קנאים התובעים קורבנות אדם ונגד ציד מכשפות למינהו; המדע מצביע על העדר תכתיבים ומטרות עליונות ביקום ומחייב את האדם לקחת אחריות על יחסיו עם בני מינו ועם כדור הארץ שבו הוא חי ביחד עם מינים נוספים; המדע, ובעיקר מדע האבולוציה, עומד בחזית הקידמה ומקדם רעיונות של הומניזם וסובלנות. זה עולם העתיד שבו רוצים לחיות כל בני האדם השפויים.

מלבד עקרונות מוסר הומניסטיים בסיסיים ורגישות אקולוגית, המדע גם פונה אל חוש היופי של בני האדם. היופי הטמון בעולם הטבע עולה על כל דמיון והוא נחשף בפני האדם דרך הגילוי המדעי. הרוח האנושית יכולה למצוא במדע, וראוי שתמצא במדע, את מקורות החירות והיופי. המדע, בעיני פינקר, הוא המסגרת החדשה לרוח האדם. הנאורות שהוא מציע היא נאורות מדעית אוניברסלית, והאבולוציה, בגלל הרלוונטיות המובהקת שלה לשאלות הקשורות למהותו הרוחנית של האדם, עומדת במרכזה.

המדע, אומר פינקר, מייצר חוויות עמוקות - אסתטיות ורוחניות - למי שעוסק בו בלהט ובתשוקה. הוא מייצר עבור היחיד מסגרת חיים, מחשבה והרגשה שאינה נופלת מזו שהיא מנת חלקו של חוקר הספרות או האמנות, ואף לא של הסופר והאמן. פינקר צודק בטיעונו כי בורות, הן ביחס למדע והן ביחס לאנשי מדע, היא הסיבה העיקרית לדימוי של המדען כמי שאינו רגיש ליופי ולצורך העמוק של האדם במשמעות. כפי שכתב סנואו, המדען חי את הטרגיות של הקיום האנושי בעומק שאינו נופל מזה של הסופר, הפילוסוף או חוקר ההיסטוריה של יוון העתיקה. אבל מה לכל אלה ולפרקטיקות החברתיות שנדרשות מאיתנו? כיצד מתייחס המדע, שפינקר מעלה על נס כיצירה הגדולה של האנושות, לבעיות הקיומיות הבוערות - גדולות כקטנות - שכל בני האדם חווים יום יום? מה בין הנאורות המדעית-קלאסית של פינקר לנאורות החדשה של אלקנה?

*

יש בדיון של פינקר, כמו בזה של אבי הסוציולוגיה, אוגוסט קונט במאה ה-19, דרישה להתפכחות מגישות תיאולוגיות-דתיות ופנייה אל המדע כאל אלטרנטיבה רוחנית. אבל בניגוד בוטה לגישתו של קונט, האלטרנטיבה של פינקר היא אינדיבידואליסטית: פינקר אינו מציע דת חדשה, ואף אינו מצביע על מסגרת חברתית חילונית מבוססת מדע. כמו קונט, הוא מציע ליחיד את המדע כאמצעי לשלילת הרעיונות הדתיים המופרכים על טבע העולם ובריאתו, אבל בניגוד לקונט הוא אינו ער לכמיהתו של האדם למסגרות חברתיות ורוחניות המאפשרות את ביטוים של צרכים אישיים וקולקטיביים שאינם ניתנים לתיאור מדעי בלבד, אלא מחייבים פרקטיקות חברתיות.

קונט, צאצאה המובהק של הנאורות הקלאסית, ניסה - ונכשל - למלא את החלל הריק החברתי שהשאירה מאחוריה הדת המסורתית על ידי יצירת דת חילונית חדשה שמרכזה החברה האנושית, דת שיכולה להניע את בני האדם למעשים מוסריים ולתת ליחיד את התחושה כי קיימת משמעות - רוחנית ומובנית-חברתית - מעבר לזו האישית שלו עצמו. פינקר, שכאמריקאי חונך על אינדיבידואליזם קיצוני, מתייחס אל הדת כאל מסגרת אינטלקטואלית שיש להתעמת איתה ברמה הרעיונית ולהראות את אי תקפותם של רעיונותיה על היקום, על הבריאה ועל טבע האדם. זוהי גישה שמתעלמת מן העובדה כי הדת היא מסגרת חברתית עם פרקטיקות מגוונות ועשירות המאפשרת ביטוי לצרכים אנושיים חברתיים-רגשיים עמוקים החורגים מצורכי היחיד, וכי ביטוי לצרכים כאלה הוא צורך קיומי של האדם.

אמיל דורקהיים

אמיל דורקהיים, מגדולי הסוציולוגים בכל הזמנים, דיבר בתחילת המאה ה-20 על בינוניות הרוח של האדם. בספרו "צורות היסוד של חיי הדת" טען כי האל הוא ההפשטה של החברה, וכי שבירה של המסגרות הדתיות הטקסיות המאפשרות את הלכידות החברתית, על הנורמות והגבולות שהיא מגדירה, גוזלת מהאדם את אנושיותו החברתית ודנה אותו לדלות רגשית. מצד שני, דבקות במסגרות הדורשות מהאדם להאמין בהבלים גמורים, להיות עיוור לרעיונות חדשים, כלוא בתוך מסגרות חברתיות שמרניות ומדכאות ואטום להקשרים ולמסקנות החברתיות של אמונותיו, גם היא, כפי שטוען בצדק פינקר, מייצרת דלות רגשית ואינטלקטואלית - מסוג שונה, כמובן.

אבל מה בין הדת, או מסגרות חברתיות אלטרנטיביות, לפולמוס המדענים ולגישתם של אנשי מדעי הרוח, שרבים מהם רחוקים מהדת מרחק רב? הדת היא דוגמה בלבד, ברורה במיוחד, שבה העולם האינטלקטואלי והרגשי של האדם זוכה להתייחסות משמעותית ועשירה במערך של פרקטיקות אישיות וקולקטיביות, ומעוגן בהן.

ההתייחסות הזאת קיימת, גם אם באופן שונה מאוד, במדעי הרוח, שכן הם עוסקים בחקר המציאות דרך תיאור, הנהרה ויצירה של צורות קיום וחוויה אישיות וקולקטיביות, בדיוק אותם היבטים של הקיום האנושי החורגים מהתיאורים הסיבתיים-מכניסטיים והפונקציונליים שהמדע מצטיין בהם. רמת התיאור במדעי הרוח אינה סותרת את רמת התיאור המדעי. זוהי רמת תיאור שונה. ממש כשם שיש חוויות רבות שתיאור ברמת גוף שלישי בלבד אינו ממצה את מהותן - כדי לדעת מהו כאב על האדם לחוות אותו באופן אישי בגופו שלו, לעבור "פרקטיקה" של כאב במוחו ובגופו ולא רק לקרוא על אודות הנוירוביולוגיה של הכאב - כך גם יש רמות הבנה וחוויה שמחייבות "פרקטיקות" חווייתיות (אישיות וחברתיות), שבתיאורן ובהבנתן עוסקים אנשי מדעי הרוח. במובן זה, גם הסברים אבולוציוניים והסברים אחרים שמספקים מדעי הטבע לחוויה האנושית ולעולמו החברתי של האדם אינם יכולים להתייחסמפספסים את ההיבט של אל העולםהזה כפי שהוא נתפס "בגוף ראשון", בידי האדם עצמו, דרך החוויה הישירה או המדומיינת שלו, ובכך נותרים מוגבלים למדי.

*

בעיית שתי התרבויות אינה, אפוא, רק עניינה של האקדמיה, והיא חורגת מעבר לדיון המלומדים. אלקנה בחר להתמקד בחינוך הגבוה באוניברסיטה משום שהאמין שבאוניברסיטה מתחנכים האנשים שמהווים את חוד החנית של ההתמודדות בבעיות המורכבות המקיפות אותנו. הוא טען שהחינוך האוניברסיטאי חייב להשתנות על מנת לאפשר התמודדות מושכלת, מבוססת-ידע, המתמקדת בקווי התפר שבין דיסציפלינות. ההתמודדות עם הבעיות הבסיסיות של החברה המודרנית מחייבת רב-תחומיות, אבל זאת, כפי שהדגיש, ניתן לעשות לא רק על ידי הקניית ידע רחב יותר לאנשי מדעי הרוח והטבע, אלא קודם כול על ידי השתתפות פעילה בפתרון של בעיות מעשיות - אקולוגיות, פוליטיות, בריאותיות.

כדי לעשות זאת אנו חייבים ליצור מסגרות חינוך ופעולה רחבות, בתוך ומעבר לאקדמיה. מסגרות כאלה, הדורשות מעורבות גופנית-חווייתית, יתנו ביטוי לצרכים הקולקטיביים והרגשיים של האדם כיצור חברתי בתוך עולם המעוצב על ידי תובנות מדעיות וטכנולוגיות תקשורת חדשות. התקשורת הדיגיטלית היא כלי חדש ורב עוצמה שמאפשר חיבור בין אנשים, תחומים ובעיות, וכאשר משתמשים בחוכמה בכלי הזה בחינוך הבסיסי והגבוה הוא מאפשר יצירה של מסגרות דעת ועשייה חדשות.

איננו חייבים לבחור בין שני סוגים של דלות רגשית ואינטלקטואלית, וודאי שאין כאן הצעה לדת חדשה המתווכת על ידי הרשת. בהגדרה, אין מתכון יחיד לייצור חברות וחיים קולקטיביים שמספקים את הצרכים ואת הדרישות של העולם המשתנה תדיר שאנחנו חיים בו, אבל הבנת הצרכים החברתיים ומימושם דרך פעולה חברתית משותפת באוניברסיטה ובקהילה יכולים ליצור מסגרות דינמיות, שונות בהתאם למקום ולהקשרים הייחודיים של הבעיה ושל המשתתפים בפתרונה, שיתנו ביטוי לצרכים העל-אישיים שהאדם כמה אליהם.

כמובן, הרצוי החברתי הוא אופק נסוג תמיד בשל השינויים המהירים שחלים בעולמנו, אבל זהו אתגר שניתן לקדם דרך ההיאבקות עליו, דרך חינוך המכונן פרקטיקות ומסגרות חוויה משותפות.

הנאורות הקונטקסטואלית של המאה ה-21 נוסח אלקנה מאתגרת ללא הפסק את הנאורות המדעית של פינקר דרך ההצעה לכינונן של מסגרות פעולה משתנות שיהיה בהן כדי להעניק לאדם משמעות.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ