צדק חברתי = סוף הכיבוש

שירי טננבאום
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
שירי טננבאום

כמעט שנתיים עברו מאז הערב ההוא בכיכר המדינה. עמדתי אז מול קהל עצום וקראתי במבוכה נאום שהכנתי מבעוד מועד. את הנאום כתבתי בימים שקדמו לעצרת, בסיוע חברים ויועצים לרגע. ניסינו למצוא את האיזון בין היותי רופאה מתמחה, ערב התפטרות המתמחים הגדולה, ובין היותי מתנדבת ב"רופאים לזכויות אדם", עמותה הפועלת למען קידום שוויון בבריאות לכל אדם בישראל ובשטחים הכבושים. ולתוך הנאום הזה, שאורכו לא אמור היה לעלות על מספר דקות, ניסינו לצקת אידיאולוגיה שלמה ומבוססת באופן שיהיה נהיר וקל לעיכול. כן, אני בפרוש זוכרת שהשתמשנו במושג הזה: קל לעיכול.

בסיום הכתיבה שלחתי את הטקסט למנכ״ל "רופאים לזכויות אדם", רן כהן. בין הערותיו המחכימות בלטה אחת: בקשתו להכליל בנאום את המשפט - ״אין צדק חברתי בלי שלום״. קראנו את ההערה הזאת ונשמנו עמוק. כולנו הסכמנו אתה. היה לנו ברור שלדבר על צדק חברתי במשך קיץ שלם מבלי להזכיר שצדק שכזה לא יכול להתקיים לצד כיבוש מתמשך - זו בדיחה. אבל כיבוש לא בדיוק מקל על העיכול, ושלום לא השתלב טוב עם האווירה הא-פוליטית המזויפת של המחאה ההיא.

וכך, מול קהל של מאות אלפים, באירוע שכנראה לא ייצא לי לחוות עוד לעולם, נשאתי נאום שלם על שוויון בבריאות וצדק חברתי מבלי להגיד את הברור מכל: חברים, אין ולא יהיה כאן צדק חברתי ללא סיום הכיבוש.

לא צריך להיות חכם גדול בשביל לזהות את התהליך שבסופו הפכנו כולנו לשקופים. כי כאשר כיבוש ועושק האחר הם שגרה יומיומית, וסבלו של עם שלם השוכן לצדנו הופך לרעש רקע חרישי - הרי שכל שאר הקבוצות החלשות מסתדרות יפה בתור כדי להיפגע. תהליך הדה לגיטימציה וקהות הלב כלפי הפלסטינים גלש אט אט אל עבר אזרחי ישראל הערבים, ואז אל עולי אתיופיה, ופועלי הפריפריה, ונשות השכונות והמהגרים ומבקשי המקלט. וכשמוצו כל אלו הפכנו אדישים גם כלפי ריקי כהן מחדרה, רק שאז הבנו שבעצם ריקי כהן היא אנחנו. הבנו והזדעזענו. ולמרות זאת עדיין אסור להגיד את מה שברור: כשכיבוש, ניצול ורמיסת החלש הופכים לשגרה אז כולם בסוף נפגעים. כולם.

ומכיוון שאני כבר שומעת את זעקת קללות "יפת הנפש״ בתקתוקי המקלדת של הטוקבקיסטים, הרשו לי להוסיף גם פן טכני שחוק נוסף. אין צדק חברתי בלי שלום, כי המלחמה עולה לנו הרבה כסף. כישלונו של התקציב להקל את הנטל הרובץ על מעמד הביניים, היה כתוב על מצחו של יאיר לפיד ברגע שהחליט לכנות את בנט "אחי". לא היה צריך לחכות לתקציב הרשמי, כי כבר אז היה ברור שאין ולא יהיה כסף. הכסף של כולנו ימשיך להיקבר בהגנה על מערת המכפלה וקבר רחל, יטבע באספלט התשתיות העוקפות והבדלניות בשומרון, וחלקו בכלל לא יגיע לכאן בשל חרמות מגוונים של מדינות ואנשים פרטיים המסרבים לעשות עסקים עם ישראל.

ובכל זאת, כשכתבתי את הנאום ההוא חשבתי שלהגיד שאין צדק חברתי ללא שלום זה יותר מדי. כי גם אני הפנמתי את הדמגוגיה הרווחת שלהיות שמאלנית זה לא ציוני, ולדבר על פוליטיקה זה מנוגד לרוח האחדות של המחאה. וגם חשקתי במחיאות כפיים בסוף הנאום וחששתי ,כנראה בצדק, שאיזכור הכיבוש לא יזכה לאהדה. חבל. כי כבר כנראה לא תהיה לי יותר הזדמנות לעמוד מול כל כך הרבה אנשים ולומר את מה שאני חושבת באמת - אין דבר כזה מחאה לא פוליטית. הכל פוליטי, והכל קשור, ולכן אי אפשר לדבר על צדק חברתי מבלי לדבר על סיום הסכסוך, ואי אפשר לחלום על שיקום ערך הערבות ההדדית בחברה הישראלית לצד המשך ההתעלמות מזכויותיהם של הפלסטינים. כי צדק אמור להיות ערך יומיומי, שגרתי, ואנחנו שחקנו אותו לגמרי בארבעים וחמש השנים האחרונות.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ