איך ניסו להכתים את שמי

אדר כהן
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
אדר כהן

הפוליטיקה שלנו נדמית לא פעם לקרב פוסט־מודרני מתמשך בין נרטיבים סותרים וצהובים זה לזה. הדרך הקלה, אך הנלוזה, לתקוף יריב בוויכוח היא להפוך אדם או מקרה לסמל, לדבוק בדימוי חד־ממדי ואימתני שלו ולא לתת לעובדות לבלבל אף אחד. הסיפור האישי שלי נוגע לשאלות רחבות: האם האמת היא אחת - או שהכל בעיני המתבונן? האם במחלוקות פוליטיות לכל צד האמת שלו? האם כל שימוש שנעשה באמת הזאת הוא לגיטימי?

לפני כשנה וחצי פורסמה בעיתון מסוים כתבה עלי, שכללה השמצות והכפשות רבות, שכולן הובאו מפיהם של אנשים שלא הזדהו בשמם. הפרסום חולל סערה, שבסופה הודחתי מתפקידי כמפקח על לימודי האזרחות במשרד החינוך. בלשונו המכובסת הסביר המשרד כי מדובר ב"אי־עמידה בתקופת הניסיון". לא הועילו פניותיהם של מאות מורים מכל המגזרים, אנשי אקדמיה, בכירים במשרד החינוך ואנשי ציבור אחרים – לשכתו של שר החינוך הקודם, גדעון סער, היתה אטומה לכל הפניות הללו. הפיתוי לרווח פוליטי היה כנראה חזק יותר מקולם של מאות אנשי מקצוע, דתיים וחילונים, יהודים וערבים.

תוצאות הפרשה עדיין מהדהדות בחלל הציבורי. לפני כמה ימים, כתוצאה מהליך גישור, פירסם העיתון שסימן את המטרה וירה את החץ הודעת התנצלות (“הבהרה”, בלשון משפטנית מנומסת), שבה חזר בו מכל ההאשמות שהוטחו בי: "אין ולא היתה לעיתון טענה כי בוצע זיוף של פרוטוקולים... כי מר כהן פעל לקדם את תפישת עולמו בניגוד לנוהלי משרד החינוך... כי היה לו אינטרס כספי־כלכלי בקידום ספר אזרחות..." וכמובן: "העיתון מצר על עגמת הנפש". לכאורה, העוול תוקן. אבל כפי שכתב דוד אבידן, "מִישֶׁהוּ נִסָּה לְגָרֵד אֶת הַכֶּתֶם מֵעַל הַקִּיר. / אֲבָל הַכֶּתֶם הָיָה כֵּהֶה מִדַּי (אוֹ לְהֵפֶךְ - בָּהִיר מִדַּי) / אִם כָּך וְאִם כָּך - הַכֶּתֶם נִשְׁאַר עַל הַקִּיר".

היו אנשים שאמרו לי: כל הכבוד, הוכחת את צדקתך, המלעיזים הבינו שהסתבכו. אחרים באו בתלונה: איך ויתרת להם? והיו כאלה שחשבו שאף על פי שהעיתון נאלץ להתפשר, הצדק עודנו אתו. הפער העצום בין התגובות מחדד את השאלה שקיננה בלבי לאורך התקופה המטלטלת שעברתי: האומנם הפרשנות שבני אדם מעניקים למציאות חזקה יותר מכל אמת עובדתית?

עוצמת ההאשמות המופרכות שטפלו עלי היתה כה עזה, והמאמץ להביא להדחתי, שכלל הפעלה של פוליטיקאים, עיתונאים ושלל חורשי רעה, היה כה ממושך, שהיו רגעים ששאלתי את עצמי: אולי אני מתבלבל? אולי הם צודקים ואני טועה? אולי אני מרמה את עצמי? למזלי, מאות מורים, עמיתים וחברים שהכירו את עבודתי מקרוב דאגו יום־יום להזכיר לי מי אני באמת.

אדם שנקלע שלא בטובתו לקו האש בקרב אידיאולוגי, כמוני, עלול לחוש שהדימוי משתלט על אישיותו ושהידיעה שלו את עצמו מתערערת. אבל חשוב לזכור: המציאות אינה קרב של דימויים שיצאו מפרופורציה, כפי שמשתקף לעתים בתקשורת. במציאות היום־יומית, הרחוקה מזירות מפלגתיות ותקשורתיות, אנשים הגונים וישרי דרך יודעים לזהות את האמת, וגם את השקר והעוול. זה היה הקו המפריד היחיד בין המחנות במחול השדים שסער סביבי. אנשים כאלה היו באלון שבות ובשילה, כמו גם בסכנין, בצפת, בחולון ולא פחות מכך - במשרד החינוך. הם עזרו לי להבין שהפוליטיקה המפלגתית אינה חזות הכל ושרוב האנשים יודעים רוב הזמן להבחין בין טוב לרע ובין עוול לצדק. האנשים הללו ראו שצויר כתם על הקיר, וחלקם אף פעלו להסירו.

האבסורד הוא, שכל אותם פטריוטים־בשם־עצמם, שבנו את הנרטיב השקרי אך הבלתי ניתן להפרכה בדבר היותי פוסט־ציוני מסוכן, הם אלו שיוצאים חוצץ נגד מגמות פוסט־מודרניות בשיח הפוליטי שלנו. הם אלו שיצאו (בצדק) נגד מוחמד בכרי, במאי הסרט “ג'נין ג'נין”, על כך שהפך "סיפור" שסיפרו לו כמה אנשים (מה שמכונה "מקורות") לפרסום תקשורתי המדמה את עצמו לאמת, אך גורם עוול נורא. לא, אמרו אנשים אלה לבכרי ולדומיו, יש אמת עובדתית. גם אם יש זוויות מבט שונות עליה, המציאות אינה רק אוסף של "נרטיבים". מי כמוני, ציוני־ממסדי שכמותי, מסכים לכך.

הכתם שניסו להדביק לי אולי נמחק כעת, אבל הכתם המשמעותי בפרשה עודנו על הקיר הציבורי שלנו. הכתם הוא השימוש באמצעים לא כשרים, הפצת שנאת חינם, סטריאוטיפים ודימויים שקריים והצגתם כ"אמת". בבסיסן, רוב המחלוקות בישראל הן לשם שמים, אבל דרכי ניהולן מקרבות אותנו לחורבן חברתי. אני כבר התקדמתי הלאה מאז אותה פרשה, אבל שוב ושוב אני נתקל בתופעות דומות במחלוקות אחרות.

בימי בין המצרים אני רוצה להביע תקווה שההכרה במחיר הכבד שהיה כרוך בפרשת פיטורי תסייע לכולנו להוציא מתוק מעז. אנשים הגונים בארץ הזאת – עיתונאים, פוליטיקאים, אנשי אקדמיה מימין ומשמאל – חייבים להתאמץ יום־יום להסיר את כתם שנאת החינם מעל קירות ביתנו.

הכותב היה המפקח על לימודי האזרחות ומנהל המטה לחינוך אזרחי במשרד החינוך בשנים (2012-2008)

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ