נתן אלתרמן על נתן בלנק

דן אלמגור
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
דן אלמגור

מעולם לא פגשתי את נתן בלנק, חייל צה"ל האסור בכלא 6 כבר יותר מ-150 יום, ומי יודע כמה פעמים יוארך עוד מאסרו רק מפני שהוא מסרב מסיבות מצפוניות לשאת נשק. הוא מוכן לשרת בבית חולים צבאי - אך אינו מוכן לבקש מהקב"ן אישור לכך שהוא פגוע בנפשו.

אבל את סבו וסבתו של נתן – פרופ' חיים בלנק מן האוניברסיטה העברית, ואשתו ג'ודי - הכרנו והערצנו, אשתי ואני, מאז ימי לימודינו בירושלים בשנות ה–50 וה–60. חיים היה מומחה בעל שם עולמי בערבית ובדיאלקטים של הבדואים ובני עמים אחרים במרחב שלנו, וחוקר רב־הומור של הסלנג העברי. הגעתי אליו כשנתבקשתי לתרגם את המחזמר ”גבירתי הנאווה”, ועצותיו הנבונות סייעו לנו מאוד. את ג'ודי אנו מכירים ואוהבים שנים רבות, לא רק בזכות פעולותיה המסורות במסגרת נשים בשחור וארגוני מחאה רדיקליים נוספים.

בעצם, "פגישתי" הראשונה עם חיים בלנק היתה כשצפיתי, כנער בן 14, זמן קצר אחרי תום מלחמת תש"ח, בסרט תעודתי מרגש בן 23 דקות (“48 שעות ביממה”, בבימויו של ויקטור ויקס) על מתנדב יהודי־אמריקאי צעיר שהגיע ב-1948 לירושלים הנצורה, הצטרף לכוחות הפלמ"ח ובקרב הראל נפצע קשה ואיבד את שתי עיניו. הפצוע היה חיים בלנק (שהגיע ארצה אחרי שסיים את לימודי התואר הראשון באוניברסיטת הרווארד). האחות שטיפלה בו בסרט היתה זרובבלה ששונקין, בתו הבכורה של אלכסנדר פן. לימים הפיק ויקס סרט נוסף, בן שעה, על הסטודנט־הפרופסור העיוור (שני הסרטים שמורים במכון שפילברג, וניתן לצפות בהם באינטרנט).

בהכירי את חיים ואת דעותיו, אין לי ספק, שאילו היה חי היום היה גאה מאוד במעשי נכדו נתן. אבל כמי שגדל על “הטור השביעי” של אלתרמן, איני יכול שלא לשאול את עצמי לפעמים את השאלה: "מה היה נתן א’ כותב על החייל נתן ב’, אילו חי כיום?" כן, נכון שאלתרמן השתייך בשלוש שנות חייו האחרונות למחנה "ארץ ישראל השלמה" (למרות ששני ספריו האחרונים - "המסיכה האחרונה" ו"ימי אור האחרונים" - נושאים בכותרותיהם ובתוכנם דווקא תחושה של “ימי פומפיאה האחרונים”); אבל ניסיתי לשער מה היה ה"ביטחוניסט" נתן א’ כותב כיום על החייל נתן ב’, המסרב מסיבות מצפוניות ללחום באחרים, ומוכן לשלם על כך את המחיר? והתשובה מצויה בקובצי “הטור השביעי” משנות המאבק בבריטים ושנותיה הראשונות של המדינה.

מעטים מ”טוריו” של נתן א’ עסקו בחייל היחיד; אבל אני זוכר היטב את היום שבו, ואני ילד בן 11, נפעמתי לראשונה מהטור "מרשימותיו של כלב" (“דבר”, 30.8.46, “הטור השביעי” כרך א'), שגיבורו - "חייל" יחיד, בריטי, הולך־על־ארבע, "והוא אחד הכלבים שאומנו ושירתו בשעתם במלחמה [מלחמת העולם השנייה], והובאו בשנת 1946 לארץ ישראל לעזור בחיפושי הנשק".

ה"חייל" הסרבן הזה, שאומן ונדרש לחפש נשק ביישובים היהודיים, מזכיר ב”טור” למדריכו, סרג'נט סמית, את ימי לחימתם המשותפת בגרמנים: "התזכור איך זחלתי, חרוך־דינמיט,/ נאמן ואמיץ עד הסוף, סרג'נט סמית?// אך היום – זאת אגיד אם אפילו תמית! -/ עולה ריח אחר באפי, סרג'נט סמית. // כי מריח אני קיסרות במורד,/ ומריח אני עם אנגלי שבגד,/ ומריח אני ממשלה קטנונית/ הצוחקת גם לי גם לך, סרג'נט סמית. // ומריח אני – מה אוכל לעשות? -/ את הסוף הנורא של הדרך הזאת./ האימפריה גולשת משֶלב אל שֶלֶב.../ לא לשווא בביתה מיילל כה הכלב". בסוף הטור שולף הסרג'נט את אקדחו ומכוון אותו אל כלבו, כדי להשתיקו. "וירה... והחטיא.../ אוזן־זר לא שמעה לא אותו. לא אותי".

טור אחר, שנכתב כמה חודשים לפני קום המדינה, עוסק גם הוא בחייל בריטי, ומציין את שמו בכותרת: "החיל האנגלי דויד קרטניי". הוא נתפרסם ב”דבר” ב-6.2.48. השיר מוקדש לעיתון הירושלמי בלשון האנגלית “פלסטיין פוסט”, ולקצין המודיעין והעיתונאי הבריטי הלא־יהודי רוי אלסטון (שחתם על מאמריו הפרו־ציוניים בשם העט “דויד קרטני”). בעיני ממשלת הוד מלכותו, שהביאה אותו לפלסטיין כדי שישמש איש מודיעין עבורה, היה אלסטון בוגד. לאלתרמן הזכיר דווקא את הנער דוד מבית לחם, והיתה זו כנראה הפעם הראשונה שבה זוהה חייל־"בוגד" עם מקים ממלכת יהודה. וכך נאמר שם על החייל דויד שלא נשלח על ידי הבריטים לכלא: "הוא זכר: מי האיש הבוגד במולדת?/[זה] המרשה למולדת לבגוד באמת.// ואנחנו, על סף המדינה המושבת,/ נסתכל־נא היטב במחזה, ונדע:/ יש ימים, והקם ליידות את האבן/ בארצו־הורתו, קם ללחום על כבודה!"

כמה חודשים לפני שכתב את הטור הזה, ב-19.12.47 (ושבועיים אחרי הכ"ט בנובמבר), פירסם נתן א’ ב”דבר” את “מגש הכסף”, על אותם "נערה ונער". אך כחצי שנה אחרי הקמת המדינה, ב-19.11.48, לא היסס להגיש לדפוס לעיתון פועלי א"י את טורו המוכר “על זאת”, שבו האשים לא את הצבא הבריטי אלא את צה"ל הצעיר ב"פשעי מלחמה ומעשי רציחה" בעת כיבוש לוד. וזכורים הדברים שהוסיף ראש הממשלה ושר הביטחון, שהיה פורמלית האחראי לפשעי המלחמה האלה, שציווה גם לקרוא את דברי התודה והשבח שלו למשורר במסדרים במחנות צה"ל.

כשנתיים אחר כך, ב–1950, פירסם נתן א’ את טורו הסרקסטי “צורכי ביטחון” ("לרגל אחת הסריקות: בדבר העיוור שגורש עם הילד"), שבו עקץ את חברי הכנסת הצעירה: "איך הצבענו אל סדר היום לעבור.../ איך למדת זאת, ציר אסיפה מכוננת,/ יהודי, מזייף דרכיות מדור־דור,/ מסתנן בן בנה של מסתננת?" ועוד לפני טורו המזעזע על הטבח בכפר קאסם הוא חוזר לדון בטורו "לעניין של מה בכך" בחייל האחד, "חייל צה'ל מבני יהודה", שבשעה שהילד הערבי המבוהל לא עצר לשמע פקודתו בעברית, "אז הרים חייל צה'ל רובהו (אין פלא!)/ וירה/ ופגע/ והרג את הילד". בדיוק המצב שאליו אין נתן בלנק מוכן להיקלע, אם יישלח עם נשק לשרת בכפר כזה.

טורו השני של אלתרמן המזכיר חייל ומציין את שמו הוא "על החייל אלבז" (26.2.54), שאותו הקדיש נתן א’ המשורר לחייל נתן א’, שהעדיף לפוצץ את עצמו על הרימון החי כדי שלא ייפגעו חבריו.

כמו המשוררים רחל, שאול טשרניחובסקי, דוד אבידן ואחרים, שהרגישו קירבה אל דמויות המקרא שאת שמן נשאו, היה גם נתן א’ מודע מאוד לקשר בין שמו שלו לבין נתן התנ"כי – נביא־האמת שלא היסס להאשים את דוד המלך ברצח ("אתה האיש!"). הדעת נותנת שהיחס בין נתן ההוא לדוד ההוא ול"כבשת הרש" לא נשכח מנתן א’, כשנכנס לחדרו של דוד ב"ג והושיט לו את שירו "על זאת", שנפסל בידי הצנזור הצבאי הישראלי שלו, ואין ספק שזכר היטב גם מה עלה בגורלו של נביא־אמת אחר, ירמיהו, שהושלך על ידי מלך ירושלים לכלא, לבור שב"חצר המטרה".

בסירובו לשרת כלוחם בצבא שתואר בריאליזם כה מצמרר בידי נתן א’, מקיים נתן בלנק כיום במעשיו מה שדרש גם קצין החינוך הראשון של צה"ל, המשורר אהרן זאב, ידידו של אלתרמן ומי שהיה – יחד עם אליעזר שמאלי – מורם של יצחק רבין וחיים גורי בבית החינוך לילדי העובדים בתל אביב (כן, ולימים גם מאוהדי התנועה למען א"י השלמה).

בשיר שכתב זאב עוד לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה – "בערב מלחמה", השיר שדוקלם פעמים אינספור בכיתות ובתנועות הנוער של בני דורי (ונכלל בספר “פרחי־בר”) - הוא פנה אל "ילדי כל העולם" בבקשה: "רגע אחד,/ הביטו לאבותיכם ישר בעיניים,/ ואימרו: אבא, אנו רוצים לחיות. – פשוט לחיות". ובהמשך השיר השביע אותם מפורשות: "הישבעו: אנו נהיה גדולים, לא תיטמא ידנו בדם". ואני מעריץ את נתן בלנק על שהוא מקיים במעשיו האמיצים את הצווים ההומניים הבסיסיים כל כך של נתן הנביא וירמיהו הנביא, של קצין החינוך הראשון של צה"ל ושל מחבר “על זאת”.

כשלמדתי בשנות השישים בקליפורניה, בימי מלחמת וייטנאם ומאבקם של מרטין לותר קינג וחבריו לשוויון, היה תלוי בחדרי סטודנטים ומרצים רבים ציור גדול של הצייר היהודי־אמריקאי הפוליטי בן שאהן, ובו נראו פניו של הפילוסוף הנרי דייוויד תורו, שנכלא בשנת 1846 בכלא קונקורד על שסירב לשלם מסים לממשלה האמריקאית, כאקט של מחאה פוליטית. מתחת לציור צוין שהמשורר הגדול ראלף ואלדו אמרסון בא לבקר את תורו בכלא, עמד מחוץ לסורגים ושאל אותו: "מה אתה עושה כאן בפנים?", ותשובתו של תורו היתה: "מה אתה עושה שם בחוץ?"

ענת קם ונתן בלנק הצעירים נמצאים שם בפנים. בכלא 6. מה לעזאזל אנחנו עושים כאן, בחוץ?

הציור של בן שאהן והכתובת שמתחתיו הופיעו בדיוק לפני 50 שנה, ב-1963, בספר “רבע מאה של פעולות ‘לא־אמריקאיות"'. בסוף העמוד האחרון לספר מצטט המחזאי האמריקאי השחור ג'יימס בולדווין שיר אמריקאי קצר, המכוון אל צעיר הנמצא בכלא מפני שאינו מוכן להתכחש לצו־מצפונו:

"בני אדם אינם יכולים לכלוא את ים־הקיץ,/ גם לא לשים גבול לכוכבים./ השמש תמשיך להתגנב מבעד לסורגי הברזל./ הירח יהיה תמיד נוכח./ ויותר מזה (וזה החשוב מכל):/ שום אדם, בני, לא יכול למוטט ארצה/ את סוללות המגן המרוססות טל/ שבמוחנו".

נתן מסרב, ובצדק, להיבדק על ידי קב"ן. אילו היה הקב"ן מתבקש לבדוק רבים מהעומדים בראש המדינה הזאת, ממשלתה וצבאה – כמה מהם היו עוברים את הבחינה?

הפזמונאי דן אלמגור הוא מחבר הפזמון הראשון (על הטבח בכפר קאסם) שנפסל על ידי הצנזורה להצגה, והחייל הראשון ש”נגרע” מכוחות צה”ל (בגיל 54) בשל קריאת שיר “אנו יורים גם בילדים”

הפגנה למען בלנק צילום: תומר אפלבאוםצילום: תומר אפלבאום

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ