רוית הכט
רוית הכט


בכל פעם שאני מוצאת בתיבת הדואר את דו”ח הפנסיה – בא לי למות. האינסטינקט הוא לדחוף את המעטפה לאיזו מגירה, לשכוח מקיומה ולהמשיך ליהנות מהאשליה האינפנטילית שאני עדיין צעירה וכך אשאר תמיד. תחושת החובה מנגד היא לפתוח את המעטפה, לפענח מה כתוב שם, ובעקבות זאת לצאת לחיפוש אחר הפקדות חסרות, להתווכח על דמי הניהול, לתכנן איך להגדיל את ההפרשה ועוד. בדרך כלל ידו של הדחף על העליונה - נבדוק ברבעון הבא, נתווכח עוד שנה, נתעסק בזה כשזה יהיה "רלוונטי".


לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ