שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
יוסי קליין
יוסי קליין
יוסי קליין
יוסי קליין

השניים, זה שעולה וזה שיורד, רואים זה את זה רק למאית השנייה ואולי פחות. הכל קורה מהר, אבל המבטים נפגשים. במקרה שלנו זה רגע מצמרר ממש. זה שעולה וזה שיורד חולפים זה על פני זה במהירות. כל אחד מהם שומע, בקושי, רק את הסווושש של גוף החולף לידו, אבל אותה שנייה חטופה מספיקה לנופל למטה לזהות את זה שנוסק למעלה. הוא מזועזע. הוא כמעט בטוח, אבל בכל זאת תוהה: יכול להיות שראה את עצמו? לא יכול להיות, הוא אומר בעוד האדמה מתקרבת אליו במהירות, אבל הדמיון לא מניח לו. כן, זה אני, הוא מודה, ממש לפני ההתרסקות, ככה נראיתי לפני 15 שנה או משהו כזה. השיער כבר היה אפור, הצדעים כבר הלבינו, אבל המבט היה אותו מבט, מבט של מי שכמעט ונוגע בשררה, בכוח ובכבוד.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ