אפלת דנקנר

אריה קרישק
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אריה קרישק

בפעם הראשונה שבה פגשתי באמנון דנקנר קרה משהו די מצחיק. היתה זו שעת אחר צהריים מנומנמת, ביום חורפי בתל אביב, בסוף שנות השבעים, תקופה וחיים שנראים עתה רחוקים מאוד.

חמקתי לתוך אחד מאולמות בתי הקולנוע, לאחד מאותם תענוגות צרופים – הצגה יומית - שאף הם נראים עתה כנחלת עבר רחוק, קדמוני. איני זוכר איזה סרט היה זה, כמדומני מותחן אמריקאי, ואין זה משנה כלל, העיקר היה לצפות בסרט, לבד, באין־רואים, ועוד באמצע היום.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ