שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

השחורים ניצלו

גדעון לוי
גדעון לוי
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
גדעון לוי
גדעון לוי

פענוח הרצח בבר־נוער טרף כמה קלפים, פיזר כמה האשמות קולקטיביות, ומנגד גם חיזק כמה הנחות יסוד על מה שקרה בלילה הנורא ההוא במועדון ברחוב נחמני בתל אביב ועל מה שקורה בחברה הישראלית בכל ימיה ולילותיה.

כפי שהדברים נראים עכשיו, היה גם היה פשע שנאה. לא רק הירי העיוור לכל עבר ולא רק הבחירה במקום הפשע - מועדון של קהילת הלהט״ב - גם המניע לרצח נבע כנראה מהפחדים ומהשנאות הקמאיים כלפי ההומואים. ספק אם בני משפחת הנער הקורבן לכאורה היו יוצאים למסע ההרג שלהם, אילו מדובר היה ביחסים של גבר עם אשה או אפילו עם נערה. אהבת גבר לגבר מותרת על פי ספר החוקים המתקדם למדי של המדינה. היא גם מקובלת במחוז הליברליות הישראלית, בשדרות רוטשילד, בין נחמני להיכל התרבות. אבל המחוז הזה זעיר. בשאר המחוזות לא תראו גבר נושק לגבר. לא תראו נער נותן יד אוהבת לנער אחר בין קרית שמונה לקרית ארבע. משכונת המצוקה, רבע שעה נסיעה מבר־נוער, יצאו לזירת ההרג אנשים חדורי תחושת נקם אישית, אבל כנראה גם בעלי דעות אפלות. קשה להסביר אחרת את בחירת הזירה ואת הירי הפרוע בתוכה. ״הומו״ היא עדיין קללה רווחת ומקובלת, הרבה יותר ממה שמתעתעים המסבירנים שמנסים למכור את ישראל לעולם כארץ מצעדי הגאווה וחופש הבחירה המינית. התקדמנו הרבה, ולא הגענו למחוז החפץ. חצי עולם כבר מאפשר נישואים חד־מיניים וכאן, במדינת הרבנות, אפשר רק לחלום על כך.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ